ביישובים הקטנים בדרום מתחננים: ספקו גם לנו מיגון
בניצן מתחבאים בצינורות בטון חשופים. בגבעת וושינגטון רצים לעבר קיר בטון מרוחק. ובמושב הודיה פשוט סופרים את השניות ומקווים לא לשמוע בום. ביישובים הקטנים בדרום רק יכולים לחלום על רמת המיגון הקיימת בערים הגדולות
עם הישמע האזעקה הראשונה, מתחילים ראשי הערים הגדולות למחות נגד אוזלת ידה של הממשלה ובעיקר על חוסר המיגון אצלם.
אבל ראשי הרשויות של אשדוד, אשקלון, שדרות ובאר שבע יוכלו לקבל שיעור טוב בפרופורציות, אם יגיעו ליישובים הקטנים יותר, הפזורים ביניהם.
בחלק מבין המקומות האלה, אפילו לא מעזים לחלום על מיגון מוסדות החינוך. אצלם יסתפקו במרחב מוגן אחד לשכונה, אולי אפילו פחות.
כך, לדוגמה, באתר הקראווילות ביישוב ניצן, בו מתגוררים מפוני גוש קטיף, בתי התושבים עשויים מקירות גבס דקים. אם חלילה ייפול טיל במרכז היישוב, אסון גדול עלול להתרחש.
"אם תתחיל פתאום 'עופרת יצוקה 2', אנחנו נהיה בבעיה גדולה", אומרת תושבת ניצן אולגה גינזבורג. "מה אנחנו אמורים לעשות? לשבת ימים שלמים בתוך צינורות הבטון האלה? זה פשוט מגוחך, כי הם אפילו לא נותנים לנו תחושת ביטחון, כאשר הפתחים חשופים משני הצדדים.
"גם בחום של הקיץ נשב בתוך הצינור? גם בחורף ובגשמים? הרי ידוע לראשי המדינה שסיבוב נוסף מול החמאס הוא רק עניין של זמן, אז למה לא לדאוג גם לנו? הם התנכלו לנו כשחיינו בגוש, והם מתנכלים אלינו גם עכשיו".
ה"מיגוניות" של ניצן מפוזרות לכל אורך היישוב. מדובר, כאמור, בצינור בטון מוארך עם פתחים משני הכיוונים. בתוך הצינורות מוצבים ספסלי ישיבה עבור התושבים
45 שניות עומדות לרשות תושבי ניצן מהרגע שבו שוגר הטיל לעברם ועד שהוא אמור להגיע ליעדו. משפחות רבות ביישוב הן ברוכות ילדים, והחשש הוא שפרק הזמן הזה לא יספיק כדי להוציא את כולם לכיוון ה"מיגוניות" הללו, אם תישמע אזעקה באמצע הלילה. "זה לא נורמלי לחשוב שאנחנו נוכל לשרוד בתנאים כאלה", אומר תושב המקום.
"אתה רוצה לדעת מה יקרה אם המצב הביטחוני באזור פה יחמיר? פשוט מאוד: כולנו נהפוך לפליטים. כל תושבי ניצן ייקחו את הדברים שלהם, ויחפשו איפה לגור, באזור המרכז או בצפון. אף אבא שפוי לא ישאיר את הילדים שלו כאן, כשהטילים יכולים ליפול בכל רגע ואין שום דבר שיכול להגן עלינו. הטיל יכול לתפוס אותנו במהלך הריצה לכיוון המיגונית, או אפילו כשאנחנו נמצאים בתוכה. אף אחד לא באמת מאמין שהמיגונית המוזרה הזאת יכולה לעזור לנו אם ייפול טיל בקרבתה".
גם בקריית החינוך גבעת וושינגטון המצב הוא קשה ביותר. במקום מתגוררת קהילה קטנה יחסית, בעלת צביון דתי לאומי ומאות סטודנטים הלומדים במכללה. חלק גדול מהסטודנטים בעל משפחות.
המרחב המוגן שאמור לשמור על כל התושבים באזור, נמצא בתוך המבנה הפנימי של המכללה, מרחק של מאות מטרים מהקרוואנים. את המרחק הזה אי אפשר לעבור בתוך פחות מדקה. יש לציין כי קירות הקרוואנים ביישוב עשויים גבס, לא בדיוק החומר שיכול להגן מפני מתקפת טילים.
עד לתקופה האחרונה, התושבים לא ייחסו חשיבות עליונה לנושא המיגון. אבל לפני כשלושה שבועות נשמעה אזעקה באזור אזעקה ובמקום פרצה היסטריה גדולה. "אף אחד לא ידע מה אנחנו אמורים לעשות, כי פשוט אין מה לעשות כאן", אומרת אחת מתושבות המקום. "אין לנו שום מקום שאליו אנחנו יכולים לברוח. תישאר בחוץ, תיכנס לבית – הכל אותו דבר במקרה שלנו. אין הגנה בכלל".
רק המבנים של המכללה עצמה – הכיתות, חדרי ההרצאות והמנהלה – עשויים מבטון. לעומת זאת, כל השטח שבו נמצאים הקרוואנים, מופקר לחלוטין. יש לציין כי אחת ההתמחויות של מכללת גבעת וושינגטון היא חינוך גופני, ועשרות סטודנטים מגיעים כדי ללמוד את המקצוע מדי שנה.
במסגרת הלימודים, בחלק גדול מהיום הסטודנטים נמצאים במגרשים השונים, תחת כיפת השמיים, ללא כל אמצעי מיגון. "בהנהלה כבר אמרו לנו שהם יודעים שמסוכן להיות באזור של הקרוואנים", אומר אחד הסטודנטים, "אבל הם גם אמרו לנו שאין מה לעשות עם זה. אין לנו לא מקלט, לא ממ"ד, ואפילו לא איזה צינור בטון כזה ששמו בכל מיני יישובים".
לדברי סטודנט אחר: "ירד כאן גשם, אבל ידעתי שאני חייב לעשות משהו. לקחתי את שני הילדים שלי, והתחלנו לרוץ לעבר קיר בטון שיש כאן, שגם הוא נמצא רחוק מהבתים. האמת היא שגם אני וגם אנשים אחרים רצים לשם יותר בקטע פסיכולוגי, כי זה הרי לא באמת מגן. כשיש אזעקות, אנחנו פשוט נשכבים על הדשא עם הילדים ומתחילים להתפלל לאלוהים שהטיל לא ייפול עלינו או קרוב אלינו".
גם בהנהלהת המכללה חסרי אונים לנוכח המצב. יקי סעדה, מנהל המוסד האקדמי, סיפר כי פנה למשרד החינוך ולמועצה האזורית חבל יבנה בבקשה להציב מיגוניות, אך קיבל תשובה שאין לכך תקציב.
עם זאת, הוא מבקש להרגיע: "צריך להבין שהמצב הביטחוני כרגע הוא עניין חולף. זו גם שכונה זמנית, ואין ממש מה לעשות. אין לי בטונאדות ל-120 איש. אני המלצתי השבוע לכל הסטודנטים, כמו שהמלצנו בזמן עופרת יצוקה, להעביר את עצמם לאזורים אחרים בתוך המתחם, שיש שבהם מרחבים מוגנים".
ביישובים הקטנים בדרום כלל לא מבינים את טענות ראשי הערים הגדולות על הזנחה מצד הממשלה.
"שם יש להם חדרי ממ"ד, מקלטים, והכי חשוב – מיגוניות בכל פינה", אומר תושב המושב הודיה הסמוך לאשקלון. "כשאנחנו שמענו את האזעקה, יצאתי החוצה מהקרוואן שלי לכיוון המשק וחיפשתי מקום להסתתר עם אשתי והילד.
"לא היה לי שום מקום לברוח אליו. פשוט ספרנו את השניות וקיווינו שלא נשמע פתאום בום. רק אחרי שעברו שתי דקות, הבנו שהפעם זה לא נפל פה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם