ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

אנחנו נשבעים: זה באמת קרה, למרות שהיום 1 באפריל

פטיש שנשכח בטעות הפך למיצג בתערוכה, תושב נכה שרותם כלבים לכיסא הגלגלים שלו וראש עירייה שכותב מכתב תלונה על ג'וק. דווקא ב-1 באפריל, אתם מתבקשים להאמין. הסיפורים הבאים באמת קרו בתל אביב

"באמנות כמו באמנות - אין דבר כזה שאין דבר כזה", אומר המשפט הידוע, שמתכתב במידה רבה עם האמנות הפוסטמודרניסטית: הכול הולך, ואין גבולות או חוקים ברורים. במילים אחרות, גם "קשקוש" על דיקט לבן יכול לסחוט קריאות התפעלות במוזאון וגם יצירה המורכבת מכדורי סל בתוך אקווריום תימכר במיליונים.

הסיפור הבא מעיד על הגמישות בהגדרות האמנות, ומציג את הפרודיות שבדבר. בסוף שנות ה-80 נערכה תערוכה של אחד ממייסדי הזרם הניו-ריאליסטי באמנות - האמן הצרפתי ארמאן פרננדז, הידוע בשמו הפרטי "ארמאן". התערוכה , מספרים במוזאון, הגיעה במבצע מורכב מגרמניה וחוללה אנדרלמוסיה:

בתוך זמן קצר היה צריך לפרוק את כל הארגזים בתוך אולם התצוגה, לסייד את הקירות, להקים כנים לפסלים ולחלק מספר סידורי וקטלוגי לכל מוצג. כמו שאר היצירות, גם פטיש שנשלף מאחד הארגזים זכה למספר כזה. אלא שיומיים לפני פתיחת התערוכה הועלה ספק לגבי חלקו של הפטיש בתערוכה, ומבירור שהתקיים עלה כי מדובר בכלי עבודה של סבל שנשכח באחד הארגזים בעת האריזה מעבר לים.

לא היה זה, אגב, המקרה הראשון במוזאון שבה תוספת חיצונית נחזתה להיות חלק מיצירה. כך קרה שבתערוכה של האמן הישראלי רפי לביא בשנת 1980 כתב אלמוני בעיפרון ובשפתון שתי מילים על היצירה של לביא: "חרא"' (במקור: "חרא") ו"זבל.

כיוון שהיצירה עצמה הייתה דיקט לבן ועליו איורים הנחזים להיות גרפיטי, במשך כמה ימים אף אחד לא שם לב כי מדובר בתוספת מאוחרת. מבקר אמנות של עיתון "הארץ" בזמנו, שראה את התוספות המאוחרות, אף ציין בביקורתו את קיומן של המילים הגסות על יצירתו של לביא, בסברו כי הן חלק מהיצירה. רסטורטור המוזאון, ד?ר דורון לוריא, זיהה את התוספות ומחק אותן, אך שבועיים לאחר מכן התגלתה תוספת חדשה-חריטה של איבר מין על אותה היצירה.

"האנקדוטות האלה, מצחיקות או עצובות ככל שתהיינה, אינן באמת חושפות את ערוותה של האמנות המודרנית כביכול", אומר לוריא. "בחלק מהמקרים מדובר בוונדליזם לשמו, ובמקרים אחרים מדובר פשוט באי הבנות קטנות, שיכולות לקרות גם למומחים".

גם מי שמכיר אותו ממשיך למצמץ בתדהמה כל פעם שהוא רואה את האיש הזה: אדם נכה, תושב שכונת שפירא, מתנייד ברחובות השכונה באמצעות שני כלבים שרתומים לכיסא הגלגלים שלו ונושאים אותו ממקום למקום.

מראה צמד הכלבים הגדולים והאפורים הקשורים לכיסא מעלה אסוציאציה מידית למזחלות שלג, והמהירות האדירה שבה הכיסא מתקדם גם היא

תורמת לאווירה הביזארית.

האדם עצמו, שנראה בשנות ה-30 לחייו , יושב על הכיסא, מאיץ בכלבים בצעקות, ומכוון אותם באמצעות חבלים. עד לאחרונה, אגב, הייתה רק כלבה אחת רתומה לכיסא. רק במהלך 2010 שודרגה העסקה לצמד. לא ניתן להתחקות אחר מסלולו של האיש וכתובתו אינה ידועה, לפיכך היה קשה להשיג תמונה של המחזה המוזר.

מעבר לפליאה, לא מעט תושבים מרגישים אי נחת מהמראה. האיש בכיסא הגלגלים לא מפסיק לקלל אותם בצעקות, ותוקף בבוטות כל מי שמעיר לו על כך.

"הוא תמיד גוער בהם שירוצו יותר מהר ומאיץ בהם בכל רחבי השכונה", אומרת סטודנטית משפירא, שאף הגישה תלונה בנושא לעמותת "תנו לחיות לחיות".

"לפעמים גם הילד שלו יושב עליו, וזה עוד יותר כבד לכלבים. התלבטתי הרבה זמן אם לעשות עם זה משהו, כי בכל אופן הוא נכה, אבל אי אפשר לתת לשני כלבים לסבול רק בגלל שלא נעים לי".

אתי אלטמן, דוברת "תנו לחיות לחיות", אישרה שהתלונה הגיעה והועברה לטיפול העירייה. עם זאת, בהיעדר שם או כתובת-בעירייה אומרים שאין אפשרות לקדם את הנושא. אלטמן מציינת שתשמח לקבל מידע נוסף מהציבור.

בתל אביב של שנות ה-30 וה-40 היו שחשבו שזו מהתלה של 1 באפריל: זוג שחי בשלישייה
הייתה זו משפחת קאופמן קדמן, אחת המשפחות הראשונות שעלו מגרמניה בשנת 1920, ובהמשך התיישבה ברחוב של"ג בתל אביב. (השם המקורי היה קאופמן, המשפחה שינתה לקדמן, וכך עשו משפחות רבות בעקבותיה).

המשפחה כללה את לאו, שולמית, גרט (שעברתה את שמה לגורית) וילדיהם. גורית ילדה שני בנים - רפאל ואמנון - ובת אחת, אילה. שולמית ילדה בת אחת, אבישג.

למרות שבירת המוסכמות של זוגיות מונוגמית והחיים בגלוי בשלישייה, תפסו בני המשפחה עמדות משמעותיות בחיים הציבוריים בישראל והשתייכו לאליטה התרבותית של תל אביב. גרט-גורית הייתה מלכת ריקודי עם, לימים כלת פרס ישראל למחול; ואילו לאו היה מומחה גדול במטבעות.

האוסף שלו ושל ולטר מוזס אף היווה את ראשיתו של מוזאון ארץ ישראל. "אנשים באמת תהו והשתוממו שיש משפחה כמונו", אומרת כיום אילה, בתם גורית ולאו. "במארג העירוני לא היה דבר כזה. נהגנו לקרוא להם בשמותיהם הפרטיים במקום "אבא ואימא". גם זה היה יוצא דופן".

על יחס החברה למשפחה המיוחדת היא אומרת: "האווירה בבית הייתה נהדרת. אנשים אהבו לבוא אלינו ולראות את הקומבינציה המיוחדת שבה אנו חיים עם ציפורים, הרבה חתולים, ארנבים שעוד קראו להם שפנים וכלבים. זה גם היה נוח. גורית אמי הייתה נוסעת לחו?ל, אז היא ידעה ששולמית תדאג לבית ולכל הילדים".

"לי זה לא נראה מוזר", מוסיפה הנכדה נירה. "אהבתי את שתיהן - את גורית ואת שולמית סבתי". לאחר מותו של לאו, בדצמבר 1963, נשארו גורית ושולמית לגור זו עם זו כמעט 15 שנה, עד מותה של שולמית. גורית הלכה לעולמה היום לפני 24 שנים, בת 90.

השחקן עזרא דגן והבמאי והתסריטאי אברהם הפנר אמנם עובדים באותה תעשייה עשרות שנים, אך מעולם לא נפגשו, עד לפגישה המקרית לפני 20 שנה בבן יהודה פינת מאפו, פגישה שיכלה להיכנס בקלות לתסריט של קומדיית טעויות טיפשית.

"אברמ'לה הפנר עשה הרבה סרטים שאני מעריך, ובמיוחד 'דודה קלרה',  'אהבתה האחרונה של לורה אדלר' ו'לאן נעלם דניאל וקסמן'" מספר דגן. "הסרטים שלו תמיד עשו לי איזה קליק, כי יש בהם הומור ואירוניה. אבל האמת, אף פעם לא החלפנו מילה בינינו ואני לא יכול להגיד שהיה דיאלוג. מה שכן, אני ידעתי מיהו ואני מתאר לעצמי שהוא יודע מי אני".

ביום המדובר רכב דגן על אופניים בעיר וכשהגיע לבן יהודה פינת מאפו נעצר ברמזור. "אברמ'לה עמד בדיוק לחצות את הכביש", משחזר דגן את הסיפור שאותו הוא נוהג לספר לקהל במסגרת המופע "סיפורים מוזרים לאנשים רציונליים", שמוצג בקפה תאטרון הקאמרי.

 "ופתאום באה רוח חזקה והעיפה לי את כובע הטמבל שהיה על ראשי. כשהסתכלתי לאן הוא עף, קלטתי פתאום שהכובע שלי התיישב בדיוק על הראש של הפנר. בדיוק זה לא היה ליד, או נפל על הראש שלו בצורה עקומה, אלא זה היה נראה כאילו הוא חבש את הכובע בעצמו.

"כששנינו קלטנו מה קרה, הוא לא הוריד מיד את הכובע אלא עמד המום והסתכל עליי. היה בזה משהו מיסטי. רק כשהוא ירד למעבר החציה, הוא הושיט לי את הכובע ואז חייכנו זה לזה והמשכנו ללכת. האמת, אני חושב שאפילו אברמ'לה לא היה כותב תסריט כזה כי זה היה נשמע לא אמין".

מה עושה צופה במופע מוזיקלי שיוצא מאוכזב? כנראה מתלונן בפני חבריו או משפחתו, ולכל היותר כותב מכתב לאולם המופעים בו נערך האירוע. אבל מה קורה כשהצופה הוא ראש העיר בכבודו ובעצמו?

באוגוסט 1989 הגיע ראש עיריית תל אביב דאז שלמה (צ'יץ') להט לאולם נגה בשדרות ירושלים ביפו כדי לצפות בהופעתה של זמרת האופרה האיטלקייה רנאטה סקוטו. כשחזר מההופעה, מאוכזב, הצליח לסכם אותה במילה "התביישתי".

תלונות על איכויותיה הקוליות של הזמרת דווקא לא היו לו, אבל על רמת התחזוקה של האולם היו לו טענות רבות, ובמיוחד הפריע לכבוד ראש העירייה ג'וק שהסתובב לו באין מפריע על הבמה, ממש לרגליה של הזמרת הידועה.

בתגובה מיהר צ'יץ', חובב האמנות, לכתוב מכתב זועם לגיורא קירשמן, מי שהיה אחד ממנהלי התאטרון, בו התלונן על הבמה המלוכלכת, החפצים שנפלו מאחורי הקלעים, התאורה הלא תקינה, הדלת שנסגרה בפראות תוך כדי הופעה וכמובן - הג'וק (תיקן), שלדברי צ'יץ' טייל על ידה של הזמרת.

"רמת אחזקה והתנהגות כזו של עובדי במה לא ראיתי מזמן, ואלה דברים שגם לא רואים באולם של הצגות חובבים", כתב צ'יץ', מי שהיה ממקימיה של האופרה החדשה בתל אביב. "אני מייחס חשיבות רבה לא רק ליוזמה ולבנייה, אלא גם לפרטים הקטנים ביותר גם של אחזקה".

המכתב ההיסטורי נמצא בארכיון של עיריית תל אביב על ידי העיתונאי וחוקר תולדות תל אביב אילן שחורי במסגרת עבודת מחקר שלו. "המכתב הזה לא נכתב ב-1 באפריל והוא משקף היבט אחד בדרך התנהלותו של צ'יץ' במשך שנים רבות", אומר שחורי. "היו לו כמה וכמה יציאות כאלה. לא היו לו פילטרים והוא היה מבטא את זה בדיבור ובכתב".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...