אנגרי מן: אביב לביא מקלל את הסמארטפון
הבלתי ייאמן קרה: אביב לביא שדרג סוף-סוף לסמארטפון. ומאז חייו אינם חיים
לא, זה לא שהתחלתי לצפות לפתע ב"האח הגדול"; בשבוע שעבר קרה בחיי משהו דרמטי הרבה יותר: השתדרגתי לסמארטפון. הכול התחיל בצהרי שישי, כשנכנסתי לחדר האמבטיה לרחוץ ידיים והנחתי את הנייד הקשיש שלי, ששירת אותי בנאמנות בארבע השנים האחרונות, על מכל ההדחה של השירותים.
כשסיימתי נטלתי את הנייד, אבל הידיים היו כנראה קצת רטובות וחלקלקות, והדבר הבא ששמעתי היה "בלופ". בתום מספר שניות של הלם, ועוד שניות ארוכות של ניסיונות דיג, הצלחתי למשות את המכשיר הנוטף מקרקעית האסלה. במהלך השנים המכשיר הזה חווה אתי טראומות לרוב, שרד נפילות ושריטות, אבל לא היה צריך להיות גאון סלולרי כדי להבין שמזה הוא לא יצא.
זה בדיוק מה שאמר הבחור הנחמד מעבר לדלפק, כשעשר דקות מאוחר יותר השתחלתי לנקודת השירות הקרובה לביתי רגע לפני הסגירה. הוא סיכם את עסק הביש בשתי מילים: "טוטל לוס". למרות זאת, העברתי את השבת עם מייבש שיער ביד אחת ומכשיר ספוג רטיבות בשנייה, אבל כל ניסיונות ההצלה הניבו אפס תוצאות.
כשחזרתי לנקודת השירות בראשון בבוקר, מובס ושפל רוח, העובדים בישרו לי שזה הרגע להשתדרג לסמארטפון. לגמרי במקרה, יש להם דיל חלומי שתפור למידותיי.
אז השתדרגתי. זה לא שעשיתי את זה בהתלהבות יתרה, אבל כשאני נכנס
אבל כשאני שרוי בעיצומו של תהליך הרכישה הארור אני שואף רק לדבר אחד: שיסיימו כבר להחתים אותי על ערמות הטפסים שבהם אני מתחתן עם החברה לנצח ומוריש לה את כל הוני, וישחררו אותי הביתה עם מכשיר מתפקד כדי שאוכל לחזור לשגרת חיי.
החבר'ה מהשירות לא הבינו למה אני מגיב על בשורת השדרוג במבט מזוגג. לך תסביר להם שממילא אין לי זמן לשחק כל היום "אנגרי בירדס". למעשה בשבוע שעבר שמעתי לראשונה על המשחק הזה, כשהדוברת המסורה של "אנונימוס" סיפרה לי שבמסגרת המאבק נגד תנאי הכליאה האכזריים של התרנגולות, הפעילים עיצבו סטיקר בהשראת המשחק עם הכיתוב "פלא שהן כועסות?". מי אמר שהעבודה לא פותחת בפניי אופקים חדשים.
אם יש מילה אחת שממצה את העידן הנוכחי, זה לשדרג. שדרוג הוא צו השעה, מוכרחים להתקדם, לרוץ כדי להדביק את קצב הטכנולוגיה, כי הרי מי שלא הולך קדימה הולך אחורה. החריגים היחידים הם הירוקים, שכידוע רוצים להחזיר אותנו למערות. ובכן, הפתעה: אין לי שום כוונה לחיות במערה, ואין לי שום דבר נגד טכנולוגיה.
אמנם אובססיית השדרוג - ההתמכרות להחלפה שנתית של המחשב, הנייד, המצלמה, הפלזמה, האוטו והשד יודע מה עוד - היא אחד מאבות הטומאה האקולוגית, גורמת לזיהום הפלנטה בכימיקלים הרעילים ובמתכות המסוכנות שאגורות בתוך הגאדג'טים האלה ולבזיזת משאבי הכדור כדי לאפשר את ייצור הדורות הבאים, אבל במינון הגיוני, ובעיקר כשאין בררה, אין לי התנגדות לצעוד במעלה הדורות הסלולריים. הבעיה היחידה היא שמאז שהשתדרגתי החיים שלי מידרדרים במהירות.
כן, צר לי להרוס את החגיגה, אבל הסמארטפונים - בינתיים הספקתי לברר, ושלי דווקא נחשב אחד המשובחים - לצד יתרונותיהם הרבים, יכולים למרר את חייו של אדם ולגרום לו להתגעגע לנייד הניאנדרטלי והפשוט שהיה בחזקתו.
לא מאמינים? הנה צרור חסרונות מפוארים של הסמארטפון שלי, חלקם נובעים דווקא מהרגישות ההיי-טקית המפורסמת שלו: המיקרופון שלו למשל כה רגיש, עד כי כשאני רוכב על האופניים, האוזניות לאוזניי והמיקרופון לדש חולצתי, בני שיחי לא שומעים דבר מלבד המיית הרוח המנשבת עמוק בתוך אוזנם. תתפלאו, אבל המיקרופון של הנייד הקודם שלי ידע להביא אליהם גם את מוצא פי.
ועוד דוגמה: מרוב רגישות למגע, למסך של הסמארטפון שלי יש חיים משל עצמו. כל מגע מזדמן גורם לו לסדרה של פעולות עצמאיות, שבסיומן נשלח מסרון בנוסח "אני בפגישה", אף שאני בכלל לא בפגישה, והאדם שאליו המסר נשלח לא חיפש אותי מאז התיכון. רק שבוע הטלפון החכם אתי, ומרוב חוכמה הוא גרם לי לשורה ארוכה של תקריות מביכות.
שלא לדבר על כך שקשה לסמס או אפילו לחייג בו תוך כדי רכיבה על אופניים, קל וחומר נהיגה; ששליפת איש קשר מתוך הרשימה היא, לא להאמין, משימה הרבה יותר מאתגרת מאשר בנייד הישן שלי, ושלזוועתי גיליתי שבאור השמש קשה מאוד לראות את המתרחש על המסך שלו.
וכך עמדתי השבוע דקות ארוכות ברחוב וגיששתי כסומא בצהרי היום, מנסה להפעיל את מסך המגע בלי לראות דבר. אולי בכל זאת התייאשתי מהר מדי, וגם את השבת הקרובה אבלה בחברת מייבש השיער והנייד המנוח שלי, בתקווה שחזון הצ'יפים היבשים יקרום עור וגידים במהרה בימינו אמן.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם