ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

"קטן עלינו": נשות העדה האתיופית מתכוננות לצעדת חולון

ארבע חברות טובות מחולון, כולן עלו לישראל במבצע משה במסע רגלי מפרך ורב הרפתקאות, הקימו קבוצת נשים בנות העדה לקראת צעדת הנשים העירונית. "המסר הוא – זה קטן עלינו! אחרי שעברנו את המסע לארץ, זה באמת קטן עלינו"

לילך פלקה, אורנה נגוסה, תמר טסמה ומלכה נגסה הן חברות טובות. ארבעתן גרות בשכונת קרית שרת חולון, קרוב זו לזו, מגדלות יחד ילדים, חברות נפש.

הן עלו לארץ במסגרת מבצע משה בשנת 1984, מסע תלאות מפרך ומסוכן. את המסע לארץ הן עשו בנפרד, כל אחת עם משפחתה, אך סיפוריהן נשזרים זה בזה בזכות קווי הדמיון הרבים ביניהם.

בסוף השבוע (1.4) הן יובילו קבוצה של עשרים בנות מהעדה האתיופית, שתצעד בגאווה בצעדת הנשים בעיר אותה תוביל אור-לי הופמן בר, המאמנת המיתולוגית מ"לרדת בגדול". המסלול יעבור באתרים היסטוריים ותיירותיים בעיר בהם מגדל המים הישן, גני הסיפור ומוזיאון ההגנה "חוסמסה".

לילך ותמר הן בנות דודות המקיימות קשר קרוב ומיוחד. הן מכירות מינקות וגדלו והתחנכו על ערכי המסורת והדת בכפר באתיופיה. מלכה ואורנה הכירו את לילך ותמר בשכונת קרית שרת. "גדלנו יחד מגיל אפס", מעידה תמר על לילך, "אבל אני עזבתי לפניה את אתיופיה והגעתי למחנה הפליטים גדריף עם בני הדודים הקטנים שלי. אחרי חמישה חודשים במחנה עליתי ארצה".

הדרך לגבול סודן ואתיופיה עברה בג'ונגלים סבוכים והייתה ארוכה ומתישה. חלק ניכר מהצועדים נפטרו עקב מגיפות, קור, רעב או שודים רצחניים. אורנה היתה בת 21 בעודה מפלסת את דרכה לצד בעלה עם קבוצה של יהודים.

"עברנו 12-13 פעמים את הנהר ופגשנו כל מיני אנשים בדרך", היא נזכרת, "רצינו לעבור לכיוון סודן, ויום אחד תפסו אותנו שודדים סודנים בגבול והיינו שם שבוע ימים. הם לא רצו לשחרר אותנו. הם רצו כסף. אחת הנשים בקבוצה ידעה ערבית

ותרגמה לנו את דברי השודדים, שאמרו 'אתם כבר אבודים, כל האתיופים אבודים'. השודדים לקחו את כל האוכל, הסוסים והחמורים של הקבוצה. אחר כך הגיעו חיילים סודנים והצילו אותנו".

הצעידה בג'ונגלים נמשכה בין שבועיים לחודש. הצועדים לוו על ידי שומרים ובלילות ישנו על סדינים והתחממו באמצעות הבגדים שלגופם בלבד. רבים מהצועדים היו חלשים מלהתמודד עם איתני הטבע והמחסור במזון ומים. הנשים מספרות שמי שהצליח להגיע למקורות מים בגבול אתיופיה וסודן, שב עם מי שתייה עבור האנשים שנותרו בגבול סודן.

אורנה: "היו שם ילדים, נשים עם תינוקות, נשים יולדות. מי שהצליח להגיע לים, הציל אותם עם מי השתייה". אורנה ובעלה שהו במחנה אמרה קובה במשך שנה. מלכה התגוררה בו 11 חודשים, תמר הייתה חצי שנה במחנה גדריף ואילו לילך שהתה שם חודשיים "בלבד", לאחר שבת דודתה כבר עזבה לארץ.

כיצד התמודדתן עם שהייה במחנות הפליטים?
"נתנו לנו אוהל ואוכל, לא הייתה מיטה. השתמשנו בכל מה שהיה לנו" מספרת תמר, "הצלב האדום וארגון הג'וינט עזרו".

מלכה מוסיפה: "גם אמריקה עזרה וארגון הג'וינט שלח כסף, אני זוכרת שקיבלנו כספים מהם".
לילך נזכרת כי היה עליהם להסתיר את זהותם היהודית: "הסודנים קיבלו אותנו למחנות כי אמרנו להם שממשלת אתיופיה לא רוצה אותנו ולא תיתן לנו להישאר בחיים. אם היינו אומרים שאנחנו יהודים, היו משמידים אותנו במקום". 

מלכה עלתה ארצה בגיל 13 עם הוריה ותשעת אחיה ואחיותיה: "עלינו כולנו יחד. ממחנה אמרה קובה עברנו לתואבה ומשם לגדריף, שם היינו רק לילה אחד. רצינו להתקרב לגדריף כי זה היה מקום האיסוף. הלכנו מתואבה לגדריף לילה שלם, וכל הזמן התחבאנו בשיחים. כשהגיע רכב צבאי של סודן רצנו לשיחים והתחבאנו, מהבוקר ועד שהחשיך".

תמר: "אסור שיגלו שהם יהודים, אחרת הם היו נרצחים".

מלכה: "בלילה דיברו איתנו המלווים בשקט ומשאית לקחה אותנו לחרטום, בירת סודן, שם חיכה מטוס ג'מבו ענק וכולנו הגענו לארץ".

לילך נזכרת במטוסי חיל האוויר בהם המריאו ארצה באישון לילה: "יצאנו מהמחנה בחושך, בארבע משאיות והגענו למדבר ענק, הורידו אותנו וציוו עלינו לשבת. את רואה מטוס למעלה ומטוס למטה, את לא יודעת איפה את נמצאת ואת פוחדת. שמרנו על ארבעת הילדים של הדודים שלי, ואני לא אשכח שפחדתי בגלל הרוח של המטוס שלא נתפזר. חששתי שאני אאבד שם ילד אחד ולא אגיע עם כולם לארץ".

לילך עלתה לארץ כשהיא מאורסת לשמעון, בעלה היום. תחת השגחתה של הנערה בת ה~16 ארבעה בני דודים צעירים. "הגענו לאשקלון בשבת בבוקר ובמוצאי שבת לקחו אותנו לצפת", היא מספרת.

"שם הילדים הלכו לבית ספר ולפנימייה, והייתה לי הרגשה לא טובה שלקחו את הקטנים ושמו אותם בגן. הציעו לי הרבה דברים ולא רציתי, אמרתי שאני איתם. עד שהמשפחה תגיע ויקחו אותם ממני. אני לקחתי אותם מבית ספר ומהגן, ואת שני הגדולים שהלכו לפנימייה הייתי מקבלת כל יום שישי", מספרת לילך.

לאחר חודשיים וחצי עלתה בעקבותיה אחותם הבכורה של בני דודיה של לילך והם נמסרו להשגחתה. לילך ושמעון עברו לנתניה, שם נישאו, ולאחר שנתיים וחצי נשלחו לגוש קטיף על מנת להקים בית בישראל: "היינו שם שישה חודשים, הכל וילות, אין מה לומר, אבל הלימודים לא התאימו למה שרצינו.
הגברים למדו נגרות והנשים למדו להיות מטפלות.

"לא נתנו לגברים ללמוד מקצוע והם השתעממו אז הפגנו עם עוד שלוש משפחות ובסוף יצאנו משם. עברנו לערד ואחרי חצי שנה בעלי התקבל ללימודי הנהלת חשבונות במכללת באר שבע. נשארנו במרכז הקליטה בבאר שבע תשע שנים. ברגע שהוא סיים ללמוד, נכנסנו להריון".

ללילך ושמעון ארבעה ילדים. כשהיא הרתה עם אורטל, הבת השלישית, הם עברו לחולון לדירה של עמידר אותה רכשו במהלך השנים. בחולון הכירה את מלכה ואורנה, שכנותיה.

מלכה ומשפחתה עלו לארץ בחנוכה 1984 והגיעו לאשקלון, ומשם לאילת. לחולון היא הגיעה בשנת 1989 עם הוריה, נישאה והקימה עם בעלה בית להם ולארבעת ילדיהם.

אורנה הגיעה ארצה בת 21, נשואה, שהתה באשקלון מספר ימים ועברה עם בעלה למלון בנתניה. כשהיא הרתה הציעו להם דירה של עמידר בחולון או בנתניה. "המליצו לנו על חולון", היא מספרת, "חששתי מזה כי לא הכרתי פה אף אחד, לא הייתה לי פה משפחה. אבל אמרו לי שבחולון יהיה לילדים שלי עתיד ומקום עבודה אז הסכמנו. שנה אחרי שילדתי באו עוד כמה אנשים עם המשפחות שלהם. את לילך הכרתי ב~1987".

תמר עברה מספר מוסדות לימוד בארץ, החל מכפר הנוער בכפר שמריהו, דרך שבעה חודשים באולפן בקיבוץ נצר סירני שם התגוררה עם דודתה ועד לפנימיית "מוסד העלייה" בפתח תקווה שם סיימה את חוק לימודיה. בתום לימודיה תמר מצאה את עצמה ללא מקום מגורים והוצע לה להתגורר בהוסטל בבת~ים בשכירות. היא התגוררה שם שמונה שנים.

איך חודש הקשר בינך לבין לילך בישראל?
"יש לנו משפחה בכל הארץ, דודים. לילך נשואה לשמעון שהוא אח של אמא שלי".
לילך מספרת: "אנחנו היינו הולכים מפה לבת ים עם עגלה, אישה בהריון, בלי אוטובוס, כדי לבקר את תמר. רצינו להיות קרובים אליה וגם היא וגלעד בעלה באו לבקר אותנו בחולון".

כיום שוררת בין ארבע השכנות חברות אמיצה. תומכות זו בזו ולא שוכחות לרגע את המסורת והדת היהודית שהונחלו בהן מינקות, באתיופיה. תמר היא סייעת בגן ילדים, אורנה מטפלת בקשישים ומלכה היא דיילת של חברת ממתקים.

לילך עובדת מזה 15 שנים בלשכת הרווחה בחולון כמתרגמת המגשרת בין עובדי הלשכה למטופליהם בני העדה האתיופית. במסגרת עבודתה הכירה לילך משפחות רבות בנות העדה האתיופית בחולון, והחליטה להקים את קבוצת הנשים בנות העדה שתצעד בצעדה בחולון בשבוע הבא. הקבוצה כוללת קרוב לעשרים נשים, כולן עלו ארצה במבצעי העלייה השונים.

לילך מספרת שהתשוקה לספורט בוערת בעצמותיה וכילדה נחשבה לאצנית מוכשרת בריצות קצרות. היא מצרה על כך שלא שימרה את כשרונה גם בארץ, ולא הגשימה את חלומה להיות מורה לחינוך גופני. גם תמר ומלכה מעידות על עצמן כעל ספורטאיות לא רעות בעברן.

היום, ארבע החברות מנצלות את ערבי הקיץ לזמן איכות על ידי הליכות משותפות במסלול גולדה מאיר בחולון. לקבוצתן בצעדה הוענק השם הסימבולי: "בריאות בעלייה".

מה המסר שלכן כקבוצת בנות העדה האתיופית בצעדה?
אורנה: "אנחנו מייצגות את העליה האתיופית בכל הארץ בצעדה. זה כבוד גדול בשבילי".
לילך: "המסר הוא – זה קטן עלינו! אחרי שעברנו את המסע לארץ, זה באמת קטן עלינו".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...