"משתדלת לחיות את החיים": תשע שנים לפיגוע במסעדת מצה
כרמית רון איבדה את בעלה אביאל ושני ילדיה, עופר וענת, בפיגוע שאירע במסעדת מצה לפני תשע שנים בדיוק. מאז היא שומרת על קשר חםעם החברים של הילדים, מנציחה אותם באמצעות פעילויות שמחות, ובעיקר מנסה לקום מההריסות. ולא, הזמן לא עושה את שלו, במיוחד לא בחגים
בראיון ל"זמן חיפה" מספרת רון על רגעי הסיוט המתמשך, שאינם מרפים ולו לרגע. על הגעגועים לאביאל, ענת ועופר. על הבכי, על הכאב וגם על השמחה שביקשה להביא באמצעות אתרי הנצחה לשלושתם.
לפני שבועיים, ב-15.3, חל יום הולדתה של ענת, בתה של כרמית. עכשיו היא אמורה הייתה לחגוג 30. בעוד חודשיים, בחודש מאי, יחול יום הולדתו של עופר, שהיה כמעט בן 18 ביום הפיגוע, וכיום אמור היה להיות בן 27. כשכרמית מתגעגעת, היא פשוט בוכה. הזמן אינו מרפה את הכאב, וכפי שהיא אומרת - הכאב רק הולך ומתעצם.
היא עובדת בטכניון כמהנדסת מחשבים, משתדלת ליצוק תכנים
את הפגישה שלנו בחרה כרמית להתחיל בסרטון קצר על עופר וענת, שהופק על ידי חברים שלהם. הצפייה בסרט הייתה קשה, והרגעים שאחרי היו לא פחות קשים. מן המסך נצפו שני ילדיה מלאי שמחת חיים, ברגעי האושר, החיוך והשובבות שלהם. רגעים שקפאו.
מה את עושה כשאת בבית ומתגעגעת מאוד?
"בוכה".
ובמה את ממלאת את החלל העצום שנוצר?
"אני משתדלת לחיות את החיים, לא תמיד בהצלחה הכי גדולה. בעבודה, תיאטרון, טיולים הצגות. כל הדברים שעשיתי קודם. אני מרגישה הרבה פחות אנרגטית, במיוחד כשעכשיו התחילה התקופה של הנפילות, זמן ימי ההולדת של ענת ועופר ויום השנה.
כשאני בוחרת לדבר על החברים, קורנות פניה של כרמית לרגע. היא שמחה לדבר עליהם, ומוכנה לנדב כל שביב מידע.
החברים שומרים איתך על קשר?
"אותה חבורה של חברים ממשיכים לבוא. גם החברים הפרטיים שלנו, וגם החברים של הילדים. ביום שישי שעבר היו כאן החברים של ענת, שבאו לציין איתי את יום הולדתה. אני לא רואה אותם באותה תדירות, אבל הם מגיעים לכאן עם הבעלים והילדים, כאלה שיש להן כבר את הילד השני בדרך. זה מאוד נחמד שהם מגיעים".
את נפגשת עדיין עם חבורת הנשים, שאיבדו את משפחותיהם בפיגוע במצה?
"אני לא רק קשורה עם הקבוצה הזו. יש קבוצת תמיכה נוספת של הביטוח הלאומי, שמטפלת בנפגעי טרור. מרבית ההורים שמגיעים הם מהפיגוע במסעדת מקסים, ומהפיגוע בקו 37. אנחנו שתיים מהפיגוע במסעדת 'מצה'. יש גם קבוצת אמהות המורכבת מאמהות שכולות, ולא רק מפיגועים אלא מכל מיני מסגרות, כאלה שילדיהם נהרגו בתאונות דרכים או בצבא. אנחנו נפגשות פעם בחודש, אבל בעבר נפגשנו יותר. עכשיו עשינו קצת הפסקה.
"גם במסגרת הביטוח הלאומי אנחנו נפגשים מדי חודש, וזו קבוצה נדירה שנפגשת הרבה מאוד זמן. בכל הקבוצות אני נפגשת עם אותם אנשים, שהמכנה המשותף היא אותה בעיה. זו קבוצת תמיכה. יודעים על מה מדברים שם, ולא צריך הרבה להסביר. כולם עם אותן רגשות, אותן נפילות והתרוממויות".
כרמית ואביאל נפגשו בסוף 1970, שניהם היו אז סטודנטים להנדסה בטכניון. "מהרגע שנפגשנו לא נפרדנו", היא נזכרת וחיוך גדול עולה על פניה. "נפגשנו ביום הראשון של הלימודים בטכניון, ומאז אנחנו ביחד. למעלה מחמש שנים היינו חברים, ואז התחתנו".
איזה אדם הוא היה אביאל?
"כל אחד שנפל - נאמר עליו בצורה זו או אחרת שהוא אבידה למדינת ישראל, אבל מותו של אביאל הוא באמת אבידה למדינה. פשוט היה אדם סופר מיוחד. אדם חם, חכם, מנהיג. בן אדם משכמו ומעלה. ויגידו את זה גם אנשים אחרים".
אביאל השתחרר בדרגת אל"מ מצה"ל, ולמד הנדסה בטכניון. אחרי שפרש לגמלאות מהצבא בשנות ה-90, עד ליום בו נהרג, עבד אביאל כמנכ"ל המרכז למיפוי ישראל. 25 שנים הוא נסע מדי בוקר לתל אביב או לאיזה מקום בארץ "ולא היה מוכן לשמוע על לעזוב את חיפה".
את עצמך רצית לחזור לתל אביב?
"מתתי לחזור לתל אביב, אבל הוא לא רצה לשמוע מזה".
ואחרי האסון עברה בך מחשבה לעבור לתל אביב?
"לא. בזמנו כשסיימנו ללמוד בטכניון, היינו בפרס כמה שנים, לפני המהפכה, ואחר כך עשינו סיבוב גדול סביב העולם. עבדנו, חסכנו כסף ונסענו לטיול. כשחזרנו ארצה רציתי מאוד לחזור לתל אביב, אבל הוא לא היה מוכן. רצה את ההרים, הים הנוף".
ואת התאהבת בחיפה?
"מאוד אהבתי את חיפה כסטודנטית, אחר כך התרגלתי אליה. כשנולדים ילדים - לכל אחד את המסגרות שלו, גנים בתי ספר. אז מקסימום נכנסים לאוטו, נוסעים שעה ומגיעים לתל אביב".
כרמית מודה כי עם בתה ענת היו לה שיחות יותר פתוחות. "אין דבר שלא ידעתי עליה", היא מצהירה. בשונה מענת, עופר היה נער מסוגר ומופנם, במיווחד בכל הקשור לשיחות נפש עם ההורים. אחרי האסון גילתה כרמית דברים שלא ידעה עליו, כמו למשל שלמרות הנפש האמנותית שבו - רצה לשרת כחייל קרבי, ולהתנדב לאחת הסיירות.
"הוא למד אדריכלות בויצ"ו, ולפני כן בבית הספר לאמנויות רעות. צילם, צייר והלך לכל מקום מצויד במחברת ציור. אבא שלי היה אדריכל, ועופר רצה להיות גם אדריכל כמוהו. אבא שלי היה יושב ומצייר איתו, והם היו יושבים ועושים כל מיני עבודות".
וענת?
"ענת הייתה שונה מעופר. היא הייתה מאוד חברותית וחברתית. מדריכה בצופים, מש"צית, אחת שמתעסקת בכל הארגונים. הבית תמיד היה הומה בילדים, רק שעופר בניגוד לענת היה בזמן בית הספר היסודי מאוד מופנם. רק כשהחל ללמוד ברעות - הוא התחיל להיפתח. בכיתה ט' התחיל לימודי קפוארה, וזה פתח אותו לגמרי. סוג של מנהיג לחברים שלו, ככה הם התבטאו לא פעם. עופר וענת היו שני טיפוסים שונים לגמרי".
מה עוד גילית על עופר?
"עופר היה אמן בנשמתו. כשהגיעו המנילות (טופסי המיון לצבא - א"נ), הוא רצה להתגייס ליחידות קרביות של לוחמים, כמו דובדבן. זה די הפתיע אותי. מעבר להפתעה הרגשתי גוש בגרון, אבל חייכתי. אמרתי יופי. כל השנים אנחנו מחנכים את הילדים לאהבת הארץ ולפטריוטיות, אז חשבתי לעצמי מה אני אגיד לו 'לא, זה לא בשבילך?'. חנקתי את זה אצלי בלב, ובירכתי אותו על ההחלטה. את הזימונים השונים הוא כבר קיבל בשבעה".
כרמית כאמור עזבה את דירתה הקודמת בכרמליה, ועברה לשכונה סמוכה: "מאוד לא רציתי לעזוב, היה לי מאוד טוב שם. הדירה הייתה חייבת שיפוץ. חשבתי אם לשפץ או לא, וזה היה לי קשה מאוד, במיוחד לשנות את החדרים. אמרתי שאם אמצא משהו - אעבור.
"לקח לי המון זמן להכין את הדירה החדשה, עשיתי את זה מאוד לאט. גם כשהדירה הייתה כבר מוכנה - לקח לי חצי שנה להגיד 'יאללה אני עוברת'. ברגע מסוים נשמתי עמוק, אבל המעבר היה עדיין נורא ואיום. כאילו לקחו וחבטו בי בכל הגוף כמה ימים. כל פיסת פלסטיק וקשקוש ונייר ליטפתי ונפרדתי. לא לקחתי איתי כמעט דברים משם. קודם לא יכולתי לפנות את החדרים, לא לפתוח את תיקי העבודה של אביאל. כל החדרים שלהם נשארו כמו שהם. אבל מייד אחרי הפיגוע נכנסתי לחדרים, כדי להתבונן לגעת בחפצים. כך הרגשתי קרוב אליהם".
מה למדת עליהם מהחפצים, שלא ידעת קודם?
"מצאתי בחדר של ענת יומן, לא יומן אישי, אלא יומן בו היא רשמה את הפגישות שיש לה. ברגע מסוים פתחתי אותו, אבל מייד הרגשתי שזו חדירה לפרטיות שלה. על ענת למעשה ידעתי הכל. היא תמיד שיתפה אותי בכל מה שעובר עליה, אבל עופר היה ההיפך ממנה. כששאלתי אותו איך היה בבית הספר, הוא היה זורק את התיק על הרצפה ואומר בסדר גמור. יכולנו לצחוק על דברים. הוא היה מסביר לי או אני לו דברים, אבל הכל הסתכם בשיחות לא אישיות. זה עדיין לא הגיע לגיל כזה של שיתוף בדברים אישיים. עם החברים שלו ועם החברות הוא היה מדבר שעות בטלפון, איתנו זה היה יותר שיחות אינפורמטיביות וכלליות יותר. אני מרגישה החמצה גדולה, שהוא עדיין לא הגיע לגיל שאפשר היה להיפתח ולדבר".
עוד גילתה רון, כי בנה היה נוהג לעשן נרגילה עם החברים: "הייתה לו נרגילה קטנה בילקוט, שהיה לוקח אותה לבית הספר. לפעמים הם היו מבריזים למרכז הכרמל, כדי לעשן שם. ליום הולדת 18 של עופר, שחל כחודשיים אחרי הפיגוע, קיבלתי מחבריו מתנה נרגילה גדולה, ומאז מדי שנה ביום ההולדת שלו החברים מגיעים לכאן, ואנחנו מעשנים ביחד נרגילה".
איך לדעתך היה מגיב עופר, אילו היה מתבונן מהצד בך מעשנת נרגילה עם חבריו?
"הוא היה צוחק, מבסוט. אני רואה אותו יושב איתנו".
ממרחק השנים, איך בכלל מתמודדים עם הכאב העצום הזה?
"מבחינתי חלק גדול מההתמודדות זה פרויקטים של הנצחה שעשינו – עמותה שהקמנו, חברים שלנו ואני. יש שלוש הנצחות גדולות. אחת לשלושתם, שנמצאת בטבע - מקום שמסמל את אהבתנו לטיולים ואת אהבתו של אביאל לרכיבה על אופניים. קרוב לכרם מהר"ל יש מתחם שנקרא 'שבילי רון', מקום שהפך לידוע ומרכזי בקרב רוכבי אופניים, קרוב למרכז מיר"ב; למעלה יש מתחם בו ממוקמת אנדרטה, ופינות שכל אחת משקיפה למקום אחר.
"פעם בשנה עשיתי מפגש של חברים שם. חברים של ארבעתנו, חלקם חברים של ענת ועופר, אני רואה בהם היום חברים שלי. זו לא אזכרה. המפגש הזה נועד כן לדבר עליהם, אבל מאוד חשוב לי שגם אם העיניים דומעות, שזה יהיה עם הרבה חיוך. מגיעים לשם טיולים, סתם משפחות שיוצאות לפיקניק בשבת, לימי הולדת. זה הפך למקום מלא ושמח.
"לענת הקמתי בבית הספר 'חוגים' שבו למדה את 'החדר של ענת', שהוא חדר ערכים לאהבת האדם ולאהבת הארץ, כפי שהיא הייתה. לומדים שם לימודי ארץ ישראל, יש שם השתלמויות, ישיבות משצ"ים, שיחות על ערכים וכולם דברים שמאוד אפיינו את ענת.
גם בצבא היא הייתה מדריכה, בחיל הקשר, ואחר כך עוד הספיקה לנסוע לארצות הברית מטעם הסוכנות, ועמדה בפני עוד נסיעה. לא במחנות הרגילים, אלא מחנה מיוחד, עם ילדים ממשפחות מצוקה מבתים הרוסים, וכאלה שסבלו מבריאות לא תקינה. אחרי שחזרה היא הספיקה לעשות רק את המבחנים הפסיכומטריים, ומאוד רצתה להירשם לאוניברסיטת חיפה, ללמוד ריפוי בעיסוק. הכל כדי לעבוד עם ילדים. ההנצחה הנוספת לעופר היא בכפר גלים, חשם הקמנו חדר מוסיקה על שמו".
למה דווקא בכפר גלים, אם עופר למד בויצ"ו?
"מכיוון שכל ההתנהלות מול ויצ"ו לא זרמה, והשנים עברו ולא הצלחנו לעשות איתם משהו. חברה שלי, שניהלה את חטיבת הביניים בכפר גלים, הציעה לי את האופציה, ושמחתי. למעשה מה שהכי התאים לעופר זה זולה, וזה מה שרציתי לעשות. מקום שהתלמידים יבריזו בתוך בית ספר, ולא מחוצה לו. בשנתיים או שלוש האחרונות, ניהל את ויצ"ו ערן דובובי, שניסה לקדם את הרעיון על פי מודל של זולה הקיימת בתיכון ליאו באק, אבל אז לצערי כבר הייתי בקשר עם כפר גלים.
"חברה שלי העלתה את הרעיון להקים חדר מוסיקה לילדים, שאין להם את זה בבית. זה משהו מאוד ערכי בעיניי. אני אישית מאוד אוהבת מוסיקה, וכשסיפרתי על הרעיון לחבריו של עופר - הם אמרו לי 'את לא יודעת עד כמה זה התאים לו. הוא נורא אהב מוסיקה, למרות שלא ניגן'. אז זה התאים לי גם. רציתי לעשות הנצחות שמחות, שאנשים יבואו לשם בכיף וייהנו.
"מעבר להנצחות הנ"ל, יש אנדרטת זיכרון בבית התותחן לאביאל. גם במרכז למיפוי ישראל שבו עבד עשו פינת זיכרון. בנוסף יש הנצחה בכל מיני מקומות, כמו בסולתם ובתעשייה הצבאית, שאביאל עבד איתם. ההנצחות, שברובן דווקא שמחות, הן חלק מההתמודדות שלי".
את פוקדת הרבה את המקומות האלה?
"כן, אבל לא הרבה. לחדר ההנצחה ב'חוגים' אני מגיעה פעם בשנה, ביום הזיכרון. ל'שבילי רון' אני מגיעה יותר, ולחדר המוסיקה, שאת בנייתו סיימנו בחנוכה לפני כשנתיים, אני מגיעה פעם בשנה".
יש חדר או פינה בבית, שבה החלטת להנציח את שלושתם?
"בדירה הקודמת היו לי שלוש תמונות גדולות שלהם בסלון. החלטתי שאני מקטינה את התמונות, והן עדיין מונחות, לא תליתי אותן עדיין. לא יודעת להסביר למה רציתי להקטין אותן, אבל זה היה לי משמעותי. יש לי תמונה בפינת עבודה של ענת, עוד יצירת אמנות שעשתה כילדה במוזיאון, וציור של עופר. יש לי על המזנון בסלון תמונה של שלושתם. אני לא עושה מקדש, אבל הם איתי בכל מקום".
לבית העלמין את נוהגת ללכת הרבה?
"לא, בשנה הראשונה ירדתי כמעט כל שבוע. לאט לאט, לצערי הגדול המקום כל כך התמלא. בעיניי הוא מקום כל כך כואב, שנורא קשה לי להיות בו. אני לא יורדת לשם הרבה, אבל הולכת לשם בעיקר בחגים, בימי הולדת ולציון תאריכים מסוימים".
את האזכרה עורכת כרמית מידי שנה לאחר חג הפסח. המועד בו אירע הפיגוע עמוס באירועי זכרון ואזכרות, והיא מעדיפה לתת מקום נפרד לאזכרה של שלושת יקיריה. "ב-31.3 וב-1.4 יש עוד אזכרות, ואני מעדיפה שלכל אחד יהיה את המקום שלו. בחול המועד לא נהוג לעשות אזכרות, ולכן זה נכון לי לעשות בין פסח ליום השואה. מיותר לשאול מדוע. ואם זה לא יוצא, אז אני מקיימת את האזכרה בין יום השואה ליום הזיכרון.
"זה לא שב-31.3 יותר קל,זה לא שהתאריך הופך לפתע לפשוט עבורי, זה בכלל לא עובר לידי. החגים מאוד קשים לי. יש הרבה שאוהבים לנסוע לחו"ל, ולא להיות פה בכלל. אני מרגישה בדיוק ההיפך. לי כן חשוב להישאר כאן להיות בחוג משפחתי, עם חברים. זה לא זמן שאני עוזבת את הארץ.
"אני חייבת להודות שזה גם מאוד כואב, וכל השנים האלה קיימת בי דואליות שכזו. גם עם החברים שלי וגם בכלל. אני מאוד שמחה בשמחה של אחרים, מתה לראות את הקטנטנים שנולדו עכשיו לחברים של ענת. אני משתתפת מכל הלב בשמחה, אך יחד עם זה יש דמעות בעיניים. אני יודעת שזה המחיר ושיש את התמורה. להרגיש חלק, ללוות את צורת החיים שיכלה להיות להם לעופר ולענת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם