אפילו אביב לביא לא מתרגש משעת כדור הארץ
המזהמים שמתחפשים לירוקים, הקלישאות האקולוגיות שעפות באוויר. יום כדור הארץ חשוב, אז למה עם כל שנה שעוברת פחות בא לי עליו?
מצד שני - ובכן, מה באמת יש מצד שני? או כמו שסח באוזניי חבר לעבודה שחלקתי אתו השבוע את אי הנחת שלי: למה גם עכשיו אני לא מרוצה? למה אני שוב מוצא את עצמי בעמדת המתלונן? איך ייתכן שאני שומע על המופע האנרגטי בכיכר רבין שמואר באמצעות גדודים של מדוושים או פוסעים או השד יודע מה הם עושים שם כל שנה כדי להפיק אנרגיה צלולה, ולא נופל מרוב נחת מהכיסא הירוק שלי?
הכי קל לומר שמה שמפריע לי זו הצביעות. באירועי יום כדור הארץ משתתפים
ואולי זו סתם הטינה הבסיסית שלי לטקסים ולמסורות שמקבלים גוון אוטומטי, לעטיפות של מלל שיש בהן מעט מאוד תוכן. כבר בכיתה ז' חשבתי שיום השואה יכול להיות אירוע הרבה יותר ראוי, אם במקום לעמוד בחצר ולשמוע שנה אחרי שנה את אותם שירים נוגים ואת אותן סיסמאות גבורה ואת אותן קלישאות זוועה ששום ילד בישראל המודרנית לא יכול להתחבר אליהן, היו מושיבים אותנו בכיתה לשיחה אינטליגנטית על גבולות הציות ושנאת השונה.
תומס פרידמן, בעל הטור הנחשב מ"ניו יורק טיימס", פרסם לפני כשנתיים ספר ("חם, שטוח, צפוף") על משבר האקלים הגלובלי ועל העידן שאליו אנחנו נכנסים - שבו האנרגיה תעמוד במרכז סדר היום העולמי.
הוא הקדיש כמה פסקאות ארסיות במיוחד לשתיים מהתופעות שמלבלבות בשנים האחרונות בד בבד עם הפריחה במודעות הירוקה: המדריכים להצלת הפלנטה ("100 טיפים לחיים ירוקים"), והחגיגות והמועדים החדשים שהומצאו לכבוד הכדור.
משום מה, קונן פרידמן, ככל שמתפרסמים יותר ספרים ויותר עצות כיצד להציל את הכדור, וככל שנערכות לכבודו יותר מסיבות - באורח פלא מצבו נהיה גרוע יותר, ואתו גם מצבנו.
העובדה שמשנה לשנה פחות בא לי על היום הזה עדיין לא אומרת שאני חושב שצריך לבטל אותו. יש הבדל בין מה שאומר הלב למה שיודע הראש. והראש חושב שהתועלת, לפחות בינתיים, עולה בהרבה על הנזק. את הקונספט הישראלי של שעת כיבוי האורות הובילה בשנים הראשונות ליאת צבי, שבאה מעולם הפרסום הציני וברגע מסוים בחיים החליטה להפסיק למכור לנו זבל ולנצל את כישוריה (הרבים) כדי להפוך את העולם למקום קצת יותר טוב. היא ידעה שיהיו המון טרמפיסטים, אבל באופן אירוני ריבוי הטרמפיסטים דווקא מעיד על ההצלחה. וחוץ מזה, מי אמר שהסעה שלוקחת הרבה טרמפיסטים לא יכולה להגיע אל היעד?
אם היעד הוא מיצובו של הירוק עמוק בתוככי התקינות הפוליטית, "יום כדור הארץ" וכל ההמולה האקולוגית שמתרחשת סביבו בהחלט עושים את העבודה. הרי עד לא מזמן רבים ממקבלי ההחלטות בישראל חשבו שבר קיימא היה אחד התנאים שקבור ליד בר יוחאי.
מומחים מסבירים לאנשים חסרי סבלנות כמוני שככה תהליכים מתרחשים: קודם הם מתבססים במעטפת, אחר כך זולגים בהדרגה לליבת (מילה קצת רגישה בימים אלה) התוכן. הם בטח צודקים, הלוואי והם צודקים, ובכל זאת קצת קשה לי לראות כל מיני מזהמים מקצועיים לובשים תחפושת ירוקה ליום אחד ומסתובבים אתה בלי בושה, כאילו פורים לא היה כבר שבוע קודם.
אז "יום כדור הארץ" חשוב, וכיביתי אורות עם ילדיי בצייתנות, אבל קצת קשה לי עם אווירת ה"מוכרחים להיות שמח" שעוטפת את המועד הזה בחגיגיות ירוקה, בעיקר כשהיא מזויפת. בתפר שבין כתיבת הדברים האלה לרגע שבו אתם קוראים אותם, הייתי מתוכנן להשתתף באי אילו שידורים ואירועים מיוחדים לרגל היום, ואני מקווה שלא הרכנתי ראש בפני כללי הטקס והייתי מספיק אסרטיבי כדי לתקוע פה ושם סיכה בבלון הירוק. כנראה שככה זה אצלנו, מעכירי השמחות: לא אכפת לנו שכולם יהיו ירוקים, אבל חס וחלילה שלא יהיו יותר מדי מרוצים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם