קוד פתוח: 9 שנים אחרי, השוד הגדול בבנק דיסקונט לא פוענח
ערב שבת, יולי 2002. כמה שודדים נכנסים מסמטה אחורית אל תעלות המיזוג בסניף המרכזי של בנק דיסקונט בתל אביב, ובמשך 24 שעות מרוקנים 455 כספות. איש לא ראה, איש לא שמע, והפורצים נעלמו עם כסף וסחורה בשווי 20 מיליון דולר. במשטרה הבטיחו לעשות הכל, אבל כמעט תשע שנים אחרי, כולם עדיין מחכים לנס
זמן קצר לאחר שנודע על השוד צילום: נאור רהב
ד' מכיר כל סמטה בתל אביב, מיודד עם אחרון העבריינים ועם בכירי השוטרים, עכבר רחוב בלתי נלאה שראה הכל ושמע כל דבר, אבל מעולם, הוא אומר, לא שמע על עבריינים כל כך מתוחכמים. "אני רואה מול עיניי עבריינים מאוד אינטליגנטים, לא נרקומנים או עברייני רחוב. לא בטוח שאלה אנשים שמעורבים בפשיעה. יכול להיות שזה היה השוד היחיד שלהם. אני מצדיע להם. הם עשו עבודה נקייה ויפה. במשטרה השתגעו מזה והם ימשיכו להשתגע".
במשך יממה שלמה, מיום שישי בצהריים ועד שבת אחר הצהריים, ב-19 וב-20 ביולי 2002, שהו השודדים בתוך סניף הבנק בלי שאיש חשד שהם מרוקנים את הכספות. גם אחרי חקירה ארוכה ומאומצת לא הצליחה המשטרה לגלות מתי בדיוק אירעה הפריצה וכמה שודדים היו מעורבים בפרשה.
הם נכנסו, כפי הנראה, דרך סמטה צדדית הצמודה לסניף הבנק, הרימו את לוחות הפלדה של חדר מיזוג האוויר והחליקו לחלל תת קרקעי גדול המרושת בצינורות מיזוג האוויר. מתוכו קדחו חור בקיר חדר הכספות בעזרת מקדחה מיוחדת שראשיה מצופים בשברי יהלומים.
דרך הפרצה השתחלו לחדר הכספות, הוציאו את תכולתן וערכו מיון מדוקדק. הם לקחו רק תכשיטים יקרים וסכומי כסף גדולים. כדי לסלק ראיות מחשידות הם שאבו בשואב אבק את החדר, השאירו על הרצפה תכשיטים זולים ושטרות כסף קטנים ונמלטו מהמקום. שני המאבטחים של הבנק לא שמעו דבר.
הסנדלר בוריס קסאנוב, שהסנדלרייה הקטנה שלו צמודה לבנק, היה לרגע גיבור היום. הוא סיפר לעיתונאים שבשבת בבוקר שמע את האזעקה של הבנק. "הגעתי בתשע בבוקר כדי לסדר את החנות. בסביבות עשר התחילה האזעקה של הבנק לפעול. היא עבדה שעתיים שלמות, אולי יותר, לא הבנתי למה אף אחד לא עושה שום דבר".
הוא לא התקשר למשטרה, אמר לעיתונאים, מפני שהיה בטוח שהשומרים של הבנק יטפלו באזעקה. "אמרתי לעצמי, 'למה השומרים הדפוקים של הבנק לא סוגרים את האזעקה, קיבינימט?'".
השבוע קסאנוב הרבה יותר מסויג. לא רוצה להיזכר בפרשה. "עובדי הבנק הם הלקוחות שלי, לא כדאי לדבר על זה", הוא אומר, ומעביר נעליים מתוקנות ממדף למדף, טרוד ועסוק כדי להבהיר שאין לו זמן לנהל שיחה. "למה אתם מתעניינים דווקא בגניבה בבנק?", הוא שואל, "כולם גנבים פה במדינה, לא רק השודדים שפרצו לבנק. שמעתי רעש, אבל איך יכולתי לדעת שאלה גנבים? תעזבי אותי עכשיו".
הלקוחות נשלחו לפוליגרף
רחוב יהודה הלוי הומה אדם. מעל הסניף הנשדד נבנה מגדל של משרדי הנהלת בנק דיסקונט, שנחנך ארבע שנים אחרי השוד. האירוע נמחק ונשכח, רק מי שנפגעו עדיין זוכרים. רוב בעלי הכספות שמעו על הפריצה מדיווח בתקשורת ומיהרו אל הסניף.
לקוחות מודאגים לאחר ששמעו על השוד צילום: ברקאי וולפסון
במשך שעות ארוכות המתינו בשמש יולי הקופחת עד שהנהלת הבנק פרסמה את מספרי הכספות שנפרצו. הרוחות התלהטו. "כולכם גנבים", צעק אחד הממתינים, אחר פרץ בבכי. "נעזוב את הארץ", אמר לקוח הבנק שסיפר לעיתונאים על אוסף נדיר של מטבעות שהופקד בכספת. אחרים דיברו על מאות אלפי דולרים שנעלמו.
"את הסכום האמיתי של הכסף שהופקד אף אחד לא יודע", אומר עו"ד בועז גוטמן, שהיה ראש מפלג חקירות ביחידה הארצית לחקירות הונאה. "מי שמפקיד כסף בכספת אף פעם לא אומר כמה הוא מפקיד". כדי לקבל פיצוי, נאלצו לקוחות הבנק לעבור בדיקת פוליגרף. בסופו של דבר, אחרי משא ומתן ארוך עם הבנק, הם קיבלו פיצוי בשווי של 75 אחוז מהסכומים שעליהם הצהירו.
עו"ד ארז חוטר-ישי, שייצג 130 לקוחות מול הבנק, אומר ש"תמיד הצרות האלה נופלות על אנשים קשי יום. רוב בעלי הכספות היו אנשים מבוגרים שהניחו בצד כסף לשעת חירום ובמקום לשמור עליו מתחת לבלטה שמרו עליו בכספת. האווירה הייתה מאוד לא נעימה. בשביל רבים זו הייתה טראומה רגשית שעדיין לא נרפאה. היו סצנות של בכי. אנשים איבדו תכשיטים אישיים שעברו במשך שנים במשפחה, חלקם שמרו בכספת על מזכרות מבני משפחה שנספו בשואה.
"היה אדם מבוגר, ניצול שואה, שהצליח לשמור במלחמה על תכשיטים של המשפחה שפתאום נגנבו דווקא בתל אביב. הייתה לקוחה שאמרה 'לא מעניין אותי שום דבר, אני רוצה בחזרה את הטבעת של אמא שלי'. לקוח אחר דיבר על תמונה של אבא
שלו שנשמרה בכספת. היה קשה לשמוע. על דברים כאלה אי אפשר לפצות, לא בכסף ולא בשווה כסף".
היהלומן מישאל ששונוב מדרום אפריקה היה הראשון שתבע את הבנק ואת חברות הביטוח בבית משפט. בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב באפריל 2003, כתשעה חודשים אחרי הפריצה, הוא טען שעדיין לא ראה אפילו לא שקל אחד בחזרה. לטענתו, הרכוש והכסף שהפקיד בבנק הגיעו לסכום של 5.4 מיליון שקל. "בסופו של דבר קיבלתי פיצויים", הוא אומר, "אבל ההרגשה על מה שקרה מחורבנת. הפסדנו שם את התחתונים שלנו ואת הפופיק שלנו".
לבנה קטלן, תושבת יפו בת 87, תופרת במקצועה שעלתה לארץ מבולגריה ב-1948, מספרת שהפקידה בכספת 50 אלף דולר וקיבלה בחזרה רק 35 אלף דולר. "את הכסף שהפקדתי בכספת חסכתי כדי לתת עזרה לנכדים שלי שילמדו באוניברסיטה. בשבילי זה היה הרבה כסף. כשהודיעו ברדיו שהייתה פריצה בבנק דיסקונט, היא נזכרת, "תכף הלכתי לשם וגיליתי שהכספת שלי הייתה פרוצה. אוי אוי אוי, איזו הרגשה הייתה לי.
"בדיוק באותה תקופה בעלי נפטר, הייתי במצב קשה והפריצה רק הוסיפה להרגשה הרעה. הילדים והנכדים קיבלו את זה קשה. 'סבתא, איך זה קרה לך', הם שאלו אותי. אני זוכרת שלקחו אותי לזהות את הכספת. הייתה תמונה זוועה, תכשיטים היו מפוזרים על הרצפה, ואחר כך הייתי צריכה להיבדק בפוליגרף. המון מסכנים נפלו שם בבנק. המון. איך זה יכול להיות שעוד לא תפסו את הגנבים? איך קורה דבר כזה?".
חיפושים במסעדות יוקרה
במשטרה הבטיחו לעשות הכל כדי לפצח את הפרשה. "כל האפשרויות ייבדקו", אמר תת ניצב אורי בר-לב, מפקד מרחב ירקון. "אני מקווה שכאשר כל פעולות החקירה יסתיימו, החוקרים יגיעו אל החשודים ואל השלל", אמר נצ"מ מנחם פרנק, מפקד היחידה המרכזית. פקד נסים דאודי, שהיה אחראי על החקירה, אמר שהוא סומך על עצמו שיעשה הכל כדי לפענח את התעלומה, אם כי די מהר הבין שרק מזל יסייע בפענוח הפרשה.
המכתב שהופץ לבעלי הכספות בבנק דיסקונט צילום: נאור רהב
הוא חולם, כך אמר, שיום אחד יתקשרו אליו מתחנת משטרה נידחת בעפולה או בדימונה וידווחו לו על פצוע ירי שאשתו סיפרה שחטף כדור כי רצה לקנות לילדה שמתחתנת בית מהכסף של שוד הכספות, והחבר'ה לא הסכימו שיוציא את הכסף מהמחבוא.
כמה מאות עדים נחקרו במהלך השנים. תשעה מעובדי הבנק נבדקו בפוליגרף בחשד שסייעו לשודדים ונמצאו דוברי אמת כשהכחישו כל קשר לפרשה. גם מאבטחי הבנק ושומרים של בנק סמוך ושל מגרש החנייה באזור נחקרו, אולם לא יכלו להוסיף דבר מעבר למה שהיה ידוע, או יותר נכון לא היה ידוע.
יבואנים ויצרנים של מקדחות כדוגמת זו שבה השתמשו השודדים נשאלו האם הם זוכרים מי קנה מהם מקדחה, אבל גם כיוון החקירה הזה לא העלה דבר. המקדחה אמנם יקרה, כמה אלפי שקלים, אבל לא נדירה. נבדקו שיחות ממכשירים ניידים בסביבת הבנק, נחקרו כמה שיפוצניקים שקנו מכוניות יקרות, המשטרה עקבה אחרי קונים של כלי רכב יקרים מתוך תקווה שאחד השודדים לא יוכל להתאפק ויקנה בכסף הגנוב רכב יקר.
בעלי בתי זונות נשאלו אם הגיע לקוח שביקש לחגוג עם נשים וחילק תכשיטים יקרים. נבדקו רשימות של מי שטסו לחו"ל בשבוע שאחרי השוד ושל מי שהפקידו סכומים גבוהים בחשבון הבנק שלהם. חוקרי המשטרה הסתובבו במסעדות יוקרה וחיפשו סועדים שפתחו שולחן נדיב כדי לחגוג את ההתעשרות הפתאומית.
מאיר אזולאי, מלצר מבת ים שנקלע לחובות, הבטיח לספק מידע מרעיש, קיבל 40 אלף דולר מהמשטרה, נעלם עם הכסף, נתפס, נעצר והורשע במרמה. מעקב אחרי חבורת עבריינים מיפו לא הניב אפילו לא קצה חוט.
"יוקרתה של המשטרה תלויה בתיק כזה", אומר אסף חפץ, מפכ"ל המשטרה לשעבר ומפקד היחידה המרכזית. "המשטרה היא לא קבלן פענוחים, לא בישראל ולא בשום מקום אחר בעולם, אבל כל פריצה כזו היא דבר שלא עוברים עליו לסדר היום, גם בגלל הנזק הציבורי וגם בגלל היוקרה של המשטרה. זה דוחף את השוטרים לעשות את המקסימום".
כרוניקה של שודדים
רבים ממקרי השוד בכספות של בנקים אכן פוענחו. בספטמבר 1967 חפר נעמן דילר, פורץ ידוע, מנהרה לחדר הכספות של בנק ברקליס דיסקונט בתל אביב. השכנים הזעיקו את המשטרה ודילר נתפס. בינואר 1976 חדרו שודדים לחדר הכספות של בנק ברקליס דיסקונט ברמת גן והצליחו לרוקן 250 כספות בשווי של כ-40 מיליון דולר. יוסף אפשטיין, אחד המעורבים, נידון לארבע שנות מאסר. עד היום לא ידוע מי היו שותפיו.
לקוח מודאג בפתח הבנק לאחר השוד צילום: נאור רהב
במאי 1999 נגנבו מ-197 כספות בבנק המזרחי בחולון כסף ורכוש בסכום של כ-30 מיליון שקל. מחמד טורק הודה ונידון לשנתיים מאסר. שלושת הנאשמים האחרים, אחיו של טורק, ניצלו ממאסר אחרי שהעד המרכזי בפרשה, אמיר כהן, אחיינו של אחד הפורצים, נעלם.
בדצמבר 2001, שבעה חודשים לפני השוד בתל אביב, נשדד סניף בנק לאומי בכפר שמריהו. שלושת השודדים חפרו מנהרה באורך של 14 מטר שהובילה לחדר הכספות. הם רוקנו שתי כספות ששווי תכולתן מעל חצי מיליון דולר. דאודי, שחקר את הפרשה, הצליח לפענח אותה בעזרת תרשומת של שיחות מטלפונים ניידים סמוך לבנק ודנ"א על בדלי סיגריות שהושלכו בפתח המנהרה.
כתבי אישום הוגשו נגד שישה מתושבי נתניה, שחלקם עבדו בחברות שביצעו תיקונים שונים בסניף הבנק. "כשראיתי שבכספת יש זהב אמרתי 'מספיק, לא צריך עוד'", אמר אחד הנאשמים למדובב שהוכנס לתאו. הם נידונו לעונשי מאסר שנעו בין שנה לשנה וחצי.
שוד הכספות המפורסם ביותר היה של סניף בנק הפועלים ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, בפברואר 1985. הפורצים הניחו ידם על 169 כספות עם רכוש וכסף בשווי של 700 אלף דולר. סוכן משטרתי סמוי שהכיר את כנופיית השודדים הסגיר אותם למשטרה. יצחק דרורי, שעמד בראש הכנופיה וכונה "המוח", נידון ל-12 שנות מאסר.
ייסוריו של המוח
בספרו "המוח", שנכתב ביחד עם העיתונאי אילן בכר, חושף דרורי את הלך רוחו של שודד כספות. יש לו ניסיון עשיר בתחום. לפני הפריצה לבנק הפועלים הוא שדד כספות במפעל התכשיטים צרף ונידון לשמונה שנות מאסר. כשהשתחרר החליט להגשים את חלומו הגדול, פריצה לכספות של בנק שתהווה נקמה בממסד, "הנותן לי ולחברי להירקב בבית הסוהר. אני אנקום בהם, נשבעתי. נקמה".
יצחק דרורי פלאש
ההכנות לפריצה בבנק היו ארוכות וכללו, מלבד תרגול יבש על כספת שקנה במיוחד לצורך זה, גם סיורים מקצועיים בקרבת חדרי כספות בבנקים ובתערוכות של מערכות אזעקה. הבחירה בסניף בנק הפועלים ברחוב בירושלים נבעה ממיקומו. "הייתה לו כניסה אחורית ממגרש חנייה מבודד יחסית וזה יתרון חשוב עבורי".
כדי ליצור לעצמו אליבי מושלם, החליט דרורי שהוא לא ישתתף בפריצה עצמה אלא רק ידריך שלושה מחבריו לקראתה. "תנהג בכספת בעדינות כאילו היא בחורה צעירה ויפה", ביקש מאחד מחבריו שהתאמן לקראת הפריצה, "רק ברוך ובעדינות היא תיפתח בפניך". בספר מכנה דרורי את הכספות "כלות יפות שלי" ומתייחס אליהן באהבה. "חיבקתי את הכספת ונרדמתי", הוא כותב בספר על הכספת שבעזרתה תרגל פריצה של כספות.
בשיחות לקראת המבצע דרש דרורי מחבריו לגנוב רק כסף מזומן ולא לגעת במטילי זהב. "זהב זו סחורה כבדה ולא מביאה הרבה כסף". וגם לא במזכרות אישיות. "אדם פרטי, תיקח לו תליון שלא שווה יריקה אבל הוא קיבל אותו מסבתא שלו, ימכור את הבית שלו כדי למצוא את מי שגנב לו".
ביום שישי בערב, כשחבריו פרצו לסניף הבנק, ערך דרורי בביתו קידוש רב משתתפים. בלילה קיבל שיחת טלפון. בן נולד, בישרו לו חבריו. "נשמתי לרווחה ודמעות אושר הציפו את עיניי", הוא כותב. "חלומי התגשם. אין צורך להוסיף מילים".
ביום ראשון קרא בהתרגשות את הידיעות בעיתונים על הפריצה. העבריינים יילכדו, הבטיח כהרגלו מפקד המחוז. "'קדחת', אמרתי לעיתון", כותב דרורי בספרו. "לא תלכדו לעולם. מקסימום תעצרו רק אותי, אבל כסף לא תראו".
היהירות נסדקה כשחברו שהשתתף בפריצה סיפר לדרורי שהם הצליחו לשים יד על סכום קטן של כסף. "'כמה לקחתם? עשרה מיליון? אני לא אתאכזב. עשרה מיליון דולר זה הרבה כסף וגם עם זה נסתדר'", מתאר דרורי בספרו את השיחה עם החבר. "הוא הרים ראשו והסתכל עליי. ראיתי בתוך עיניו שהאסון הרבה יותר כבד. 'הלוואי שהיינו לוקחים עשרה מיליון'. 'אז כמה לקחתם? תגיד כבר, כמה?'. 'הרבה פחות', אמר.
"המוח" בעת מעצרו לפני כשלושה חודשים צילום: יהודה לחיאני
"'טוב, כמה לעזאזל? שמונה מיליון? שבעה? חמישה? אתה הורס אותי'. הוא נד בראשו לסימן שלילה. גם חמישה הם לא לקחו. 'ארבע יצא?'. הוא סימן לי בכאב שלא. 'ושלושה?', צעקתי אליו ופחדתי מהתשובה. אבל היא באה וריסקה לי את הפרצוף בנוק-אאוט אמיתי. פשוט בא לי למות. בכיתי בלבי בלי להוציא דמעה אחת. שוב הייתי בשיא הפסגה ובפעם אחת אני נופל לתחתית השאול. שוב מכה בי הגורל".
הגורל הכה בדרורי חזק יותר כשהוא נעצר לחקירה בחשד שהיה שותף לפריצה. אחרי כחודש שוחרר וכבר התחיל לחשוב על שוד כספות חדש. "מעכשיו אני אקדיש את עצמי אך ורק לתכנון בנק נוסף. לקחתי בחשבון את כל הסיכונים וידעתי שהפעם המשטרה לא תעזוב אותי. אבל כל החיים שלי כבר היו הרוסים. לפחות אמות כגבר. תמות נפשי עם הכסף הרב שייפול לי", כתב בספר.
שנתיים וחצי אחרי הפריצה לבנק דרורי נעצר שוב בעקבות הלשנה, הואשם בשוד הכספות והורשע. "תמיד יהיה מישהו שיכה אותך ולא חשוב כמה תהיה חכם. רוצה אני להגיד לכולם, אם אני לא הצלחתי, אני לא מאמין שיש מישהו שיצליח. האם כדאי לקחת את הסיכון הזה, נוער צעיר ויקר? אני מציע לכם שלא". דרורי, אגב, נעצר לפני כשלושה חודשים בחשד שהשתייך לכנופיה ששדדה קשישים.
ובכל זאת, פרופורציות
עו"ד גוטמן מסרב להתפעל מהצלחת שוד הכספות בבנק דיסקונט, שהיה השוד הגדול ביותר מסוגו בישראל: "בדרום אמריקה יש שודים רציניים של כספות בבנקים. הייתי בברזיל כשנשדד שם בנק והבאתי וידאו של האירוע ממשטרת ברזיל. שם יש שודים ענקיים ממש, מדהימים בגודלם, הרבה יותר גדולים מהשוד בבנק דיסקונט, עם גניבות של מאות מיליוני דולרים".
כספת בבנק צילום: רויטרס
שוד כספות גדול התרחש ב-1972 בבנק "יונייטד קליפורניה" בלגונה ניגואל בקליפורניה, ארצות הברית. כנופיית שודדים לקחה מכספת של הבנק 30 מיליון דולר, סכום שנחשב אז לשיא עולמי בשוד של כספות. הפורצים לא נתפסו אבל כמה חודשים אחר כך טעו כשביצעו שוד דומה באוהיו בחוסר זהירות מוחלט.
הם טסו יחד מקליפורניה לאוהיו ושכרו שם בית. המשטרה הגיעה לבית השכור ובסיור ראשוני לא מצאה דבר, אלא שאז פתח אחד השוטרים את מדיח הכלים וגילה צלחות מלוכלכות עם טביעות אצבעותיהם של חברי הכנופיה. הם נידונו לשנות מאסר ארוכות ואחד מהם, כמו דרורי, כתב ספר בכלא.
ארבע שנים אחר כך, בינואר 1976, נפרץ סניף של הבנק הבריטי של המזרח התיכון בביירות. השודדים היו אנשי אש"פ שחיפשו כסף למימון פעולותיהם. כוח 17 של הארגון פיצץ קיר שהיה משותף לבנק ולכנסייה קתולית. במשך יומיים הם רוקנו את הכספות על מטילי הזהב והתכשיטים שבהן והוציאו את השלל, שהוערך ב-400 מיליון דולר, במשאיות. עד היום הפורצים לא נתפסו, אם כי היו מי שטענו שיאסר ערפאת בעצמו היה מעורב בפריצה ואף טס עם השלל במטוס מיוחד לז'נבה.
ביולי 1987 אירעה פריצה גדולה לכספות של בנק בקנ ייטברידג' בלונדון. הפורץ ולריו וישיו תלה שלט על דלת הבנק המודיע שהסניף סגור באופן זמני, אמר למנהל הבנק שהוא רוצה לשכור כספת וכשנכנס לחדר הכספות כפת את המנהל ואת אנשי הביטחון, לקח 174 מיליון דולר מהכספות וברח לדרום אמריקה. שותפיו נעצרו והורשעו אחרי שבמקום נמצאה טביעת אצבע מוכתמת בדמו של וישיו.
וישיו יכול היה לחיות חיים מאושרים אי שם בדרום אמריקה לולא חמדנותו שלא ידעה גבולות. זמן מה אחרי הפריצה הוא חזר לאנגליה כדי לקחת את מכונית הפרארי שלו, נעצר, נידון ל-20 שנות מאסר וב-1992 הועבר לרצות את עונשו באיטליה, מולדתו. הוא הספיק לכתוב שני ספרים ולהפוך לפורץ כספות אגדי, לפני שנהרג מירי שוטרים בשנת 2000 כשיצא לחופשה מהכלא.
השוד בבנק דיסקונט, שמבצעיו לא נתפסו עד היום, יכול להיכנס לפנתיאון של פריצות לכספות. בלוג באינטרנט שנקרא "בלוג הכספות הגדול" נותן כבוד לפרשה. "אני בא מתחום הכספות", כותב הבלוגר יוספא1, "אמנם אני לא לובש גרב אבל אני פורץ כספות, זאת אומרת שאני עושה זאת למחייתי ומתפרנס ממכירת כספות וכשצריך, אני גם פורץ אותן".
בהמשך הוא נזכר בשוד בבנק דיסקונט. "זה לא כל כך נעים להתעורר בבוקר יום ראשון ולגלות שהמקום שחשבת שהוא די בטוח כבר לא כל כך בטוח (אלא אם כן מדובר בכספת שבה שמת את התכשיט שסבתא של חמותך נתנה לכם בטעות במתנה ואשתך לא מוכנה למכור למרות שהשמאי מטעם הבנק אומר שזה שווה לפחות 80 אלף שקל, במקרה הזה אתה דווקא שמח לקום בבוקר ולגלות כי צ'ק שמן עומד להגיע אליך)".
ד', המודיע המשטרתי, היה חולה בשבוע שעבר. כל השבוע הוא לא יצא מהמיטה. מבין הסדינים הוא בטוח בדבר אחד: לעולם לא ימצאו את השודדים. "הם פעלו בחוכמה, לא פיזרו מהר את מה ששדדו, נשארו צנועים ובכלל לא ברור אם הם נגעו בכסף הזה. את התכשיטים והיודאייקה אני מתאר לעצמי שהם הוציאו מהארץ ומכרו בשקט בעולם. הם לא יבצעו פשע נוסף, שעלול להסגיר אותם, מפני שהם לא זקוקים לכסף, יש להם את כל מה שהם צריכים. הם צוחקים כל הדרך לבנק, מגיע להם לצחוק בדרך לשם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם