המנצח נועם שריף: היום מתעסקים בלהיות סלבריטי, לא במוזיקה
המנצח נועם שריף יקבל השנה את פרס ישראל בתחום חקר המוזיקה. בראיון מיוחד הוא מספר על הפסנתר הראשון שקנתה לו אמו. איך עזר לנער כישרוני מסביון בשם דני סנדרסון לפרוץ קדימה, על תרבות הריאליטי, ועל בית האופרה שהוא מתכנן להקים בחיפה. ולא, הפרס הוא לא סיכום מבחינתו, רק נקודת ציון
רבה הייתה הפתעתו, כאשר הקול שבצד השני בישר לו כי הוחלט להעניק לו את פרס ישראל בתחום חקר המוזיקה לשנת תשע”א. והבחירה הזאת לא הדהימה אף אחד, הרי ברור לכל ששריף ראוי לפרס.
הוא נולד בתל אביב של שנת 1935, לזוג הורים ממעמד הפועלים. “בילדותי עסקתי בציור, אבל משום מה אמי החליטה שאהיה מוזיקאי”, הוא משחזר. “לא אשכח שכשהייתי בן 10, הלכתי עם אמי והמורה הייקה שלי למוזיקה לקנות פסנתר ברחוב דיזנגוף.
"אבי, שהיה פועל בניין, עבר שם במקרה עם עגלת חומרי הבניין, ראה אותנו ושאל את אמי בפליאה: ‘טובה, מה את עושה פה?’, והיא ענתה לו ‘קונה פסנתר’. זו הייתה סיטואציה די מצחיקה. הרי כסף לא היה בנמצא, ורכישת הפסנתר הסתייעה בעזרת סידורים כאלה ואחרים. מסתבר שהחיים מלאים בהפתעות, ומובילים אותך בדרכים נסתרות”.
את השכלתו המוזיקלית רכש שריף, אצל פאול בן חיים וזאב פריאל (וולפגנג פרידלנדר). “תמיד נקרעתי בין משפחת הוריי, שהייתה ממוצא רוסי, לבין מוריי, שכולם היו ייקים”, הוא מסביר. “כמובן שגם התחלתי לחקות את צורת הדיבור שלהם, וכולם בכיתה היו צוחקים עליי בגלל זה. כולם פרט לחבר הילדות שלי יגאל תומרקין, שידע גרמנית. אני גם חייב לו הרבה מבחינת תובנות מוזיקליות. זה מעניין, שאני הייתי מוזיקאי שצייר - והוא צייר שהבין במוזיקה”.
הוא נחשב לילד פלא, בעקבות העובדה שכבר בהיותו בן 17 ניצח על התזמורת הסימפונית של ירושלים ורשות השידור. “יום אחד פשוט אמרתי למורה שלי לפסנתר שאני רוצה לנצח, והיא הפנתה אותי לבעלה, שלימד ניצוח בגימנסיה הרצליה.
"לאחר מכן הלכתי להיבחן לתזמורת ‘קול ישראל’, ואמרו לי שעברתי ואקבל קונצרט משודר. אגב, את ההזמנה קיבלתי כשהייתי חייל בגבעתי. אמרו לי: ‘מוזיקאי, לך לגבעתי’ (הוא צוחק). המכתב הגיע אליי איכשהו לבסיס, ונתתי אותו למג”ד שלי דאז, ארווין דורון - שהיה איש מדהים.
"הוא הסתכל על זה, ואמר לי: ‘יש לך שחרור, לך תעשה קונצרט’. בסופו של דבר הסכימו להעביר אותי
לאחר שחרורו למד שריף פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית, שם ייסד את תזמורת האוניברסיטה וניצח עליה. היצירה הראשונה שכתב הייתה “אקדמות למועד”. בהיותו בן 22 הוא הגיש אותה בעילום שם לתחרות התזמורת הפילהרמונית על שם סול יורק, ולאונרד ברנשטיין בחר אותה לחנוך את היכל התרבות בתל אביב, בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית. “לא אשכח את אותו היום, בו צעדנו בגאון אני, הוריי ואחותי, אל היכל התרבות החדש, ובדרך אנשים יצאו ובירכו אותנו. זו הייתה תל אביב הקטנה של אז”.
אבל אז הוא אז, והיום הוא היום. ותל אביב? היא כבר מזמן לא קטנה, וכך גם חיי התרבות שבה.
בפרספקטיבה רחבה, איך אתה מרוצה מחיי התרבות כיום?
“היום מתעסקים בלהיות סלבריטי, ולא ממש במוזיקה. לא מזמן בא אליי בחור צעיר שרצה ללמוד ניצוח - אבל בעצם רצה ללמוד איך להיות סלב. התקופה של היום קשה ביותר, כיוון שהכל מוצף והכל חשוף. יש כאלה שכותבים בפייסבוק באיזה שעה הם נכנסו למקלחת. בכלל אנשים מרגישים שחייבים לצאת מתוך ההמון על מנת להפוך לידוענים, ושדברים יכולים לבוא בקלות.
"בהכללה פראית אפשר לומר שיש לנו ממציאים גדולים, אבל אנחנו נופלים בכל מה שקשור לגימור המוצרים - בגלל בטלנות וחוסר הרצון לעבוד קשה. גם גאון כמו מוצרט עבד קשה, והדברים יצאו ממנו כמו שילד יוצא מהרחם - בייסורים נוראיים, ומבלי לדעת מה תהיה התוצאה הסופית.
בארץ נהוג לערבב בין המושג ‘יוצר’ ל’מבצע’. לכתוב תווים זה ממש לא דומה לאמנות פלסטית, מכיוון שאם לא למדת לקרוא אותם אתה בבעיה. חוץ מזה, כמובן שלכל אחד יש דרך משלו לנגן את אותם התווים, ולכן אף ביצוע אינו דומה למשנהו”.
בעבר היית נותן כיתות אמן רבות, ואפילו הייתה לך תוכניות טלוויזיה ורדיו. האם תשוב לזה בעתיד?
“עשיתי את הדברים הללו בלי סוף, ואפשר לומר שגם שבעתי מזה במובן מסוים. חשבתי שיש צורך לגשת אחרת למוזיקה, בעניין החינוך וההסברה - אבל לא תמיד מצאתי אוזן קשבת, למרות הוכחות בשטח שניתן לעשות דברים אחרים. הדוגמה הקלאסית ביותר היא הפנייה של זובין מהטה אליי, כשרצה להביא נוער להיכל. הבאתי לו את הצ’רצ’ילים, ונוצר המצב אליו אני שואף - הם ניגנו קטעי רוק מבוססים על קטע קלאסי, שהתזמורת ניגנה סימולטנית.
"אין ספק. כשרוצים לעשות - יוצאים דברים נהדרים. עוד סיפור מעניין הוא שלפני המון שנים ביקרתי אצל חברים בסביון, ופנה אליי אחד השכנים כדי שאבוא לשמוע את בנו מנגן ושר. שמו של הילד היה דני סנדרסון, ויחד עם חברו המתופף הוא השמיע לי כמה שירים שכתב.
"כבר אז ראיתי את הכישרון העצום שיש לו. שאלתי אותם אם הם רוצים להקליט, מכיוון שהייתה לי אז גישה לאולפני ‘ישראקול’. הם כמובן קפצו על ההזדמנות. השגתי להם רביעיית מיתרים, שתלווה אותם כמו שהם רצו, ועד היום אני שומר את אותם קטעים ראשוניים אצלי. אולי ביום מן הימים אפתיע את דני, ואתן לו את ההקלטות. אגב, גם במהלך הקריירה שלו ב’כוורת’ סייעתי לו, כשהיה צריך לתזמר את ‘נתתי לה חיי’ עבור האירווזיון, והייתי מאושר לעשות את זה”.
נוסף על העבודות הקלאסיות במהלך השנים, גם הלחנת כמה שירים. איך התייחסו לעניין אנשים מהתחום הקלאסי?
“תמיד אהבתי מוזיקה קלה, למרות שזה בכלל לא קל. לדעתי האנשים שעוסקים במוזיקה הזאת, כל כך מאושרים להיכנס לאולפן. אני זוכר את אריק איינשטיין נכנס לאולפנים ושר בחופשיות בלי בעיה, ואם צריך - עוצר ומקליט שוב. לעומת זאת ישנה נוקשות במוזיקה הקלאסית, אין שמחת חיים של ממש.
"נגנים קלאסיים, שמנגנים מתווים, לעיתים נמצאים בפאניקה. איך יעשו את הביצוע הטוב ביותר, אחרי שכבר ביצעו את אותה היצירה מיליון פעמים לפניהם. מנגד, הם ממש לא סבלו את האהבה הזאת שלי. אמרו לי: ‘איך אתה יכול להתעסק בחלטורות כאלה?’. לדעתי מוזיקה היא טובה - או אחרת. יש דרגות שונות של טוב, ולכל דבר יש מציאות משלו”.
מה יחסך למלחמת הז’אנרים המוזיקליים, המתחדשת בימים אלה?
“כשאני שומע היום את הדין והדברים הזה, אני נזכר שפעם מוזיקה ישראלית הייתה מוזיקה של אולם הקונצרטים, ורק לאחר מכן נוספו אליה הפזמונאים למיניהם כמו סשה ארגוב, מתי כספי ושמוליק קראוס - שהוא לדעתי ענק בטיפול שלו בשפה העברית. היום בכלל יש לך תפיסה חדשה בעולם, של מה שמכונה ‘הזמר המזרחי’. לעיתים נדמה שמי שעוסק בו, חושב שהוא המציא אותו.
"כשהייתי ילד בן 6 בבית ספר עממי, ברכה צפירה הייתה מגיע לשיר לנו שירים בתימנית. האם זה לא היה זמר מזרחי? יום אחד הרצאתי על מוזיקה מזרחית באחת ממדינות המערב, ואנשים לא הבינו למה אני מתכוון, כיוון שעבורם מזרח זה המזרח הרחוק. אמרו לי שאני כפי הנראה מתכוון למדינות אגן הים התיכון, ולדעתי הגיע הזמן להפסיק את כל המלחמות האלה”.
ומה דעתך על דבריו האחרונים של יהורם גאון בהקשר הזה?
“טרם שמעתי בדיוק מה שהוא אמר, וישנה כמובן אפשרות שהוציאו את דבריו מהקשרם. בגדול אני משתדל לראות את הדברים החיוביים בכל עשייה. אסור לזלזל בשום סוג של מוזיקה”.
לאחר סיום לימודיו בארץ, עבר שריף ללמוד, בברלין אצל בוריס בלכר (קומפוזיציה) ובזלצבורג אצל איגור מרקביץ’ (ניצוח). בהמשך כתב יצירות כמו “שיר המעלות”, “סוויטה ישראלית”, “שאקון” וכמובן הרבה יותר מאוחר גם את הטרילוגיה המפורסמת שלו שכללה את: “מחייה המתים”, “פסיון ספרדי” ו”תהילים של ירושלים”.
“אני זוכר היטב את ההרגשה, כששמעתי שמנגנים בפעם הראשונה יצירה שכתבתי”, נזכר שריף. “אני מוכרח להודות שלא שמעתי כלום בגלל הפאניקה, הדבר הזה שתזמורת שלמה מנגנת את היצירה שלי. בשכל הצלחתי לתפוס את זה, אבל השוק היה גדול מדי עבורי.
"כאילו לא הייתי שם ולא היה מדובר ביצירה שלי. ישבתי שם עם אחותי והמרצה שלי לפילוסופיה, לו הקדשתי את היצירה - אז הייתי תעב דעת, וחשבתי שזה הכי נכון לעשות, אבל כאילו צפתי באוויר”.
מה הסוד להצלחה בתור מנצח וכמלחין?
“מעשה היצירה דומה בכל שטחי העשייה. זה לא משהו שאפשר ללמד, אלא משהו שבא כהבזק אינטואיטיבי, והופך להיות אורגני לאותו התחום בו אתה עוסק. גם בניצוח ישנו אותו המימד. תזמורת היא ממשלה בזעיר אנפין, ומי שעומד בראשה צריך לדעת איך לארגן את כולם לכדי הרמוניה אחת. אני, מתוך הניסיון הרב שיש לי, יכול לדעת רק על פי העמידה של מישהו מול תזמורת, אפילו עוד לפני שהוא מרים את ידיו, אם הוא יתאים להיות מנצח”.
יצירותיו של שריף זכו להצלחה בעולם, ומופצות על גבי תקליטורים של חברות בינלאומיות בביצוע תזמורות חשובות כמו התזמורת הפילהרמונית של ברלין, התזמורת הפילהרמונית הישראלית, תזמורת רדיו בוואריה ותזמורת רשות השידור הבריטית. במקביל לעיסוק הקלאסי, הלחין שריף שירים עבור להקות המחול “בת שבע” ו”קול ודממה”, וגם מוזיקה לסרטים.
המפורסם שבהם היה “תעלת בלאומילך”. “אני זוכר את זה כמו היום. חזרתי מהשתלמות בחו”ל, ומצאתי את עצמי צעיר תל אביבי שמסתובב בדיזנגוף ומחפש את המחר”, משחזר שריף. “פגש אותי הבמאי אילן אלדד, איוון לנגל בזמנו, שהוביל אותי לבית קפה, וביקש ממני לכתוב מוזיקה לסרט שלו, ‘סיניה’. הסכמתי, אבל זה לא היה מתוך השראה גדולה - אלא מהצורך לשרוד.
"אם מישהו חושב ש’הישרדות’ היא תוכנית טלוויזיה, אז הוא כנראה לא עקב אחרי החיים של מוזיקאי בתקופה בה הייתי צעיר. למדתי את הדיסיפלינה, ומה זה אומר לכתוב פסקול לסרט - שזו אמנות גדולה בפני עצמה. הרי המוזיקה בסרט היא תלוית תמונה, ויותר חשובה מהדיאלוג. זה למעשה פסקול של חיים שלמים”.
במהלך השנים כיהן שריף כמנהל המוזיקלי של התזמורת הקאמרית הקיבוצית, התזמורת הסימפונית של ראשון לציון והתזמורת הקאמרית הישראלית - כשבעונה הראשונה שלו שם זכה בפרסי העיתונות והקהל. בסיום אותה השנה, 2003, קיבל את פרס אמ”ת, ועוד לפני כן גם זכה בפרס אקו”ם לביצוע יצירות ישראליות. ב-2004, לאחר שנסגרה התזמורת הסימפונית של חיפה, הוזעק שריף וקיבל אותה לידיו כמנהל מוזיקלי.
"המצב אמנם היה בכי רע, אבל בתור אחד שהרים מן האפר בסוף שנות השמונים את תזמורת ראשון לציון, וניהל אותה בהצלחה שש שנים - לשריף לא היה ספק בכלל שהוא יצליח גם הפעם. מאז חלפו שבעה שנים, ולא רק שהסימפונית קיבלה הכרה כאחת מהתזמורות המובילות בארץ, אלא גם שהקו המשוחרר שמוביל שריף הוליד מתוכה תזמורת “ביג בנד”, שחרטה על דגלה את מוזיקת הג’אז, ואירחה בכל הופעה אורחים בעלי שם מהארץ ומחו”ל.
שריף לא עצר שם, והלהיב את ראש העירייה, יונה יהב, ברעיון הקמת בית אופרה בחיפה - בראשה הוא עתיד לעמוד. “בזמנו זיהיתי מייד את המצוקה, וראיתי את האנשים שהקדישו את חייהם לתזמורת, ובאחת באו ופירקו אותה. אמרתי שאני לא אהיה זה שמקים תזמורת חדשה של אנשים צעירים, אלא אשתמש באותם אנשים נפלאים. אין דבר כזה תזמורת רעה, יש אנשים שלא יכולים להוציא מהנגנים את המקסימום שהם יכולים לתת. הבטחתי ליהב שאת מה שעשיתי בראשון אעשה בחיפה, ולשמחתי הגענו לתוצאות יפות. היום יש לתזמורת סגנון יפה מאוד, וצליל נהדר שהתפתח”.
מה לגבי הקמת האופרה החיפאית?
“אני רואה את העניין מהותי וחשוב. בית אופרה צריך להיבנות על פי קריטריונים של משרד התרבות, והדבר עוד ייקח זמן, אבל בינתיים האופרה חיה ועולה על במת האודיטוריום. המטרה היא להגיע לאופרה שתהיה עשויה אחרת, ותהיה בעלת ייחוד. את העונה הבאה נפתח עם האופרה ‘כרמן’, ואני מאמין שזו תהיה נקודת מפנה בשביל כל מי שאוהב אופרות”.
האם ריבוי היכלי תרבות בארץ, זה דבר שמוסיף לתרבות?
“בעיקרון זאת מחשבה יוצאת מן הכלל. הבעיה היא שברמת הביצוע עושים שגיאות נוראיות, ולא מתחשבים בעניינים של אקוסטיקה. אקוסטיקה היא לא מילת קסם. אקוסטיקה למה - לקונצרטים? למופעי רוק? לתיאטרון? היום בונים אולמות, שלא מתאימים לשום דבר. יש מגוון דעות בכל ועדת בנייה, וכל אחד מרגיש חובה לדבר הרבה על דברים שהוא לא מבין בהם. יחד עם זאת, בסופו של דבר אם אנחנו מסתכלים על מה שהושג במעל לשישים שנה למרות כל הקשיים - זה אדיר”.
יש עתיד בארץ למוזיקה קלאסית?
“בטח שיש. אם נהיה גאים במה שאנחנו עושים, נכבד עצמנו, נקפיד על ‘ואהבת לרעך כמוך’ ועל פרגון - זה יקרה. בזה אנחנו צריכים להשתנות, מכיוון שהפרגון בארץ שואף לאפס. בעיקר צריך לעבוד קשה, ולא להסתפק בכסף קל”.
איך רואים אותנו בעולם המוזיקה?
“אני עדיין מחכה לאמירה של ישראלי במוזיקה העולמית, עם סגנון שאתה יכול לזהות כישראלי. נכון לעכשיו צצים ניצנים של כל מיני דברים. אמנם ישראלים מצליחים בחו”ל יש, אבל הייתי רוצה לראות ייחודיות ישראלית, ולא צורך להתקבל בין העמים.
חוץ מזה, תראה מה קורה אצלנו בבית. בכל עיר בארצות תבל שביקרתי בה - ראיתי רחובות על שם בטהובן, מוצרט או על שם אנשי תרבות גדולים. לעומת זאת, בארץ אין בשום עיר רחוב על שם מנדלסון, ברנשטיין, גרשווין ועוד רבים וטובים. האם זה בלתי אפשרי? אמנם ישנם רחובות על שם אמנים, אבל בעיקר מדובר באנשי ספרות. כנראה שגם בעיני רוחנו אנחנו עדיין רק ‘עם הספר’, ולא ‘עם הצליל’”.
שריף מתגורר יחד עם אשתו השלישית, אלה מליך-שריף, ילידת חיפה, מלחינה וכלת פרס ראש הממשלה למלחינים, ביישוב אבן יהודה שבשרון. השניים נשואים מעל ל-25 שנים, ויש להם בן משותף בן 23, אביב.
לשריף גם שני בנים גדולים יותר מנישואיו הראשונים לאשתו המנוחה צפרירה, ערן ודניאל. אביב למד תחילה ניצוח אצל אביו, והמשיך ללמוד באקדמיה למוזיקה תחת שרביטו של חברו הקרוב, מנדי רודן - חתן פרס ישראל שנפטר מסרטן ב-2009.
אגב, חודשיים לאחר מותו של רודן, איבד שריף גם את אחותו המשוררת בת שבע, שבין השאר יזמה את “פרויקט שריף” להבאת תרבות לעיירות פיתוח ושכונות מצוקה, ונפטרה ממחלה קשה. “אם אחותי הייתה חיה היום - היא הייתה המאושרת באדם בעקבות זכייתי”, מספר שריף בהתרגשות.
מי הכי חסר לידך ברגעים האלה?
“זו שאלה יפה מאוד, וקשה מאוד בשבילי. הייתי מבקש לראות את הוריי לצידי. אני כבר בגיל שהייתי רוצה לשאול אותם שאלות שבגיל הטיפש עשרה וכן הלאה, לא ידעתי לשאול אותם. פעם היו לי מלא תשובות, והיום אני מלא בשאלות”.
מה זה עבורך לזכות בפרס הזה?
“כבוד גדול עבורי לזכות בפרס, שהשם ‘ישראל’ נמצא עליו”.
אתה רואה בזה ציון דרך או סיכום?
“הסיכון בפרסים האלה, שהם נעשים ‘פרסי בריאות’. מחכים כאן עד שמישהו, שחי כמעט עד אינסוף, יגיע לגיל מסוים - ואז נותנים לו פרס ניחומים על זה. הפרס הזה מרדים ומשתק לא מעט אנשים, וגורם להם להרגיש שהם מוכרחים לדבר על דברים נוסטלגיים. אצלי זה בדיוק הפוך, ומבחינתי זהו ציון דרך בלבד”.
מה נותן לך את הלהט להמשיך ליצור ולעבוד?
“זאת שאלה שאני שואל מהיום שנולדתי. תמיד רציתי לעבוד עם הידיים - אולי בדומה לאבי, שהיה חוזר מעבודתו בבניין עם יבלות על ידיו, וידע לעשות את הדבר הזה שנקרא להקים. מי שלא יורד לעם - גם לא עולה ממנו”.
לסיום, השאלה הכי מתבקשת - מה הדבר שטרם הגשמת?
“זו עוד שאלה קשה. הייתי רוצה להמשיך להיות תלמיד טוב של המוזיקה, ושתהיה לי היכולת ללמוד הלאה”.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם