ראשי » מקומי » השרון » חדרה/נתניה

מעין יצחקי איבדה את בעלה בתאונה, וכתבה על זה ספר ילדים

חודשים ארוכים התקשתה מעין יצחקי להתמודד עם מותו של בעלה אביב בתאונת עבודה, ובמיוחד עם ההסברים לבנותיה. לכן כתבה את "מכתב לאבא", ספר ילדים שבו הגיבורה הראשית מתמודדת עם אובדן אביה. יצחקי: "הרעיון המרכזי בספר הוא שצריך לקבל את השכול. לא לשחק איתו מחבואים"

לכל זוג יש סיפור היכרות משלו. מעין ואביב נפגשו בהופעה של להקת המחול שבה רקד. היא הגיעה להופעה כצופה, וממש כמו בסרט "ריקוד מושחת", כשאחת הרקדניות נפצעה ולא יכלה להופיע, נתבקשה מעין, כוראוגרפית במקצועה, לעלות לבמה.
 
המפגש על הבמה עם אביב הוליד זוגיות מלבבת שהסתיימה בחתונה. החיים לא יכלו להיות ורודים יותר עבור הזוג יצחקי: קריירה מצליחה של מעיין ככוראוגרפית, בית שקט בשכונת בית אליעזר בחדרה, שתי ילדות מקסימות ועוד אחת בדרך.

האידיליה נקטעה באחת אוקטובר 2006. אביב, שעבד כחשמלאי בחברת החשמל, טיפס על עמוד חשמל במטרה לתקן תקלה. לרוע מזלו הוא התחשמל ומת במקום, כשהוא בן 37. מעיין נותרה לבדה עם שתי בנות ובהיריון מתקדם עם השלישית.

חודשים ארוכים ניסתה להתמודד עם הטרגדיה. לבסוף, אזרה כוחות ופרקה את כל כאבה על מקלדת המחשב. התוצאה: ספר ילדים בשם "מכתב לאבא", שצפוי לצאת בקרוב. גיבורת הספר היא שרון, כמו שם בתה הבכורה של מעין. שרון, ילדה קטנה, מתמודדת עם מותו של אביה שנהרג בתאונת עבודה ומשתפת בכאבה את ילדי הגן.

מעין יצחקי (37) נולדה וגדלה בפרדס חנה. היא החלה ללמוד בלט קלאסי והתעמלות קרקע בגיל צעיר, אז התוודעה לראשונה למחול. כבר בשנה השלישית, עוד בטרם סיימה את לימודיה, נתבקשה לשמש כוראוגרפית של להקת בית הספר. בהמשך הגיעה להישגים מרשימים, כמו מקום שלישי בפסטיבל דיז'ון הצרפתי.

כיום מעין מלמדת כוראוגרפיה בלהקת הורה אביב בתל מונד, הקרויה על שם בעלה המנוח. גם אביב רקד בלהקות מחול, ואולם עיקר פרנסתו היה כחשמלאי בחברת החשמל.

תאונת העבודה הקטלנית תפסה את מעין במהלך אימונים עם הלהקה. אביב היה אמור לסיים את עבודתו ולנסוע ללימודים בחיפה. כהרגלה, התקשרה אליו ב-16:00 כדי לשאול איך עבר עליו יום העבודה. באותו היום אביב לא ענה. זמן קצר חלף עד שהבחינה באנשים רבים מתקהלים ליד פתח

ביתה. הבשורה המרה לא איחרה לבוא. למעין לא היה זמן רב מדי לשקוע באבלה. שתי ילדות קטנות ותינוקת בדרך אילצו אותה להתאושש מהר.

"במקרים כאלה ששכול פוקד נשים בהיריון, המדינה לא מעניקה שום סיוע", היא אומרת ומפנה אצבע מאשימה. "המשפחה שלי, שכל החיים גרה בפרדס חנה, מכרה את הבית שלה ועברה לגור לידי בשכונת בית אליעזר כדי לעזור לי ולבנות".

את הידיעה על מותו של אביב החליטה מעין לספר לבתה הבכורה שרון באופן ישיר. "אמרתי לה שאבא נהרג והוא לא יחזור להיות איתנו יותר", היא משחזרת. "שרון, שהייתה אז בת 4 בלבד, הגיבה בצורה שהדהימה אותי. היא אחזה בכפות רגליי והחלה לעשות בהן טיפול רפלקסולוגיה. בגן היו חוגים לרפלקסולוגיה. הילדה שלי הרגישה אותי ואת הקושי שלי. זה היה מדהים".

חלפו כמה חודשים עד שהתגבש במוחה של מעין הרעיון לקבץ את כל הכאב בספר ילדים. "הרעיון לכתוב ספר התגבש בעקבות מותו מסרטן של בעלה של חברה טובה. לחברה גם היו ילדות קטנות, ומותו של הבעל החזיר אותי אחורה בזמן. נורא רציתי להקל עליה היכן שלא הקלו עליי. חיפשתי ספר לילדים המדבר על מות אב. היה כבר סיפור על מות סבא, וסיפור על התמודדות עם מותה של חיה אהובה, אבל לא היה סיפור על אבא שנפטר. אז החלטתי שהפרויקט שלי יהיה לכתוב ספר. בשביל בנות שלי, בשביל הבנות של החברה שלי ועבור עוד הרבה משפחות במצב הזה".

מה המסר שביקשת להעביר בספר?
"בספר, הגננת מבקשת מהילדים לכתוב מכתב לאחד מבני המשפחה לכבוד יום המשפחה. שרון, גיבורת הספר, מספרת שהיא רוצה לשלוח מכתב לאבא, אבל לא יודעת לאן למען אותו. הילדים משוחחים על המכתבים שלהם. כל אחד מהם מספר על קרובים שנפטרו, וגם הגננת מספרת על הקושי שהיא מתמודדת איתו מאז שאמא שלה נפטרה. המסר הוא שזה בסדר לדבר על השכול, לא צריך להסתיר ולהדחיק".

האם הספר מכיל חוויות אישיות של בתך שרון?
"כששרון הייתה בגן, הגננת ביקשה מהילדים לבחור קרוב משפחה ולכתוב לו מכתב. ואז לצייר ולעטר אותו. לשרון היה יומן, והגננת רשמה בו כל מיני אינטרקציות ודברים שהתרחשו בגן, וכך חלק מהדברים נכנסו לספר".

איך השפיעה כתיבת הספר על ההתמודדות שלך ושל הבנות עם השכול?
"לעתים זה הקל ולפעמים זה הקשה. אנשים אומרים שהזמן עושה את שלו, אבל הזמן לא עושה את שלו. אתה נמצא עם הכאב הזה כל החיים והוא צץ בכל מיני אירועים. נגיד במסיבת יום ההולדת של הבנות, או אם אלך רחוק יותר - תחת החופה של הבנות כשהן יתחתנו. כתיבת הספר והקמת כיכר לזכרו של אביב היו מעין תרפיה בעבורי. ההתעסקות אולי לא עזרה לי להחלים, אבל עזרה לי להוציא את הדברים החוצה ולהסתכל קדימה".

אחד התהליכים החשובים במהלך הוצאה לאור של ספר, הוא שליחתו לכמה קוראים ביקורתיים ועתירי ניסיון (לקטורים) כדי שיחוו דעה, יציעו תיקונים, ויעבירו את התרשמותם הכללית מהספר.
 

במקרה של "מכתב לאבא", המיועד לילדים, נעשו הקראות המבחן בכיתותיהן של בנותיה של מעין. "בכיתה של שרון יש ילדה שגם לה אין אבא, ועוד ילדה שאיבדה אח שנהרג בצבא", מספרת מעין. "זה דיבר אל הרבה ילדים, והם שאלו שאלות מאוד ענייניות. זה עניין אותם, וכל אחד זרק הערה, כמו: 'את יודעת, הכלבה שלי גם נפטרה', 'את יודעת, גם סבא רבא שלי נפטר'. ייעדתי את הספר לגיל הרך, עד כיתה א', אבל אחרי שהקראתי אותו בכיתה ג' הבנתי שזה מתאים להרבה שכבות גיל".

אף שהספר עוסק במוות - נושא קשה לעיכול במיוחד אצל ילדים - מעין אומרת כי המסר שהוא מעביר הוא בסך הכול חיובי. "אנשים מפחדים להתעסק עם שכול, בייחוד כשצריך להסביר אותו לילדים, אבל הרעיון המרכזי הוא שצריך לקבל את השכול. לא לשחק איתו מחבואים. צריך לדעת לקבל אותו כמו שצריך. אם אתה מדחיק את הבעיה, אתה לא פותר אותה והיא תצוץ בשלב כלשהו.

"צריך לקבל בהבנה שזה קיים אצל כל אחד ואחד מאיתנו, גם אצל הקטנים וגם אצל הגדולים. שרון, גיבורת הספר, שואלת את אמא שלה: 'גם את עצובה? גם את מתגעגעת?'. ההורים צריכים להבין שהילדים חווים את מה שההורים מרגישים, ולהפך".

כתיבת הספר, כך נדמה, חידדה אצל מעין את משמעות החיים. חרף קשיי ההתמודדות שלה עם האובדן, החיים, כמאמר הקלישאה, חזקים מהכול. "מוסר ההשכל, בסופו של דבר, הוא שצריך לקום בבוקר ולרצות לראות את הפרח היפה שפורח, את השמים הכחולים ואת כל הירוק היפה הזה מסביב. זה קשה, כי לא פעם רציתי להישאר במיטה ולא לקום. כשהחלטתי לבחור בחיים, זה מה שעשיתי - לקום עם חיוך על הפנים ולראות את הדברים היותר יפים בחיים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...