תל-אביבים יקרים: אנא מכם, אל תשאירו את המפתח בארון החשמל
למה לא מומלץ להשאיר בתל אביב מפתח בארון החשמל וגם: זו לא אגדה, החסכמים באים. על שני ביקורים שהיו השבוע בבית משפחת לביא
אז אתם מחלצים את המפתח שלכם מהצרור ומשאירים אותו במחבוא הקבוע והמוסכם, במחבוא הכל כך מקורי שרק אתם - סליחה, רק אתם ועוד שבעה מיליון ישראלים - חשבתם עליו: ארון החשמל.
עצרו. אתם עושים טעות. איך אני יודע? מעשה שהיה כך היה:
בתחילת השבוע שעבר, בשעת אחר צהריים מאוחרת, אשתי יצאה לאסוף את הילדים מאיזה חוג (חוג קפוארה. לאיזה חוג ילדים בתל אביב כבר יכולים ללכת?), ולאור העובדה שהיום שלי התחיל כשבחוץ עוד היה חושך יכולתי לחשוב רק על דבר אחד: לעצום עיניים לשעה.
מכיוון שחברה הייתה אמורה להגיע כעבור כמה דקות, השארתי לה מפתח בארון החשמל, כמנהגי כיסיתי אותו בערמומיות בקופסת פלסטיק קטנה, נכנסתי הביתה וסימסתי לה שאני הולך לישון ושהמפתח מחכה לה במקום הרגיל.
בעוד אני מתארגן בחדר השינה, רגע לפני שמצאתי את התנוחה המדויקת להתכרבלות, נשמע צלצול בדלת. הנחתי שה' לא הספיקה להתעדכן במסר ששלחתי. כבר הייתי - תסלחו לי על הירידה לפרטים, אבל תכף תתברר חשיבותם - בתחתונים, וממש לא היה לי חשק להתלבש וללכת לפתוח את הדלת. הערכתי שהיא תכף תגלה את המסרון הגנוז, ובעקבותיו את המפתח. במקרה הכי גרוע - היא יודעת את מספר הנייד שלי.
כעבור כמה שניות נשמע צלצול נוסף. אחרי הפוגה קצרה שמעתי את הדלת נפתחת. ה' מצאה את המפתח, הכול בסדר, אפשר לעצום עיניים. כעבור עוד כמה שניות נפתחה דלת חדר השינה. המון מחשבות נדחסו במוחי העייף לתוך חלקיקי שנייה: מה לעזאזל היא עושה? היא הרי יודעת שהלכתי לישון. משהו מוזר עובר היום על ה'. . .
ואז קלטתי: זו לא ה'. מהגרון שלי נפלטה צעקה אינסטינקטיבית "מי זה", שמיד אחריה נשמעו צעדי ריצה. יצאתי בסערה מתוך הפוך, ומתוך החדר, שעטתי אחרי המניאק במסדרון - בשלב הזה כבר הבנתי שמישהו פלש למרחב הפרטי שלנו - וכשפתחתי את דלת הכניסה שמעתי אותו דוהר במדרגות. מאחר שהייתי, כאמור, חמוש בתחתונים, מרדף לא בא בחשבון.
הספקתי לרוץ למרפסת ולראות אותו יוצא מהבניין, טס שמאלה על המדרכה ונעלם מהרחוב. לצערי, לא הצלחתי לראות איך הוא נראה. בעצם, מה זה משנה. כאילו שהמשטרה הנחושה שלנו עורכת מסדרי זיהוי לגנבים שלא הספיקו לגנוב שום דבר.
נשארתי לעמוד
ההסוואה המושלמת בדמות כיסוי הפלסטיק לא עבדה. בלית בררה הזעקתי מנעולן שיביא אתו סט חדש. לא התחשק לי להעביר לילה עם דלת שהמפתח שלה נמצא בידי גנב שמסתובב ברחבי העיר ומחפש מציאות. אז הגנב אמנם לא גנב, אבל בכל זאת עלה לנו 400 שקל.
כשנרגעו העניינים עשיתי סיבוב בחדר המדרגות. בכל ארבע הקומות ארונות החשמל היו פתוחים למחצה. השרלוק שבתוכי ניסח את מסקנות החקירה כדלהלן: הגנב שלנו יודע שהעם התלאביבי נוהג להשאיר מפתחות בארונות חשמל. הוא עבר בשקידה ארון אחרי ארון בתקווה למצוא את הפראייר התורן שעשה את השטות הזו.
כשמצא את המפתח שלנו, צלצל פעמיים בדלת כדי לוודא שאין איש בבית. הוא עבד לפי הספר, עשה הכול כדי להימנע ממפגש חזיתי אתי. האמת, בצדק. לעולם לא אסלח לו על שעת השינה המתוקה שגזל ממני לבלי שוב.
מה שבטוח - אנחנו, מפתחות בארונות חשמל לא נשאיר יותר. זה לא שאנחנו חוששים להישדד: אם לא הייתי בבית הגנב היה מגלה לאכזבתו שאין מה לקחת )טוב, אולי הלפטופ שווה משהו(. פשוט אין לנו חשק לסדר את ארונות הבגדים אחרי שגנב השליך את תכולתם בחיפוש נואש אחרי התכשיטים שמעולם לא היו לנו.
והיה השבוע אצלנו גם ביקור אחר, משמח יותר. כשראיתי את ההודעה הגדולה מטעם רשות המים תלויה על קיר הבניין, היה נדמה לי לרגע שאני שומע את פעמי המשיח במבואות תל אביב: החסכמים באים
ובכן, זו לא אגדה. הדיווחים על מאות אלפי משקי בית, מיליוני ישראלים שכבר זכו לביאת החסכם, אינם אגדה אורבנית שמפיצה רשות המים.
הביקור עצמו, אגב, היה קצרצר ביותר. הבחור המזוקן (משיח או לא) והחביב התקין בזריזות שני חסכמים - אחד במקלחת ואחד בכיור המטבח - החתים אותנו על איזה טופס, השאיר עלון הנחיות ותעודת אחריות ופנה לדרכו. חלק, מהיר, ואפילו די אלגנטי. בזרם, אגב, לא מורגש שום שינוי. נקווה שאת השינוי נוכל לראות בחשבון המים הקרוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם