אם באמת היה אכפת לנו מגלעד שליט, הוא כבר היה חוזר
לא באמת אכפת לנו מגלעד שליט! אם היינו מכבדים את חמש השנים שהוא בשבי, היינו מציבים את החזרתו כמשימה לאומית. בינתיים אנחנו רק מצחצחים את המצפון
עומדים ברחוב דיזינגוף בת"א למען גלעד שליט צילום: נאור רהב
אני מתכוון לרכילאים למיניהם, מפעילי הביצה ומנהיגי התעשייה שמוטרדים ביותר מהשופינג של בוהדנה, הפלאטינה של נינה והחבר החדש של בוסקילה הקוזינה.
אכפת לנו מהעובדים הסוציאלים, מילדי העובדים הזרים המסכנים, מעליית מחירי הדלק, מהקרבות בחצר של קדאפי, מהיפנים... - זה מקסים.
אבל, כדאי לומר זאת בקול רם: לא באמת אכפת לנו מגלעד שליט. אנחנו עדיין לא מוכנים לעשות הכל כדי לשחרר את החייל שאנחנו שלחנו לגבול הרצועה. לא מוכנים להפגין, לא מוכנים לשחרר מחבלים עם דם על הידיים, על הרגליים ועל הראש, אחת שתיים שלוש. ביג פאקינג דיל – שיחכה הילד ושיזדיינו גם הוריו בסבלנות!
ובינתיים, בואו נמציא לנו צעדים שיצחצחו לנו את המצפון, נעצור הכל לחמש דקות. נריים ידיים מכל עיסוקינו ונכבד את חמש השנים שעברו עליו במרתפי החמאס. נעצור את מה? במה
אנחנו עסוקים? אם היינו מכבדים את חמש השנים או את עצמנו היינו ניצבים לצידם של אביבה ונעם ומציבים את החזרתו של גלעד כמשימה לאומית.
אז חמש דקות נעמוד ונחשוב, נלבש חולצה לבנה, נפריח בלון כחול, נצעד לכנרת ואז לכותל ואחרי עשור בשבי והעברת שליט לבור באיראן, אולי אז, רק אז, ננסה בלון צהוב. ואז נחזור לאייפון. נתרווח, נשען אחורה, נדליק סיגריה ונכנס למאקו, כי היי, חבר, תן להתרשם משפרה אחרי הלידה ועזוב אותנו משטויות.
נסיים את חמש הדקות ונשוב במהרה לפשפש בחשבונותיו המהבילים של השף אייל שני, להתעדכן על הקמפיין הראשון והאחרון של דנה רון ולהתווכח על מספר השעות הנכון והראוי לזמר הכי טוב להנחות בערוץ הכי גרוע.
ואז נלבש חולצה ירוקה, ננפח בלון טורקיז ונשב על אספרסו לשוחח על תמונות המשפחה המשוספת מאיתמר. אז גלעד, להזכירכם, עדיין חי וראשו עוד מחובר לגופו.
אז אולי די עם הבלונים?! מספיק עם החולצות! דרושות החלטות מרחיקות לכת של מדינה מתוקנת.
החלטות כאלו מתחילות את דרכן מלמטה, מהרחוב. לא באמת אכפת לנו מגלעד שליט. רק ברגע שנבין זאת, נוכל להתחיל במשימת החזרתו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם