ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

המסך עולה: תיאטרון השוליים הוותיק מצא בית חם בבת ים

אחרי 20 שנה של נדודים, קבוצת תיאטרון השוליים "נוצר" של הבמאית דלית מילשטיין מצאה בית חם במחסן הג"א ישן בבת ים, והשבוע כבר עלתה במקום הצגת הבכורה "ערבה". מילשטיין מסבירה את החיבור: "יש משהו חצוף בעיר הזו, במובן החיובי"

שילוב כוחות מיוחד הניב בתחילת השבוע את אחד הפירות היותר חדשניים, אוונגרדים וייחודים שצמחו בתחום התיאטרון בבת ים. לאחר עבודה מאומצת וממושכת שנעשתה עד לרגע האחרון, עלתה ביום ראשון ההצגה "ערבה" של קבוצת תיאטרון "נוצר". ההצגה עלתה בתוך מחסן ישן ברחוב הקוממיות פינת יצחק נפחא, שהוסב לתיאטרון במיוחד עבור ההצגה החדשה.

בבת ים אמנם קיים היכל תרבות, אולם נדמה שהעיר תמשוך אליה חובבי תיאטרון רבים דווקא בזכות אותו מיזם יוצא דופן ומפתיע, שנוצר בחיבור בין העיר ובין הבמאית דלית מילשטיין וקבוצת תיאטרון "נוצר". זוהי קבוצת תיאטרון שוליים שהחלה את פעילותה בראשית שנות התשעים, פעלה עד לפני חמש שנים ביפו, משם נדדה לתל אביב ולכפר אז"ר, וכעת מצאה בית חדש בבת ים.

"זו הפעם הראשונה לדעתי שהפקה בסדר גודל כל כך גדול מגיעה לבת ים", אמרה בהתרגשות רבה מילשטיין ימים ספורים לפני הצגת הבכורה. "זה כבוד גדול עבורנו ועבור העיר. אני חושבת שבת ים הופכת למקור השראה ומקום שממנו התיאטרון יכול להיות מוזן".

בין רצף חזרות להצגה "ערבה", ובין

עבודה ושיפוץ אינטנסיבי של המחסן הישן שהפך לאולם המותאם לתוכן ההצגה, מצאה מילשטיין זמן לשוחח על ההצגה החדשה, על החיבור לבת ים, על הרצון לבסס את תחום התיאטרון בעיר ועל החלומות שמתחילים דווקא מהמקום הזה. "בעיר הזו יש אנרגיה בלתי נגמרת", היא מודה ושואפת אוויר.

למה בחרתם להגיע עם תיאטרון "נוצר" דווקא לבת ים?
"אני חושבת שבת ים היא העיר שלא מלוקקת, כלומר היא מיקרוקוסמוס מובהק. היא לא עיר סקטוריאלית כמו רעננה לדוגמה. כאן מתגוררים תושבים ותיקים יחד עם עולים, תושבים אמידים וכאלה שפחות, ולכן בשבילנו זוהי תוספת אנושית מרעננת מאוד. לנו, כחלק מההפקה הכוללת, יש אוריינטציה פוליטית שמורכבת למעשה מזהות החברה. אנחנו לא משתייכים לשמאל או לימין, זו לא הכוונה, אלא ברמה הלאומית והאישית. ההשפעה היא משלונסקי, ביאליק, נתן זך, שמובילים אותנו לחיבור יוצא דופן עם הרבה פוטנציאל".

המחזות שלך חובטים פעמים רבות בממסד. את מאמינה שתושבי בת ים יתחברו לאג'נדה הזו?
"תראה", נאנחת מילשטיין, "יש הצהרת כוונות. התיאטרון נוצר כדי אולי לנסות להכעיס, ויש לא מעט גורמים מוסדיים שהעלינו את קצפם, כמו שאומרים. אני חושבת שבת ים משתפת עם זה פעולה, וזאת משום שיש משהו חצוף בעיר הזו, במובן החיובי של המילה, וכך גם אנחנו. זה חיבור חזק, ואם הוא יניב את התוצאות שאנחנו רוצים ואת אהבת הקהל זה יהיה אדיר. תמיד יש חשש שזה יכול ליפול למקומות אחרים, אבל אנחנו עם תקוות גדולות".

ההצגה "ערבה" מוגדרת כ"מסע תיאטרוני ל'תת המודע של הישראליות' על פי מחזהו של אהרון מגד 'הרחק בערבה'". המחזה נפתח בתיאור יממה בחייהם של חמישה גברים ושתי נשים, אי שם בנקודת קידוח בערבה הדרומית, רגע אחד לאחר שהסתיימה מלחמת השחרור. שבע הנפשות בודדות, עקרות, מנסות באופן נואש להיאחז זו בזו ובאדמה היבשה.

"זה עיבוד בהשראה של אהרון מגד", אומרת מילשטיין, "אני חושבת שמעל לכל, 'ערבה' היא משל. כאשר ראיתי את המחזה נדהמתי. אהרון מגד בן 90 ואני ראיתי את זה בשנה שעברה, כשהייתי בת 46, והרגשתי חיבור מדהים. הנרטיב, העומק, הקונפליקט המרכזי והמטאפורה הם למעשה הסיפור האישי של חיי, של דור מלחמת לבנון השנייה.

"כשראיתי לראשונה את המחזה נדבקתי לכיסא. השורשים של הניכור שלנו, חוסר היכולת להתגבר, לא הופכים אותנו לילידים בארץ הזו. תמיד יש את הרצון להפוך מצד אחד לאירופה או לברוח לשוויצריה. ומה שאנחנו עשינו בהצגה זה עיבוד מודרני לחלוצים הנצחיים, כלומר מערכת יחסים מנוכרת בינינו למקום שהפך להיות מולדת".

מה גרם לך לקחת את המחזה הזה לכיוון המודרני?
"בעיקר המחשבה שפעם אנשים שנלחמו על המדינה הזו, היו עסוקים במלחמה עם עצמם בלאהוב את המדינה. הם היו חייבים לאהוב אותה, וזה לא הסתדר כי הם לא היו קשורים למדינה. אי אפשר להכריח אדם לאהוב אדם אחר וכך גם האדמה, היא אדישה, לא אוהבת".

אין לך חשש שאולי המסר שאת מנסה להעביר יתפרש בצורה אחרת בקרב הקהל?
"ברור שיכול מאוד להיות שהמסר יתפרש אחרת, אבל זה בסדר גמור. אני לא יוצרת אף פעם מתוך מחשבה שכל אחד יפרש את זה באותה צורה. אני לא שולטת ולא רוצה לשלוט במה שהקהל יחשוב וירגיש. תיאטרון זה כמו כתב חידה, והפענוח שהקהל עושה מטלטל אותם וזו המטרה".

כדי להבין כיצד נוצר החיבור בין מילשטיין לבת ים, מילשטיין משחזרת את השתלשלות העניינים לפני שנתיים: "הזמנו את שלומי לחיאני, ראש העירייה, ואת אשתו להצגה שלנו 'ארץ בושת'. הופענו בכפר אז"ר, מקום שלא מזוהה עם שום דבר. שם למעשה נוצר הקליק בינינו. ואז לאחר שחשבנו על פיתוח הנושא הזה הבנו שאפשר להקים מודל משותף".

וכך, לאחר כשנתיים של ציפייה, קיבלה לאחרונה מילשטיין את מחסן הג"א המיתולוגי ברחוב הקוממיות בבת ים, וצוות ההפקה החל לשפץ את המקום עד להצגת הבכורה. מילשטיין: "יש פה חזון. המטרה היא לעשות תרבות עם משמעות. זו לדעתי דרך שפורצת גבולות. החיבור עם העיר מאוד מיוחד.

"גיא כהן ואני, שמנהלים משנת 2005 את תיאטרון 'נוצר', חשבנו על האפשרות להתרחב לעיר גדולה, במטרה ליצור תיאטרון בתוך החברה הישראלית, הבנו שחייבים להתחבר לחברה וקהילה. אנחנו לא בנורווגיה שלכל אחד יש חווה מרוחקת, כולנו חיים באותה נקודה קטנה".

איך הקהילה בעיר תשלב בתחום התיאטרון?
"'ערבה' היא הבטון, ובהמשך ייערכו עוד כמה פרויקטים. אני יכולה לגלות שהבא אחריו יהיה 'הר'. אנחנו מרכיבים את הנושאים רק מחומרים ישראליים, ולא מפני שאנחנו לא מאמינים בחומרים אחרים כי הם לא טובים, אלא שאנחנו צריכים להתמקד באג'נדה שלנו, במקור, הבסיס. המטרה היא לשלב יוצרים צעירים, חדשניים, לתת להם כסף, ולאפשר להם לעבוד במשך חצי שנה. זה הרבה זמן אבל זה משמעותי משום שמכאן מגיעה הצמיחה, ולכן אנחנו מאמינים שצריך לגדל מבלי לרחם, וצריך להשקיע, גם כספית, ואם זה אומר שהבמאים יקבלו שכר במשך חודשים ארוכים אז כך יהיה. על ערבה, אגב, עבדנו שנתיים".

מה המטרה הסופית, מה ייחשב עבורכם בסוף התהליך כהצלחה?
"שאלה טובה. האמת, אם בעוד שש שנים או שמונה שנים נוכל לייצר בארץ עוד חמישה יוצרים משמעותיים בתיאטרון, שהיצירה שלהם תיצור שיח ציבורי וגאווה לאומית, זו תהיה הצלחה. ביקורת היא דבר חשוב, וכל עוד יש עשייה איכותית, הכל מתקבל בברכה. אני מקווה מאוד שתחום התרבות, שמפותח בבת ים, יתפתח עוד יותר, ואנחנו נהיה הסנונית שמבשרת את בוא האביב".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...