"אל תתנו לי למות": בנימין בוקובזה יצא מהסם, אבל בקושי חי
בנימין בוקובזה, בן 63, נרקומן שנגמל, חי בבאר שבע ללא חשמל וללא מים זורמים. את צרכיו הוא עושה בדלי, ואת דירתו הוא מאיר בנרות. לפני כמה ימים הוא כמעט נשרף למוות, כמו האישה משכונה ג' לפני שבועות אחדים. עוד סיפור עצוב על אדם בשולי החברה
הוא לא שמע שהמשק הישראלי צמח ושהוא אחד החזקים בעולם. הוא לא יודע שבאר שבע היא הצלחה נדל"נית המניבה תשואה נאה לכל מיני ספסרי דירות. הוא גם לא יודע מי זה צפאני מ"האח הגדול", ואפילו לא שמובראק כבר לא נשיא מצרים. לבוקובזה אין חשמל בבית. אין לא מים. אין לו אוכל. את הצרכים שלו הוא עושה בדלי. באר שבע, שנת 2011.
"אני מפחד למות", אומר בבכי בוקובזה. מאז שהיה צעיר, הוא הסתבך עם החוק, בעיקר בגלל סמים. "לא עבדתי אף פעם, כי הייתי מכור ל'חומר'. לקחתי בחיים שלי הכל: הרואין, קוק, קריסטלים, חשיש, כדורים. בגלל הסמים, המשפחה עזבה אותי. ההורים לא מדברים איתי. כולם ניתקו איתי קשר. לא הייתה עבודה, לא עבדתי אף פעם, התגלגלתי עם החיים".
בוקובזה חי מקצבת ביטוח לאומי, ומה שהציל את החיים
בגיל 63, הסמים והחיים הקשים עושים את שלהם. הדירה ברחוב בר גיורא מבולגנת, עזובה, נראית כמו אחרי פוגרום. המקרר ריק לגמרי, כי לבנימין אין אוכל. אם יש קצת אוכל שאנשים נותנים לו, הוא אוכל אותו מיד, כי אין לו חשמל.
בנימין, כל החיים היית עם הסם, אז מה אתה רוצה, פרס?
"לא. מה שאני לא רוצה עכשיו זה למות. אחרי שיצאתי מהסם, אני רוצה לחיות כמו כולם. שיהיה לי כסף לחשמל ולמים. שיהיה קצת אוכל בבית. נכון, עשיתי שטויות בחיים, אבל עכשיו אני בן 63 ולא רוצה למות. אני מפחד. בלילה חושך, אני מדליק נר בבית. מהקור לא אכפת לי. קר מאוד בלילה. מה שמפחיד זה החושך. בלילה כשחשוך אני כבר עייף, נרדם לבד. לפני כמה ימים נר נפל לי. זה שרף לי את השולחן, את התעודת זהות, את הניירות".
הבגדים של בוקובזה זרוקים בכל הבית. בסלון, בחדר השינה, במקלחת. אין לו במה לכבס ומדי פעם הוא לוקח מים בדלי, עולה הביתה ושוטף קצת את עצמו. אין לו טלוויזיה או רדיו. גם אם היה, אין לו למה לחבר אותם. בשכונה מכירים אותו וקצת מרחמים עליו, אבל גם לשאר התושבים בבלוק שלו אין יותר מדי דברים לחלוק איתו.
"יש לי דברים שאני רוצה. לא רוצה להיות לבד. רוצה שיהיה לי חשמל. שיהיו לי מים לשתות ולהתקלח. אני עוד יכול לעבוד, לעשות משהו פשוט, שיתנו לי איזה כמה שקלים להתקיים. אני עוד לא רוצה למות. ובעיקר, אני מפחד למות כמו האישה ההיא מגימ"ל, שהבית נשרף לה".
לפעמים הוא נשבר, הגוף גם בוגד בו והוא הולך לחדר מיון, שלא רחוק ממנו. "כשקר לי מאוד ואני כבר רעב, שזה בלתי נסבל, אני הולך לישון במיון של בית החולים. שמה לפחות חם יותר, יש מיטה רכה ואני מקבל כוס תה חם וקצת אוכל, אבל לא יכול להישאר שם ושולחים אותי הביתה.
"לפעמים אני סתם יושב במיון, עד שמסלקים אותי. לפחות אני שורף כמה שעות במקום חם, שיש בו גם ברז מים. אולי מישהו שקורא את העיתון יראה אותי ויעזור לי. מה, נגמרו הרחמים בעולם? אל תתנו לי למות", אומר בנימין והולך לו לדרכו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם