"פתאום אני אם ליתומה, כמו שאומרים אצלנו יא חראם"
אוסאמה נעאמנה הוא המוסלמי היחיד שנהרג באסון אוטובוס הצוערים בשריפה בכרמל. היומן שאשתו מירים כותבת מאז מותו עוזר לה להתמודד עם הכל: הכעס על נתניהו שהתייחס רק ליהודים ולדרוזים, המאמץ לגדל לבד את התינוקת שנולדה 12 יום לפני שנספה, והחזרה לשגרה בחברה מסורתית שעוקבת אחרי כל צעד של האלמנה הטרייה
שתי מצלמות יש בבית משפחת אוסאמה בכפר עראבה שבגליל ועוד מצלמה אחת אצל הוריו של אוסאמה תאופיק וחלדייה, שגרים בקומה התחתונה באותו בית. כולם צילמו את התינוקת, את האם הטרייה, את שתיהן יחד, אבל לא צילמו אפילו פעם אחת את אוסאמה עם נאי.
"ואני", בוכה מירים השבוע, "חייבת להשיג תמונה של המשפחה שלי שכבר לא תהיה". בשבוע שעבר היא עלתה על רעיון. "אוסאמה", היא מספרת, "בא לקחת אותי מבית החולים הביתה. אז חשבתי אני יכולה להשיג תמונה שלנו ממצלמות האבטחה של בית החולים. התמונה היחידה של שלושתנו יחד בכל העולם. אוסאמה ונאי ואני. משהו שלא יהיה מושלם אף פעם. כי אנחנו היינו משפחה שלמה נורא מעט זמן. 12 יום". ועכשיו? "עכשיו לא. משפחה זה אמא ואבא וילד".
אוסאמה תאופיק מוחמד נעאמנה הוא הערבי המוסלמי היחיד שנהרג באסון השריפה. נולד וגדל בכפר עראבה, בבניין בו מגדלת עכשיו מירים את בתם. סוהר מצטיין, שיצא לקורס קצינים וחלם לפקד על בית סוהר. למרות שהיה ערבי מוסלמי הוא שירת בצה"ל בגבעתי. לפניו אחיו שירת בגולני.
בבית חינכו אותם ש"אנחנו לוקחים אז צריך גם לתת". תושבי עראבה הפגינו אז מול בית המשפחה. על גדר האבן ריססו "מוות לבוגדים ולחיילים שבוגדים בעם שלהם". עכשיו, אחרי שאוסאמה נהרג בשריפה, כל הכפר הגיע ללוויה שלו לנחם ולתמוך. אלמנתו מירים אסירת תודה. "כיבדו אותנו" היא אומרת ביובש. לפי בקשתה הטקס היה דתי, לא קבורה צבאית.
בטקס האזכרה הממלכתילהרוגי השריפה שנערך בבית אורן חודש אחרי האסון, נאם ראש הממשלה בנימין נתניהו. בנאומו הוא אמר ש"השריפה לא הפרידה בין יהודים לדרוזים". אף מילה על אוסאמה שהיה ערבי מוסלמי. מירים לא הגיעה לטקס בגלל ימי האבל. היא אישה חזקה שלא מרשה לצלם אותה בוכה, אבל על זה לא יכלה לעבור לסדר היום.
"המוות לא הפריד בין יהודים לדרוזים? מה עם אוסאמה?" היא אומרת בכעס. "אני רוצה שכולם יידעו שאוסאמה מוסלמי. מגיע לו כבוד. ראש הממשלה שכח שיש שם בין המתים מוסלמי. ערבי מוסלמי. אוסאמה. אני התקוממתי. כעסתי. זעמתי. אני בן אדם שעומד על שלי. ומגיע לי ולבעלי כבוד. אוסאמה היה מוסלמי. הוא היה ערבי מוסלמי גאה. ואני ערבייה מוסלמית גאה. לא יהודים ולא דרוזים. ישר קמתי וצלצלתי לאבא שלי. הוא היה בטקס. אני בן אדם שפותר בעיות מיד. אני לא מחכה.
"אבא נתן את הטלפון לאח של אוסאמה. אמרתי לאחיו 'תעמוד עכשיו מיד, לא אכפת לי, ותגיד לכבוד ראש הממשלה שיתקן את זה, שיש מוסלמי ערבי קוראים לו אוסאמה והוא מת בשריפה'. התעקשתי . החלטתי לא לעשות חשבון למעמד ראש הממשלה ולתקן את הדברים במקום. הרגשתי שאני צריכה לעשות את זה שאני חייבת. אני לא יכולה להעביר את זה'".
השגיאה תוקנה. אחר כך מספרת מירים באה גם התנצלות. "אני יודעת שלא נתניהו כותב את הנאומים", היא אומרת. "הוא לא ידע. אבל הוא היה צריך לתפוס את זה. אפילו זבוב יודע איפה הוא הולך. והוא ראש ממשלה".
בשלושת החודשים האחרונים היא כותבת יומן. רושמת בו את מה שעובר עליה ומה
מירים לא התראיינה מאז האסון, ועכשיו, בפעם הראשונה הסכימה לדבר. ביום רביעי השבוע היה אוסאמה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-32. "וזאת", היא אומרת, "המתנה שלי לבעלי".
"אוסאמה. היום יום אהבתנו, זוכר? לפני חמש שנים דיברנו בפעם הראשונה ואז בחרנואת היום הזה ליום האהבה רק לי ולך. הלכתי בפעם הראשונה לבקר אותך בביתך החדש, ולא האמנתי. אתה נמצא כאן מתחת לעפר? לא יכול להיות. אני לא יכולה לדמיין אותך שוכב מתחת לאדמה. אני עדיין מרגישה את נשמתך עוטפת אותי כמו אור הבוקר. מאירה לי את הדרך, וטוענת אותי כל יום מחדש. אהובי עטרת ראשי... הכאב עצום וצורב. הלב לא מפסיק לבכות בשקט... הגעגועים אליך רק הולכים וגוברים... סערה פתאומית תקפה את ספינת חיי והסיטה אותה מנתיבה וכיוונה אותה לעבר הלא ידוע". מתוך היומן (1.1.2011)
זה היה סיפור אהבה, אומרת מירים סח נעאמנה על בעלה ועליה. שניהם נולדו וגדלו בעראבה. אוסאמה גר בכניסה לכפר, המשפחה שלה במרכזו. למרות הקרבה הגאוגרפית, לא נפגשו מעולם עד שהכירו בכלא חרמון. הוא עשה אז תואר ראשון בקרימינולוגיה, והיא הייתה סטודנטית לעבודה סוציאלית.
במסגרת השיבוצים להתלמדות הפנו אותה לכלא. "כתבתי והסברתי לאחראים עליי שאני צריכה שיבוץ אחר", היא מספרת. "אבל לא כתבתי את הסיבה האמיתית שאישה ערבייה לא יכולה לעבוד בכלא. ידעתי שכסטודנטית זה לא יתקבל יפה".
השיבוץ לא שונה וכשעשו לה היכרות עם האנשים בכלא כמה ימים אחרי שהגיעה פגשה את אוסאמה בפעם הראשונה. "זאת מהכפר שלך", היא מספרת שאמרו לו. "אמרנו נעים מאוד וזהו. כל אחד הלך בדרך שלו. אחר כך הוא שאל אם אוכל להביא לו מאמרים מהספרייה באוניברסיטה ואמרתי שכן".
בהמשך אוסאמה עבר לעבוד בבית המעצר קישון, משם גם יצא לקורס הקצינים שממנו לא שב. "נסגר מעגל", אומרת מירים השבוע. "בגלל ששב"ס חיבר בינינו ושב"ס הפריד".
היא זוכרת כל פרט. איך הציע להסיע אותה בחזרה לכפר שוב ושוב ואיך סירבה. איך דרש בשלומה כל פעם מחדש ביציאה מבית סוהר. שיחת הטלפון הראשונה שלהם הייתה ב-1 בינואר לפני חמש שנים. "אמרתי לו 'תגיד לי מה אתה רוצה'. הוא אמר שהוא חושב על קשר רציני. הבטיח ש'אני אבוא לבקש את ידך אחרי שאגמור לבנות את הבית שלי'".
שנה ומשהו אחרי שהבטיח לה בא עם הוריו לבקש את ידה. המתינו שבוע ואז אמרו לו כן. שנה וארבעה חודשים היו מאורסים ואז בקיץ של שנת 2008 התחתנו. היא כבר הייתה עובדת סוציאלית במרכז יום לקשיש בסחנין. "הייתה לנו חתונה מסורתית", היא מתארת. "החתונה יצאה מאותו מקום שממנו יצאה הלוויה של אוסאמה, הקומה הראשונה למטה, קומת העמודים. גם הלוויה הייתה בדיוק כמו החתונה שלנו. אני ירדתי למטה וכל הגברים הלכו אחריי. רק שאני לא הייתי כלה ואוסאמה לא היה חתן. הוא היה מת".
"אהובי. נאי בת חודשיים. גדולה ויפה כמו שדמיינת אותה. נסיכה קטנה. היום בדרך חזרה מטיפת חלב עשיתי לה חורים באוזניים ושמתי עגילים. יש לה חיוך כמו שלך. אתה ממשיך לטייל במסדרונות הלב שלי. דמותך חקוקה על פניה של נאי. אני לא מפספסת רגע אחד בלי לחבק ולנשק אותה, לחוש את משב רוחך הרענן בחיוך שלה, ואת האור בעיניה הקטנות, כמו כוכבים בשמים, כמו מלאך כמוך". מתוך היומן (19.1.2011)
"חיכינו לזה הרבה", אומרת מירים על ההריון עם נאי. זמן קצר לפני הלידה נסעו לאילת ועשו קנייה גדולה לתינוקת. הזמינו נגר שבנה ארונות ועשה להם ידיות פרפרים סגולים. אוסאמה צבע את החדר. הוא כבר היה אז בקורס קצינים ברמלה ופחד שלא יספיק להגיע ללידה. תאריך הלידה המשוער היה ה-2 בדצמבר, יום האסון. אבל נאי הקדימה. היא נולדה ב-20 בנובמבר, בלילה שבין שישי לשבת, כשאבא שלה היה בבית חי.
"אני כל כך רציתי ללדת ב-2 בדצמבר", אומרת מירים. "לא ידעתי שהתאריך הזה היה שמור במשפחה שלנו למשהו אחר. עכשיו אחרי שאני רואה את כל התינוקות שנולדו להרוגים אחרי האסון אני אומרת לעצמי, 'לפחות אוסאמה הספיק לראות אותה. למשש, לחוש. הילדה שלי יתומה, אבל היא קיבלה חיבוק מאבא".
בחדר של נאי, בין הבובות, ליד העריסה, מעל הארון עם ידיות הפרפרים, הניחה תמונה גדולה של אוסאמה. עם סרט שחור וכובע של המדים. "קשה לי שנאי לא הכירה את אוסאמה", היא מודה. "אני חייבת לעשות הכל כדי שתכיר אותו. אני אוספת לה את כל העיתונים, התמונות, החפצים. כל בוקר אנחנו עומדות מול התמונה שלו ואומרות בוקר טוב. בלילה אנחנו אומרות לו 'לילה טוב אבא'. אני אומרת לה 'נאי זה הגיבור שלך'. אני מספרת לה כמה הוא אהב אותה. תכף אחרי שנולדה עשה לה צמיד עם עין כחולה. העין הזאת הייתה עליו בחתונה שלנו. אמרתי לו 'למה לא קנית לה אחד חדש?'. הוא אמר לי 'מה ששמר על אבא שלה ישמור עליה'. הוא אהב אותה יותר מאת עצמו".
סיפרת לה שהוא נהרג?
"כן. ביום שבת, היום שבו אוסאמה חזר הביתה כשהביאו את הארון שלו. עשיתי לה מקלחת והלבשתי אותה בגדים יפים לכבוד אבא שלה, כמו בכל פעם שהוא היה מגיע. אמרתי לה 'אבא מגיע היום הביתה נאי בפעם האחרונה. תתלבשי יפה'. והיא הייתה ילדה טובה. היא הבינה שהיא צריכה להיות לצדי, להקל עליי. היא לא בכתה. כל פעם כשהייתי עושה לה מקלחת היא הייתה בוכה. באותו יום היא רק הסתכלה עלי".
"אהובי. היום עליתי לכרמל ועברתי ליד המקום שממנו הלכת לעולם האחר. באתי להגיד לך שלום, אהובי. עמדתי והסתכלתי. ראיתי אותך עם חבריך האחרים לקורס הקצינים. שמעתי אתכם מחייכים, צוחקים, מחליפים חוויות. ראיתי אותך מביט בבתנו התינוקת. איך היית מתגאה במלאך ששלח לנו אלוהים. קטנטנתנו נאי. ...לא יכולתי להיפרד ממך. ישבתי והדלקתי לך נר. נר שלא יכבה לעולם, שידליק בשבילך כוכבים בשמים ויאיר לך את דרכך הביתה". מתוך היומן (6.12.2010)
ביום שלישי, יומיים לפני האסון, אוסאמה הגיע הביתה בפעם האחרונה. נאי היתה אז בת עשרה ימים, והוא יצא לאפטר. הגיע עייף, משחזרת מירים. הם אכלו יחד ארוחת ערב, מירים הכינה ספגטי. היא הייתה אחרי לידה והוא רצה שתנוח. הלך לניחום אבלים ועשה קניות. "התעורר כרגיל בארבע בבוקר", היא מספרת. "לבש את המדים ולא רצה להעיר אותי ואת נאי. אבל אני הרגשתי. נתן לה נשיקה ולי נשיקה ופתח את הדלת. שוב חזר. אמר לי 'איפה המפתחות של האוטו?'. היו לנו שני רכבים. אמרתי לו 'בתוך המגירה'. לקח והלך וזהו".
ואת לא הרגשת כלום?
"לא. אבל היה לי קודם חלום לפני שילדתי. אחר כך נאי נולדה ואני הייתי כל הזמן עסוקה. חלמתי שטבעת הנישואים שלי נשברת. הייתה לי הרגשה שמשהו יקרה. משהו רע. סיפרתי לו. התלבטתי אם לספר. הוא אמר לי 'זה הלחץ של ההריון והלידה, את תראי, הכל יהיה בסדר'. אבל אני מאוד מאמינה בחלומות שלי. לא חלמתי חלום שלא התגשם. יש לי כוח לפרש חלומות".
אז ידעת שהוא ימות?
"כן. רק איך ומתי בדיוק לא ידעתי. ולא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר".
ביום חמישי בבוקר שלח לה מסרון: 'בוקר טוב, בוקר של אהבה מלא פרחים לאהובותיי'. ביקש שתכין לו עוגה. ב-12 בצהריים התקשר ואמר שיאחר. "יש שריפה בכרמל. הולכים להציל אסירים מכלא דמון", אמר. בשתיים שוב התקשר. עדכן שהוא כבר באוטובוס בדרך למשימה. זאת הייתה השיחה האחרונה שלהם. שעתיים אחר כך, בארבע אחר הצהריים, נאי הקטנה ישנה, ומרים צפתה בטלוויזיה.
היא ראתה את השקופית שהופיעה עם הכתובת "40 הרוגים בשריפה" ואת תמונת האוטובוס השרוף. "התקשרתי לאוסאמה", היא משחזרת. "והוא לא ענה. מיד ידעתי. אמרתי 'אוסאמה מת'. התחלתי להודיע. התקשרתי לאחי וביקשתי שיביא אליי את אמא. אני הודעתי לעולם. אני הודעתי לכולם שבעלי מת. אמרו לי 'אולי הוא ברח', 'אולי הוא ניצל', אמרתי 'לא, הבעל שלי איננו'".
"אהובי. סוף סוף אתה שוב בבית. לפעם אחרונה. כמו תמיד כשהייתי רואה אותך כשהיינו ביחד אנחנו שוכחים את העולם. מתעלמים מכל מה שמסביב. רק אני ואתה. אבל הפעם לא חייכתי אליך כשבאת. הסתכלתי עליך עד שנכנסת. התקרבתי אל הארון שלך. מיששתי אותו בעדינות ואמרתי לך 'אהובי, אהובי, לך לשלום'. אחר כך עליתי הביתה וחיבקתי את נאי. הסתגרנו בחדר. אמרתי לה 'נאי, אבא הלך. אבא לא יחזור שוב'. ומבול של דמעות ירד על פניי". מתוך היומן (4.12.2010)
בשבת זוהתה גופתו של אוסאמה ונערכה הלוויה. "אבא שלי בא בשבת בבוקר", מספרת מירים. "הוא אמר 'מה את עושה בתי?'. אמרתי לו 'אני יושבת ומחכה לבעלי'. חיכיתי שיביאו את הארון של אוסאמה. הוא חיבק אותי ואמר לי, 'אוסאמה איננו מירים'. אמרתי לו 'אני יודעת. אני גם יודעת שיחזירו אותו היום'. כי חלמתי חלום. חלמתי שאוסאמה עומד בפתח הבית ומחייך אליי. לא נכנס. הוא אף פעם לא עמד בדלת. יש לו מפתחות והוא היה נכנס.
"התעוררתי ואמרתי 'היום יביאו את אוסאמה בחזרה'. קמתי מהכיסא. החלפתי את הבגדים שלי. לבשתי שחור. אמרתי עוד פעם 'אני מחכה לבעלי. מתי שהוא יגיע תגידו לי'. אחר כך האחים שלו באו. והאחים שלי. 'אמרו לי ש'רבע שעה והוא מגיע'. ואני אמרתי 'טוב. אני מוכנה'".
בכית?
"לא. לא בכיתי ולא צעקתי. הייתי חזקה. כמו שאוסאמה רצה תמיד. אישה חזקה".
את הולכת לבית הקברות?
"כן. הרבה".
עם נאי?
"עוד לא. עוד מעט אקח אותה".
מה תגידי לה?
"בבית הקברות? 'הנה אבא'".
שבוע אחרי האסון נסעה לכרמל בפעם הראשונה עם נאי. הן טיילו במקום האסון ושמו פרחים לאבא. "אמרתי לה 'הנה נאי, אבא נמצא'", מתארת מירים. "'פה אבא עבר לעולם האחר'. הרגשתי שאני נחנקת. הבטחתי לה שכל פעם שנהיה בחיפה נלך לבקר את אבא".
לפני שלושה שבועות זימנו אותה משירות בתי הסוהר לשמוע את תוצאות התחקיר. "לא חידשו לי", היא אומרת, "את הרוב ידעתי".
את כועסת?
"לא. אין לי על מי לכעוס. מה שקרה קרה".
כמעט שלושה חודשים אחרי האסון קיבלה בחזרה את התג של אוסאמה עם השם שלו, שהיה עליו בשריפה. לא הארנק, לא הטלפון הנייד, לא מפתחות הכניסה לבית. התג עם השם זה הדבר היחיד שנשאר.
"התרגשתי. אמרתי לעצמי 'הנה הוא השאיר לי את השם שלו'. הוא רוצה שאני אשמור על השם שלו. צחקתי. אחרי שהתחתנו הייתי משתמשת בשם המשפחה שלי מלפני הנישואים, 'סח', והוא היה כועס. למה אני לא משתמשת בשם שלו. הסברתי לו שקשה לי לשנות את השם הראשון שלי למרות שהחלפתי אותו בתעודת הזהות מיד מהיום הראשון שהתחתנו. אבל 25 שנה הייתי 'מירים סח', והיה לי קשה לשנות את זה. עכשיו אני משתמשת בשני השמות. אוסאמה הולך איתי".
"היום יום ההולדת שלי. אף אחד בעולם לא מבין מה עובר עליי וכמה אתה חסר לי... אני מתפללת לאלוהים שייתן לי את הכוח להמשיך בחיים ולא להישבר. ... אהובי, לא פספסת אף הזדמנות להביא לי מתנה. כששאלתי אותך מה תביא לי ביום הולדת שלי, חייכת חיוך גדול. לא רצית לומר. האם ידעת?... אני רוצה עוד חיבוק ענק אהובי. עוד פעם אחת אחרונה ולו לשבריר שנייה. אוסאמה, אתה תמיד תהיה איתי. תלווה את בדידותי. תלווה אותי עד יומי האחרון. תישאר תמיד הסומק העולה בלחיי עטרת ראשי, כנפיי, תישאר הגבר לצדי, ותחיה בלבי עד שיכבו חיי. כי אתה תמצית חיי". מתוך היומן (12.2.2011)
ב-1 באפריל תחזור מירים סח נעאמנה לעבודתה כעובדת סוציאלית במרכז יום לקשיש בסחנין, ומרכזת הנושא בעמותת שלום. את נאי תשאיר עם אמא שלה. אישה מוסלמית, הסבירה לי, מתאבלת על בעלה ארבעה חודשים ועוד עשרה ימים. תקופת האבל התערבבה בימים של חופשת הלידה על נאי. שמחה ועצב באחד.
"לצאת לחברה", היא אומרת. "ככה אני מתארת את החזרה שלי לעבודה. להתמודד עם כל הבלגן. שאנשים יראו אותי יגידו 'זאת האישה של אוסאמה'. בחברה הערבית אני כמו סוג של אנג'לינה ג'ולי. אני מוקפת עכשיו בכל מיני שמועות. אם יצאתי מהבית, אם הלכתי, אם אמרתי. אומרים 'מירים מגרשת אנשים'. 'מירים לא רוצה אורחים'. יאללה, אני לא צריכה להקשיב למה שאומרים, לא צריכה להתמודד עם זה.
"במגזר הערבי ובכפר שלנו שומרים על הדת והערכים, וזה טוב בעיניי. את זה אני אוהבת. אבל לא פשוט להיות כאן אלמנה צעירה. זה לא קל. הרחמים שולטים פה יותר מדי. אני בסך הכול בת 28. אני יודעת שאומרים 'אוי מסכנה'. ואת זה אני לא רוצה, לא אוהבת. אני לא רוצה שישאלו אותי שוב מה קרה. אני לא רוצה לדבר על זה. רוצה לדלג. אני עייפה".
ממה התעייפת?
"אני הייתי אישה חזקה. בעיני אוסאמה. בעיני המשפחות שלו ושלי. כולם היו גאים בי והעריכו אותי. פתאום אני מירים. מירים סח נעאמנה. אלמנה. אם לבת יתומה. כמו שאומרים אצלנו 'יא חראם'. ואת זה אני לא צריכה. אני גם לא רוצה. אני רוצה לחזור לחברה אישה חזקה, ולהיות מודל לחיקוי לכל אישה צעירה שהתאלמנה. כי יש הרבה נשים צעירות שמאבדות את בעליהן, והן צריכות להיות חזקות, עצמאיות, לדעת לשמור על עצמן.
"אני לא מתנגדת לזה שבודקים אותי. אבל אני אומרת 'להיות אלמנה? לא אני בחרתי בזה'. 'להיות חד הורית ולנהל משק בית?'. זה לא מבחירה. אנשי הדת מפעם עשו הנחות. אמרו למשל שלאישה האלמנה מותר לצאת ללימודים ולעבודה. אפילו עודדו את זה. אז למה להיסגר? אני יודעת שהחברה בוחנת את האישה האלמנה אם היא יוצאת. אם היא עובדת או לומדת. מבחינתי צריך להילחם בזה. כל אישה ערבייה צריכה להילחם בזה".
תתאפרי?
"לא. אבל זה מתוך הערכים שלי. זה משהו שאני מרגישה. אני מתאבלת כי אני עצובה. בלב שלי עצוב לי. אני התאפרתי כדי להיראות יפה בעיני האהוב שלי. האהוב שלי איננו עכשיו".
תלבשי רק שחור?
"לא. יצאתי כבר בצבעים אחרים".
ומה אמרו לך?
"כלום. אף אחד. אני לא חיה עם כל העולם. אני חיה עם המשפחה שלי ושל אוסאמה. אני לא מקשיבה להם. אני מקשיבה לעצמי. ובסוף אני יודעת ואני מחליטה. אני לא פוחדת".
"חיים שלי", כתבה מירים נעאמנה לאהובה ביומן בשבוע שעבר, "כשהלילה יורד והכל מסביב שקט, אני ונאי בחדר שלנו מדברות. אני מספרת לה עליך והיא מחייכת. אני מחייכת אליה בחזרה, ושוב היא מחייכת, וכך עד שהיא מסכימה ללכת לישון. ...אתה זוכר איך אהבת את החיוך שלי? היית אומר לי שיש לי כמה סוגי חיוכים. ידעת לזהות כל אחד ואחד מהם.
"אמרת שיש לי חיוך שרוצה להגיד לך משהו וחיוך 'מרמה' שרוצה לעשות משהו. ועוד אחד חיוך ביישני וחיוך קר מלאכותי כשמשהו לא מוצא חן בעיניי. חיוך גדול מהלב כשאני עוצמת את העיניים ברגע שאני פוגשת אותך אחרי שלא היית בבית. זה היה החיוך שהכי אהבת. אה, ועוד חיוך כשעצוב לי. חיוך שאני מחייכת הרבה לאחרונה".
"אני מסתכלת על הבת שלי הקטנה", היא אומרת שנייה לפני שאנחנו נפרדות. "אני יודעת שיש לה אבא, אבל הוא נמצא במקום אחר. אנחנו צריכות ללכת אליו ביום מן הימים. הוא מחכה לנו, ככה אני מרגישה. ואני אומרת לה 'נאי, אנחנו הולכות לאבא ביום מן הימים'. ואז את תראי נחזור להיות משפחה'".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם