תל אביב? "זו עיר נו-סטופ, אנחנו לא אוהבים"
רק רציתי להיות נחמד והתקשרתי לסבא וסבתא בחיפה. מיד הם קלעו בול ועלו על הבעיה הכי גדולה בתל אביב - שכאן מוכרחים להיות שמח. וכל פעולה נגד הצחוק המתגלגל של העיר תבעט אותך חזרה לפריפריה
בר בתל אביב (למצולמים אין קשר לכתבה) צילום אילוסטרציה: אמיר מאירי
כבר יומיים שאני עסוק בלא לצאת מהבית. עייף מהכל. מתחפר לי בדירתי התל אביבית. ביטלתי את חיי לגמרי. שוכב ובוהה בכל הסדרות שיצאו בשלוש השנים האחרונות, לא ממש אוכל, חולה לא חולה, מסנן את כולם. מין משחק חולני שכזה: "למי אכפת שאבנר נעלם?". לצערי כרגע רק אני משתתף.
"מה אנחנו חושבים על תל אביב?" סבתא חוזרת על השאלה כאילו אני דן מרגלית ואנחנו בערוץ הראשון. "סתם, תזרקו משהו" אני משתדל להישמע קליל למרות שבא לי למות.
"זה עיר נו-סטופ", סבא מתפרץ פתאום, "אני אף פעם לא אהבתי את תל אביב, זה עד אור הבוקר, יום ולילה, כל הזמן שמח!"
הטון שלו לא מוצא חן בעיני. עד תל אביב סבא. סבתא חוטפת את הטלפון ומצטרפת לקריאות הנאצה: "אנחנו לא אוהבים את תל אביב, אני אף פעם לא התלהבתי, זה תוסס ואנחנו הולכים לישון מוקדם!" ממש כיכר תחריר של המשפחה. שני קשישים חיפאים צועקים
עליי בטלפון.
הם יושבים להם בצפון ובלי לדרוך לשנייה בבועה הסואנת הם קלעו בול. איך סבא אומר? "זה עיר נו-סטופ". בלי לקבל על הקיר שלו 30 הזמנות ל-16 אירועים שונים, הוא הבין שבתל אביב כדאי שתעשה אטנדינג. רצוי שתחייך, צריך לשחק את המשחק.
הם לא שוכרים דירה ברוטשילד, לא מוזמנים לאף השקה, לא יצאו לחגוג אתמול את הוולנטיין בויניארד ובכל זאת הם הבינו שבתל אביב – מוכרחים להיות שמח!
מוכרחים? כן. כל פתיחה של מקום חדש היא סיבה למסיבה. גם כל סגירה. כל התחלה של ריליישנשיפ היא תירוץ לחגיגה. גם כל פרידה. כל חג או מועד הם הפקת החודש. השנה. העשור. גם סתם יום חול
וכל פעולה נגד הצחוק המתגלגל של העיר תוציא אותך מהמשחק, תבעט אותך חזרה לפריפריה, או לדירה. נו-פאקינג-סטופ.
"סבתא אני חייב לסיים", אני מנסה לנפנף אותם חנוק מדמעות. "רק עוד דבר אחד!" סבא חוטף לה את הטלפון. "אנחנו רוצים להגיד לך תודה על השיחה. זה מאוד שימח אותנו".
איזה כיף בחיפה. שם אפשר לשמוח מסתם שיחת טלפון קצרה ופשוטה מהנכד? היה שווה לצאת לשנייה מתוך המשחק שהמצאתי לעצמי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם