מה יש בכפר הירוק שמצמיח כל כך הרבה מצליחנים?
מינויו של בני גנץ לרמטכ"ל הסב רגעי נחת לפנימיית הכפר הירוק. כשמעיינים ברשימת הבוגרים של המוסד החינוכי ברמת השרון מגלים כי גנץ אינו המפורסם היחיד. מה סוד ההצלחה של בית הספר החקלאי שהצמיח שורה של אמנים, אנשי רוח ופוליטיקאים? "במקום הזה מלמדים להשתמש בראש", מסביר אחד הבוגרים, פרופ' מיכה אולמן
בין עצים וגדרות
על אדמות הטרשים
מחפשים שורשים.
(להקת תיסלם, "חצבים פורחים")
קובי ("סיסקו") נווה, מנהל כפר הנוער הכפר הירוק ברמת-השרון, זוכר עד היום את הבוגר גבה הקומה ותכול העיניים. "הייתה לו מנהיגות שקטה, מנהיגות איכותית", אומר סיסקו על האלוף בני גנץ, שאמור להתמנות ביום שני הקרוב לרמטכ"ל ה-20 של צה"ל.
גנץ אינו הבוגר המוצלח היחיד שצמח בכפר הירוק. לא מעט אמנים, אנשי רוח ואקדמיה ופוליטיקאים התחנכו במוסד החינוכי היוקרתי והגיעו לגדולות. לא בכדי שרה להקת תיסלם על כפר הנוער באחד משיריה.
כמעט 60 שנה חלפו מאז הקמתו, ונדמה כי הכפר הירוק הפך לתשובה הישראלית לפנימיית איטון הבריטית. אז נכון, הכפר לא הפך לחממה עבור בני התפנוקים של האצולה הבריטית, אבל בכל זאת יש משהו במקום הזה שהופך את התלמידים לבוגרים מוצלחים.
"אני חושב שאחד מסודות הקסם של המקום זה שהוא אפשר לכל אחד להתבטא בתחום שבו הוא מוכשר", אומר אבי גרוס, אחד מבוגרי המוסד והיום איש עסקים.
לפני כמה חודשים, הרבה לפני שהתחוללה הסערה לגבי מינויו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל, ביקר בכפר הירוק האלוף בני גנץ. תוך שהוא מלטף בפיזור נפש את אחת הפרות ברפת, התוודה סגן הרמטכ"ל גנץ, כי "אם הייתי יכול הייתי חוזר עכשיו להיות רפתן".
אין ספק כי מינויו של גנץ לרמטכ"ל הוא מקור גאווה לכפר הירוק, אך סיפור הצלחתו של המוסד אינו מתחיל ומסתיים בלוחם הצנחנים שהגיע עד ראש הפירמידה.
בית הספר שהוקם בשנת 1952 כפנימייה חקלאית מימש עם הקמתו תפישות חינוכיות מרחיקות לכת של מייסדו גרשון ז"ק, שדגל בהרחבת האחריות המוטלת על כתפיהם של בני הנוער. המשמעות: מערכת המנוהלת באופן כמעט מלא על ידי חניכי הכפר, מערכת הכוללת ועדות שנבחרות באופן דמוקרטי ואשר מנהלות את תחומי החיים השונים.
בפנימייה אף יוסד בית דין, שאותו איישו התלמידים עצמם, ואשר היה מוסמך להטיל עונשים על בני הנוער. הפשע החמור ביותר, שדינו הרחקה מהכפר, לא היה ציונים שליליים בתעודה אלא השתמטות מעבודה.
נראה כי המשמעת הנוקשה בכפר הוכיחה את עצמה,
כמו כן, נמנים עם בוגרי הכפר ראשי העיר עדי אלדר (כרמיאל) ושלומי לחיאני (בת-ים), אנשי אקדמיה רבים, בהם חתן פרס ישראל פרופ' מיכה אולמן ופרופ' אורי פלס. ברשימה המכובדת הזאת בולט, כאמור, גנץ, שצפוי להחליף בתחילת השבוע את גבי אשכנזי בתפקיד המפקד העליון של הצבא.
כבר במהלך לימודיו בבית הספר הפך הרמטכ"ל המיועד למנהיג. גנץ, שלמד במוסד בשנים 1977-1973, מונה לעמוד בראש ועדת המשק, גוף רב עוצמה שנבחר בבחירות דמוקרטיות על ידי תלמידי בית הספר החקלאי. "כל נושא העבודה היה בידי הנוער, וועדת המשק היא זו שארגנה אותו", מספר נווה.
"בני היה רוח תזזית, פעיל מאוד ומחויב. הוא לא היה קולני או צעקני. הבולטות שלו הייתה בשקט ובביטחון שהקרין. הוא היה כריזמטי מאוד. כשהוא דיבר, כולם שתקו והקשיבו לו. כבר אז הייתה לו סמכות מקצועית".
איך אתה מסביר את העובדה שאמנים רבים צמחו אצלכם? הרי אתם בית ספר חקלאי, לא תלמה ילין.
"אני חושב שמה שנתן להרבה אנשים את הדחיפה הייתה 'תוכנית העשר'. זו הייתה מסורת יפהפייה. מדובר במופע אמנותי שהיה עולה בליל שבת על במת הכפר הירוק. זה היה מתחיל ב-22:00 כדי שהרפתנים יספיקו לסיים לחלוב את הפרות. כל קבוצה חברתית הייתה מקבלת במאי ומוזיקאי והם היו עובדים במשותף על תוכניות העשר. כל קבוצה כזו הפיקה הצגה עם תפאורה ומוזיקה".
ב"תוכנית עשר" עשו קושניר, קם ואחרים את צעדיהם הראשונים בתחום האמנות והבידור. כבר אז, מספרים בכפר, אפשר היה להבחין בניצוץ הכישרון של קושניר, שזכה וממשיך לגלם תפקידים רבים בטלוויזיה ובתיאטרון. "הוא היה הכוכב של תוכניות העשר", מגלה נווה.
"בתקופה שלו, מכיוון שנהיה ביקוש, התחלנו במסורת חדשה, של תוכניות ה-12. זאת אומרת בשעה 12:00 בלילה, אחרי תוכנית העשר ואחרי שעה של ריקודים ושל שירה בציבור. היינו מגישים אז תוכנית שהייתה מורכבת ממערכונים ומשירה, וקושניר היה השחקן המוביל".
קושניר התחנך בכפר הירוק בשנים 1978-1975. "הלכתי לשם בגלל חבר", נזכר השבוע השחקן. "הוא התחיל ללמוד שם בכיתה ט', ובהלך השנה הייתי בא לבקר אותו המון ופשוט נדלקתי על המקום הזה. נדלקתי גם על החבר'ה שלאט-לאט התחלתי להכיר. ההורים לא כל כך שמחו על ההחלטה שלי. מבחינתם זה היה ללכת לסתם פנימייה".
יש איזה זיכרון מיוחד שנחרת אצלך מאותה תקופה?
"יש אלפי סיפורים. תחשוב על יישוב קטן שיש בו רק בני נוער שעוסקים מדי יום בעבודה חקלאית. תחשוב מה זה עושה לבן-אדם. איזה מוסר עבודה זה מטביע בך. היום כולם מדברים על הירוק. אנחנו גדלנו בירוק הזה".
איך אתה מסביר את ריבוי האמנים שצמחו בכפר?
"כיום בכל תיכון יש המון מגמות: מגמת אמנות, מגמת קולנוע ומה לא. אז לא היה. במקרה הטוב הייתה הפרדה בין מגמה ריאלית להומנית. אבל מה שהיה יפה בכפר הירוק זה שהוא נתן לכל אחד להתפתח לכיוון שלו. בכל שישי-שבת קבוצה תורנית הייתה מופקדת על העלאת מופע. בשישי כולם הגיעו בחולצות לבנות לקבלת השבת.
לאחר מכן הייתה ארוחת ערב ובשעה 21:00 כולם התכנסו לריקודי עם. לפני זה בכלל לא ידעתי שאני שחקן. אף פעם לפני זה לא היו לי חלומות כאלה. באחד הימים תלו מודעה במועדון. פולי מהגשש, אללה ירחמו, התחיל בדיוק כך. זה פשוט מקום שנתן לך את כל הכלים לעוף לשמים. אני מודה לאלוהים ששלח אותי לשם".
גנץ היה מחזור מעליך. אתה זוכר אותו?
"אני לא יכול להגיד שהיינו חברים, אבל מובן שיצא לי להכיר אותו. הוא איש מאוד מרשים. כל מה שאני יכול להגיד זה שאני שמח בשבילו".
מי שזוכרת היטב את קושניר היא שרה רן, שלימדה עשרות שנים בכפר הירוק. "כשהוא הציג בתוכנית העשר את הפרודיה על אגם הברבורים זה היה דבר מדהים. ראית שיש לו כישרון נדיר. בכל פעם שהוא היה מאחר לשיעור או לא הכין שעורים, לא יכולת לכעוס עליו. הוא תמיד מצא דרך להצחיק. לא ניתן היה לעמוד בפני הכישרון התיאטרלי שלו".
דווקא לגנץ, אומרת רן, הייתה פתיחה צולעת בכפר. "בחמישית הוא פשוט לא למד", היא מגלה בחיוך. לדברי רן, למרות שורת השליליים שעיטרה את תעודתו של גנץ, היא לא חשבה כלל להרים ידיים לגביו. "אחרי שהוא נקרא לוועדה הפדגוגית של הכפר, ישבתי איתו על הרצפה ודיברנו. 'יש לי כמה שליליים, את בטח רוצה לדבר איתי על זה', הוא אמר לי. עניתי לו:
'לא. אתה מצוין בחברה ואתה מצוין בעבודה. יש כאן כמה מספרים שלא מייצגים אותך'. הוא שאל אותי: 'את רוצה שאבטיח לך שאשתפר?'. עניתי לו שאני מעדיפה שהוא יבטיח לעצמו, ושיקיים את זה בשישית".
גנץ הבטיח - וקיים. "בשישית הוא חזר ללימודים, ופשוט התחיל לגדול. הוא נבחר לראשות מועצת הנוער, וקיבל לידיו סמכות של מנהל כפר. הוא היה יכול להוציא ילד מהפנימייה. זה תפקיד שיכול להביא ליוהרה בלתי רגילה, אבל בני ניהל אותו בצניעות וביושרה. ככה הוא ניהל את חייו, ואין מאושרת ממני שהוא זכה בתפקיד הרמטכ"ל. אני חושבת שהוא ראוי ושהאמת יצאה לאור. אני חושבת שאנחנו ראויים למנהיגים מהסוג שלו".
גנץ, בוודאי אחרי שנבחר לתפקיד הרמטכ"ל, הוא אחת מגאוותיה של רן שהכשירה מאות תלמידים בכפר. עם זאת, רן אינה חוסכת ממנו גם ביקורת: "הדבר הלא טוב היחיד שאני יכולה להגיד על בני הוא שהייתה לו - ובעצם עדיין יש לו - חולשה לאופנועי הארלי דיווידסון. זו סכנת נפשות והוא אב לארבעה. אני חושבת שזה נורא שהוא מסכן את עצמו כך".
גם איש הטלוויזיה והעיתונאי ירון לונדון חבש את ספסל הלימודים בכפר הירוק, אף שבשביעית, לדבריו, עזב את הכפר ועבר למגמה החקלאית בגימנסיה הרצליה. "הגעתי לכפר הירוק בשנת 1954 כחלק מהמחזור השלישי של הכפר", מספר לונדון.
"אלה היו ימי ראשית המדינה, והאתוסים של ההתיישבות העובדת שלטו ביישוב העברי. זה היה מניע מאוד חזק ללכת לפנימייה חקלאית. הייתי רועה צאן. השילוב הזה של לימודים ועבודה היה מאוד לא פשוט. לא קל לקום ב-3:30 לפנות בבוקר ולרדת לדיר לחלוב. מעט מאוד תלמידים הצטיינו בו בזמן בלימודים ובעבודה".
בכפר הירוק התחבר לונדון אל הזמר יוסי פרוסט, השחקן המנוח ישראל פוליאקוב ואל יוסי גינזבורג. "אני חושב שהעובדה שהכפר הירוק היה ממש צמוד לתל-אביב גרמה למספר גבוה יחסית של עירוניים להגיע אליו. תחשוב, מיהם אותם ילדים עירוניים?
"אלה היו ילדים שלא ממש הסתדרו במערכת החינוך הרגילה, כל מיני ארטיסטים וג'וקרים שחיפשו מקום להתבלט. הם הגיעו לכפר הירוק שנתן להם את החופש הזה, ומשם המשיכו לנח"ל וללהקת הנח"ל. יוסי גינזבורג, למשל, היה חצי עבריין וחצי שחקן. גם גברי בנאי מהגששים היה איתנו בחבורה. הייתה אווירה של מקום לילדים שרוצים להתרחק מהבית".
בוגר מפורסם אחר שצמח בבית הספר הוא האמן וחתן פרס ישראל, פרופ' מיכה אולמן, שקנה לעצמו שם עולמי ביצירות אמנות המבוססות על פיסול באדמה וחפירה באדמה. אולמן עיצב, בין השאר, את האנדרטה המפורסמת "הספרייה הריקה" במרכז ברלין. "נשארתי עובד אדמה עד היום", אומר השבוע בחיוך פרופ' אולמן. "בפיסול באדמה, בחפירת בורות ובדברים כגון אלה, כך שלא נטשתי את המקצוע".
אולמן הגיע לכפר בדיוק שנה לאחר הקמתו, בשנת 1953. "הייתי עירוני משיכון דן ורציתי מאוד להיות חקלאי. המחשבה של לימודים בשילוב עבודה חקלאית קסמה לי מאוד. זה היה שילוב מוצלח. לימודים, עבודה, כדורסל, כדורגל. הצירוף הזה מבחינתי היה ממש טוב".
האם היכולות האמנותיות שלך באו לידי ביטוי כבר אז?
"ציירתי קריקטורות בכל שבוע במועדון השכבה שלנו, וגם הייתי הצייר בחגים. כבר אז התחלתי עם קריקטורות. התחלתי לעבוד בפלחה וחפרתי שם בורות. עשיתי את זה כל כך טוב שזה קידם אותי לאורווה. משם הדרך הייתה קצרה אל העבודה במוסך ואל לימודי הנהיגה על הטרקטור, שהייתה פסגת השאיפות של כל תלמיד".
באותה תקופה, ימי ראשית המדינה, נחשבו בתי הספר החקלאיים לכאלה שמצמיחים מתוכם את מיטב הנוער. באופן בלתי נמנע, החלו קרבות יוקרה בין התלמידים. אולמן לא יכול לשכוח את הדחתו הכואבת מעמדת שוער נבחרת הכפר הירוק.
"עמדתי בשער נבחרת הכדורגל של הכפר, עד שבאחד המשחקים נבעט לעברי כדור ממרחק של 40 מטר, ואני החלטתי לנסות לעצור אותו ביד אחת, במקום בשתיים. הכדור נכנס לשער, ולאחר מכן הודחתי מהתפקיד. זה היה מקרה קלאסי של עודף ביטחון עצמי, ושיעור טוב לחיים".
איך אתה מסביר את זה שמרבית הדמויות הבולטות שיצאו מהכפר הירוק קשורות דווקא למשחק ולתחומי הרוח?
"לא חשבתי על זה עד היום, ואני לא יודע אם יש לזה הסבר. אני חושב שזה פשוט היה מוסד חינוכי טוב. היה הרבה מאוד חופש פעולה לתלמידים, ושילוב של ראש וידיים, לא רק ראש או רק ישבן".
בוגר נוסף ששמו מוכר, בעיקר לקוראי העיתונים הכלכליים, הוא אבי גרוס, שהיה מעורב לאחרונה ברכישת מניות תנובה.
לדברי גרוס, הכפר יישאר לנצח אחד המקומות היקרים ביותר ללבו. "זו התקופה שאני הכי מתרפק עליה", מתוודה גרוס. "אם שואלים אותי מאיפה אני, אני עונה 'מהכפר הירוק'. זה, מה שנקרא, נוף ילדותי. כשמישהו אומר לי שגם הוא למד בכפר הירוק, זה מספיק לי בשביל לחבב אותו".
איך הגעת ללמוד שם?
"הייתי ילד עירוני מרמת-גן ובהתחלה רציתי להגיע דווקא לפנימייה צבאית, אבל אח שלי היה בצבא עם חבר'ה מהכפר הירוק. הוא אמר לי שאם כבר פנימייה, אז עדיף לי ללכת לכפר הירוק. מהרגע שנכנסתי בשער הכניסה, עם כל העצים, ידעתי שזה מה שאני רוצה. הכפר היה מקום מאוד דמוקרטי, מקום שבו הילדים קבעו את אורחות החיים, את סדר היום ואת סידורי העבודה. בנושא הזה לא הייתה שום התערבות מצד ההנהלה. למנהל גרשון ז"ק הייתה משנה סדורה איך בני הנוער צריכים לגדול, וזה היה מדהים. בכל שנות התבגרותי לא נתקלתי במקום כזה".
בשונה מגנץ וקושניר, שהיו רפתנים, גרוס התמחה בענף הפלחה. "זה אומר נהיגה על טרקטורים", הוא מספר ומתקשה להסתיר את נימת הגאווה שעדיין נותרה בו. "הרפתנים ואנחנו, תלמידי הפלחה, נחשבנו לאצולה בכפר. זה באמת הכשיר אותנו לעבודה חקלאית. אחר כך, כשהייתי בנח"ל והלכתי לעבוד בקיבוץ, הייתי הרבה יותר טוב בעבודה החקלאית מהקיבוצניקים".
ובכל זאת, כמעט כל בוגרי הכפר שהצליחו עשו זאת בתחומים אחרים.
"במערכת החינוך הרגילה, אם אתה לא טוב, למשל, במתמטיקה, אתה מתויג ככישלון, ואתה גדל עם הדימוי הזה. גם בכפר הירוק היו לימודים עיוניים, אבל אם אהבת מכונות הלכת לעבוד במוסך. ואם אהבת חיות הלכת לעבוד בפינת החי המדהימה שהייתה שם. אנשים לא היו מתוסכלים בכפר, כי כולם באו לידי ביטוי ואף אחד לא היה כישלון. אף אחד מהתלמידים לא התחיל את החיים עם תווית של 'לא מוצלח'. אני לא זוכר שהעיפו מישהו על זה שהוא לא היה תלמיד טוב. ואני לא הייתי תלמיד טוב".
איך בא לידי ביטוי החינוך שקיבלת בכפר הירוק בעסקים שלך?
"הדבר הכי חשוב שלמדנו שם זה להיות בני אדם, אנשים שלוקחים אחריות אישית. לקום ב-4:00 בבוקר ולסגור את ברז המים - זאת אחריות. מגיל צעיר מאוד אתה לומד לעמוד בזכות עצמך, לסמוך על עצמך כי אין מישהו אחר להאשים ואי אפשר לרמות.
"אתה לא רץ לבכות לדודים, להורים או למנהל בית הספר. אתה צריך להיות טוב ואתה צריך להילחם על המקום שלך. בין כל הבוגרים שאני מכיר אין אפילו אחד שהוא לא טיפוס חיובי. כולם אנשים שתורמים לחברה. לא כולם מיליונרים, גנרלים או כוכבים, אבל כולם אנשים עובדים ומסורים".
גרוס, שהגיע לפנימייה ב-1974, למד שכבה אחת מתחת לגנץ וזוכר אותו היטב. "הוא היה יו"ר ועד המשק, ואני הייתי יו"ר המזכירות. בני תמיד היה הלך בבגדי עבודה, אדם ישר עם מוסר גבוה. בן-אדם על הכיפאק. הוא תמיד היה נחמד גם לצעירים ממנו, שזה לא מובן מאליו בבתי ספר חקלאיים שבהם יש היררכיה ברורה בין שכבות הגיל. הוא היה אחד המנהיגים בשכבה שלו, ואהבו אותו מאוד".
גם לשותפו לחדר של גרוס בפנימייה, יורם לביא, יש זיכרונות נעימים מגנץ: "מצד אחד, הוא יכול להיות באינטראקציה קרובה עם אנשים. מצד שני, תמיד יהיה בו משהו לא מושג ומרוחק. כלומר הוא תמיד היה מוכשר, חכם, גבוה, נראה כאילו מאוד מזמין להתקרב אליו, אך מצד שני תמיד היה איזה גבול לקרבה".
עבור לביא, הכפר הירוק אינו רק נוסטלגיה, אלא הוא גם חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית. לאחר קריירה צבאית חזר לביא אל הכפר, וכיום הוא מנהל את מרכז המבקרים שלו הקרוי "לגעת בטבע". "החלטתי לשנות את הסביבה שבה אני גדל. כפר נוער וטרקטורים משכו אותי יותר מהעיר", הוא מספר. "העובדה שגדלתי בכפר נותנת לי כלים להתמודד עם החיים.
"תראה, זה לא פשוט לנער בגיל 14 לקחת נטל כזה ולעמוד בו. היום זה עוד יותר לא פשוט. הילדים מפונקים יותר, וגם ההורים הרבה יותר חנונים. הם לא נותנים לילד לשחות במים העמוקים. העובדה שחזרתי לכפר ב-1988 ומאז אני עדיין כאן מדברת בעד עצמה. זה משהו שקשה להיגמל ממנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם