בית יתומים, גרסת המיאו התל-אביבית
בקצה סמטה בנחלת יצחק, בין מכסי ביוב שבורים ותקרה מתפרקת, תמצאו את מתנדבי "צער בעלי חיים רמת גן" ואת עבודת הקודש שלהם. שם גם מצאתי את התוספת החדשה למשפחה שלנו
"אני רוצה לספר לך על בוקר טיפוסי בתל אביב. על אחת מגדותיה של העיר נבנו מגדלי יוקרה, מתחם קניות יוקרתי, מגרשי סקווש וספא לטובת הדיירים עמוקי הכיסים והממון. לצדם של המגדלים, ברחוב צדדי הגובל בספא היוקרתי, נמצא בית מחסה לכ-70 כלבים וחתולים עזובים. אם זה היה תלוי ברשויות הם היו מפונים משם כבר מזמן, אבל מה לעשות שהם שם בדמי מפתח משנת 1944 ואי אפשר לפנותם.
וזה לא שהדיירים לא מתלוננים. חתולי הרחוב הרעבים (כולם מחוסנים ומסורסים) המגיעים לאכול ולחפש פינה יבשה לנמנם, מפריעים להם בטיפולי הספא ומשחקי הסקווש. מצדם אפשר להרדים את כולם.
בכל בוקר בשבע מגיעה מורן, מנהלת בית המחסה, ונכנסת אל הרחוב הקטן. היא ממהרת אל החתולים והכלבים אחרי שבלילה ירד גשם זלעפות והטמפרטורות ירדו, כדי לראות שכולם בסדר וששום חלק מבית המחסה לא קרס.
כבר מפינת הרחוב היא יכולה לראות את הארגז שמחכה לה ליד הדלת ולבה נשבר בפעם האלף. שוב גורים קטנטנים, שבקושי שרדו את הלילה, שוכבים בארגז הקרטון הקטן. גורלם תלוי בה. העתיד שלהם. חייהם. אנשים שיודעים שאצלה לא ממיתים בעלי חיים נוטשים שם את הגורים הקטנים. במקום לקחת אחריות על הכלבה שלהם ולעקר אותה, הם מעבירים את האחריות למורן, והיא מצדה לוקחת אותה בלית בררה בשתי הידיים.
היא וקבוצת המתנדבים המדהימים שלה, לא עיריית תל אביב שבית המחסה נמצא בתחומה, לא משרדי הממשלה הרלוונטיים. בכל עונת המלטה מובאים לבית
בית המחסה זקוק לשיפוץ מידי. תנאי המחיה רעועים, גג אסבסט ובטון מתפורר לא מאפשרים לספק את הרמה המינימלית המגיעה לבעלי החיים ששוכנים במקום. עלות השיפוץ עומדת על 100 אלף שקל, סכום שאין לאנשים הטובים שם מאיפה להביא אותו".
לקינוח הטקסט הדיקנסי הזה, הזמינה אותי נילי לביקור בבית המחסה שמכונה "צער בעלי חיים רמת גן והסביבה", אף שהוא נמצא בתחומי תל אביב. כמו שניחשתם, לא יכולתי לסרב.
התפאורה מדברת בעד עצמה: בית המחסה ממוקם, פיזית ממש, בחצר האחורית של תל אביב. חמש דקות מעזריאלי הנוצץ, בקצה סמטה קטנה ללא מוצא (מי אמר סמליות ולא קיבל?) בנחלת יצחק. משמאל מפעל קטן, ממול הכניסה האחורית, התפעולית, של מגדלי תל אביב. אפילו שמה של הסמטה האפורה נשמע כמו בדיחה אפלה על חשבון הכלבים והחתולים שניצלים כאן מגורל אכזר: "חפץ חיים".
קצת עובדות: בהרבה ערים בישראל יש "צער בעלי חיים". אין שום קשר ביניהם. לא מדובר בסניפים של אותו ארגון, אלא בעמותות נפרדות לחלוטין, שרק מסיבות היסטוריות חולקות את אותו שם. הבידול הוא לא רק ארגוני. לכל עמותה השקפות ודרכי פעולה משלה. צער בעלי חיים "רמת גן והסביבה" מוכרים בתור "אלה שלא ממיתים". אני בכוונה לא משתמש בקוד המכובס "מרדימים".
לא במקרה הזכרתי את דיקנס: מדובר בבית מחסה שכמו הגיע במנהרת הזמן מלונדון של המאה ה-19. אנשים שלא טרחו לעקר את הכלבה או החתולה שלהם, וגילו קצת מאוחר מדי שיש להם בבית כמה גורים מיותרים; אנשים שברגע שנולד להם ילד החליטו להיפטר מחיית המחמד, כאילו מדובר בחפץ שאפשר להשליך; וגם כאלה שגילו מתחת לחלונם דבוקת גורי רחוב מייללים ומיותמים; כולם מגיעים לכאן, פורקים את המטען העודף מול הדלת, ונעלמים.
העובדה שבית מחסה לבעלי חיים שוכן במבנה כזה - בהנחה שגיבוב האסבסט והבטון שמונחים טלאי על טלאי עוד מתקופת הבריטים ראוי לשם "מבנה" - היא בגדר בושה צרופה. מסדרון צר עובר בין התאים שבהם מתגוררים הכלבים והחתולים. מכסי הביוב שבורים, התקרה מתפרקת, הכול נראה כמו תפאורה שהוכנה לקראת צילומי "אקספרס של חצות", גרסת המיאו.
העובדה שהמקום הדל, המט לנפול והדולף הזה הצליח להפוך לביתם החם והמאושר של קרוב למאה בעלי זנב היא בגדר נס. לא נס רפואי - נס אנושי, שאחראי לו צוות שכולל מעט עובדים והרבה מתנדבים. לא תאמינו, אבל יש אפילו עורכי דין שמגיעים בהפסקת הצהריים להוציא את הכלבים לטיול. אני בטוח שהם חוזרים למשרד עם חיוך מרוח על הפנים.
כן, אני יודע: הצלתם של כמה מאות חתולים וכלבים מגורל של השמדה או השלכה לרחוב לא תפתור את בעיית חיות הרחוב בישראל. אבל יש רגעים בחיים שצריך להפסיק לחשוב באופן עקרוני, ולהתחיל לחשוב, או לפחות להרגיש, באופן אנושי.
בית היתומים של נחלת יצחק מתפקד בעצם כסוכנות שידוכים: קודם מצילים את החתולים והכלבים, אחר כך מתחילים לחפש להם משפחה מאמצת. בערך 300 אימוצים מתבצעים פה מדי שנה. מי שקונה בעל חיים בחנות, או מאדם שהרביע את כלבתו הגזעית, בעצם משמן תעשייה צינית של עשיית רווחים על גבם של בעלי חיים אומללים, שמיוצרים במטחנות גורים המוניות או ביתיות. מי שמאמץ כלב או חתול בצער בעלי חיים מציל נפש אחת עם זנב בישראל.
התקציב של צער בעלי חיים "רמת גן והסביבה" עומד על 700 אלף שקל בשנה. 15 אלף מתוכם, בבקשה לא לצחוק, מגיעים מעיריית תל אביב, שמעניקה בנדיבותה גם פטור מארנונה. כמה עשרות אלפי שקלים מגיעים מהמשרד להגנת הסביבה, וכל השאר תרומות שאותן אוספים שקל לשקל. אוספים ואוספים, אבל לא מצליחים להגיע אל הסכום הדרוש כדי לשקם את המבנה המתפורר.
אחרי סיבוב אחד בין תאי המגורים כבר ידעתי שנפל הפור: מכאן אני לא יוצא בלי חתול. מורן, שמנהלת את בית המחסה, הציעה לנו את גלבוע. ואכן, הטור הזה הוקלד תוך כדי ישיבה לא נוחה בעליל על קצה כיסא העבודה שלי. חלק הארי של המושב הופקע לפי שעה על ידי התוספת הטרייה למשפחתנו: חתול מנומר באפור ושחור, עם נטייה עזה להתרפקות, שמתישהו באוגוסט האחרון, בעודו גור בן יומו, הושאר בפתח הבית הכי קר אבל גם הכי חם בתל אביב.
אם גם אתם רוצים לאמץ חתול אתם יכולים להתקשר ל-054-2031977.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם