רצח הסנדלר בת"א: 9 חודשים חלפו, למשטרה אין קצה חוט
במאי שעבר נרצח מישאל אברמוב, קשיש בן 89 משכונת התקווה, כשחזר לביתו מתפילת שחרית. הספקולציות האשימו ערבים, נרקומנים ופליטים. עד היום לא מדווח על כל התקדמות בחקירה. המשפחה מחכה לתשובות ומפלס הפחד בשכונה עולה על גדותיו. המשטרה: זו חקירה מסועפת
מישאל אברמוב צילום רפרודוקציה: רענן כהן
חוקר המשטרה דיבר אל המצלמות בין ארגזי הירקות לבקבוקי השתייה. הציבור היה צמא לפרטים. יום שישי בבוקר, מאי שעבר, רחוב ברכיה הקטן הסמוך לשוק התקווה היה הומה אדם. צוותי טלוויזיה ורדיו, כתבי מקומונים, בלשים, שוטרי יחידת הזיהוי הפלילי ועשרות סקרנים הציפו את המקום, הצטופפו מול הסנדלרייה הקטנה שהפכה למוסד בשכונה.
אברמוב, שעלה לישראל בשנות השבעים מטשקנט והיה מוכר בקרב יוצאי העדה הבוכרית בשכונה, נרצח בדירה הצנועה שבה התגורר למעלה מ-30 שנה.
לפי החשד, שני חמושים דפקו על דלת ביתו. זה היה בסביבות שש בבוקר. הם פרצו פנימה והתעמתו איתו. במהרה נשמעו יריות. המטפלת הסיעודית, שהייתה בבית, התחבאה בשירותים והזעיקה בטלפון הנייד את בני המשפחה, בעוד החשודים ממהרים להימלט.
על פני האנשים שמיהרו לזירה ניכרו אז הבלבול והתדהמה. מי רצה לרצוח את הסנדלר הוותיק, איש דתי קשיש, לאחר שחזר מבית הכנסת? סימני השאלה במקרה מתרבים לנוכח העובדה שהרצח אירע לאור יום, רגעים ספורים לאחר שאברמוב חזר מהתפילה, כאילו מישהו ידע וחישב את מסלול יומו.
כמטרה לשוד מזוין, לא ברור מדוע הגיעו השודדים דווקא לאברמוב, שאמנם התגורר בבניין שהיה בבעלותו ולא סבל ממחסור, אבל התפרנס כל חייו כסנדלר וחי בצניעות. השכנים שלו, שהכירו אותו שנים, לא הצליחו להבין עם מי הוא הצליח להסתכסך.
"זה לא מקרה שוד קלאסי", רמזו אז החוקרים, ומיהרו להוציא על פרטי החקירה צו איסור פרסום. במשטרה הביעו ביטחון בפיצוח הפרשה: "מדובר באירוע חמור שהסתיים בצורה טראגית. אנו מאמינים שנוכל לעלות על עקבותיהם של השודד או השודדים. אנו מעריכים שהירי בוצע לאחר שמשהו השתבש בתוכניתם של העבריינים", אמרו נציגי המשטרה לאחד מערוצי הטלוויזיה.
ההאשמות פוזרו לכל עבר, חורשי הספקולציות והקונספירציות עבדו שעות נוספות והחשודים המיידיים קיבלו פנים ושמות: כנופיית ערבים, נרקומנים, מבקשי מקלט אפריקאים, גובי כספים מתוחכמים או עובדים זרים.
לא מעט גורמים נחשדו ברצח שזעזע את השכונה. "הודים, ניגרים, תאילנדים, מה שאתה רוצה יש פה בשכונה", אמרו אז התושבים והצביעו בין היתר על אוכלוסיית הזרים שחיה במקום, אבל לא רק.
איפה החקירה תקועה?
תשעה חודשים אחרי, עתיד החקירה עדיין לוט בערפל. למען האמת, לא ברור אם בכלל קיימת התפתחות כלשהי בחקירה או אם נעצרו חשודים. הסנדלר החביב מהשכונה ירד מהכותרות. נשכח בארכיון.
זירת רצח מישאל אברמוב בשכונת התקווה צילום: רענן כהן
בית המלאכה הפך למחסן. הציוד שלו נעול מאחורי תריס חלוד. בני המשפחה (אברמוב הותיר אחריו אישה, בת, נכדים ונינים) כואבים ומתוסכלים, השכנים חרדים מהרוצח שאולי עוד מסתובב בקרבם, ואת התקווה שהביטחון יחזור לשכונה תפס הייאוש.
בני משפחת אברמוב לא יכולים לדפדף את המקרה הזה הלאה. הפצע עדיין פתוח. בשבילם זאת לא עוד כותרת מתחלפת בעיתון, הם דורשים תשובות. "אנחנו כמעט לא שומעים מהמשטרה", אומר שמואל פינקלשטיין, חתנו של אברמוב, שמגיע מדי יום לשכונה ומסייע לאלמנה מוכת הצער. "לפעמים הם באים לתחקר את המטפלת. יש איפול על החקירה ואנחנו לא יודעים כלום. מגיעות לנו תשובות. אין להם כלום".
הוא עדיין משחזר בראשו את הדקות הגורליות של אותו בוקר בו קיבל את הטלפון מהמטפלת וגילה את חמו מתבוסס בדמו. "כשהגעתי הוא היה על הרצפה, גוסס, מפרפר. הוא כל הזמן מלמל 'תעזרו לי'. ביקש שנביא לו כרית. הוא בכה וצעק. כשהחובש הגיע הוא בכלל לא ראה שהוא ירוי ואני הייתי צריך להפשיט אותו, זה היה נורא".
גם הוא, כמו יתר בני המשפחה, היה תחת הרושם שהמשטרה תפצח את המקרה. "בהתחלה אמרו שזה על שטויות, אחר כך אמרו לי שזו כנופיה. עובדים זרים, ערבים. מה לא. הכל היה שמועות ולא הצלחנו לדעת אם יש משהו או לא".
ומה אתה חושב?
"אני חושב שזה מישהו שעקב אחריו טוב. זה לא מקרי. הוא ידע מתי הוא הולך לבית כנסת ומתי הוא חוזר. למישאל היה כבוד, יכול להיות שהוא התעמת איתם. זה לא בן אדם פראייר. אני אומר, תוציאו את הדברים החוצה. למשטרה אין קצה חוט.
"למה יש צו איסור פרסום? על מה? עוד מעט שנה כבר עברה", הוא אומר וקולו נשבר. "זה בן אדם שזכה להיות סנדק של הנינים שלו, למה מגיע לו שהוא הלך בצורה כזאת, תגידי לי? זה כל מה שאני רוצה לדעת".
"אני אומר לך, נו, זה הניגרים", קוטע אותו בעל הבסטה יוסי פז (69), כשאנחנו עומדים בכניסה לשוק, מספר פסיעות מביתו של אברמוב. "לפני שבוע הותקפה כאן אישה זקנה. מאז שהאפריקאים האלה הגיעו לשכונה
הכל השתנה פה".
פז מוכר פירות טריים בשוק התקווה. הוא ואברמוב, שנהגו להתפלל יחד בבית הכנסת הבוכרי, היו מכרים במשך שנים. "תראי, זה היה בן אדם פשוט. פשוט כמו שלא עושים יותר במקומות שלנו. שקט, צנוע, לא מתבלט, היו רואים אותו בשכונה עושה את הטיול הקבוע שלו, נשען על המקל שלו.
"הוא היה הסנדלר של השכונה. כמו של פעם. המקצוע אזל בשנים האחרונות, אז הוא ממש היה אחד מהאחרונים וכולם היו נותנים לו נעליים לתיקון. הוא עבד ומצבו הכלכלי היה טוב. הוא היה דתי, ירא שמים, שומר שבת. כנראה ידעו שיש לו קצת כסף. הוא חזר מבית הכנסת, אמרו לו 'תן את הכסף', דחפו אותו פנימה לתוך הבית. זה כל מה שאני יודע".
איפה התשובות?
פז היה שם בבוקר הרצח. מבעד לרעש בשוק של בוקר יום שישי הוא שמע את הסירנות וראה את האמבולנסים. הוא היה משוכנע שאחד מתושבים המבוגרים קיבל התקף לב.
מה זה עשה לשכונה?
הפגנה בשכונת התקווה בתל אביב נגד העובדים הזרים צילום: יוסי אלוני
"הייתי בהלם. הלם. מה זה פה, הפקרות? והמשטרה רק פקהפקה. אמרו שיתפסו, את מי הם יתפסו? באו וחקרו והביאו בלשים והביאו טלוויזיות. ואת מי תפסו בסוף? אני יליד 1942. נולדתי בתל אביב. גדלתי עם עבריינים ועם הפושטקים של השכונה, ולא היו דברים כאלה. היה שוד, היו גניבות, כן. אבל לרצוח את הסנדלר? אדם מבוגר בן 90?".
אנשים עדיין מפחדים?
"בטח. תראי, עדיין יש את הפחד, כי הרוצח הזה מסתובב שם ואולי עדיין פה בינינו, הולך לידי עכשיו. אבל מה נעשה? לא נעבוד? לא נצא? פחד רק משתק אותך, צריך גם לעבוד".
פז אומר כי לא מעט אנשים בשכונה, והוא ביניהם, חושבים כי הרוצח הגיע מקרב אוכלוסיית הזרים, למרות שלא ניתן בפועל להצביע על שום ראיה לכך. מה שכן אפשר להצביע עליו הוא שתחושת הביטחון האישי של התושבים ירדה באופן ניכר בחודשים האחרונים, ורבים מהם תולים את האשמה באלימות מצד מבקשי מקלט הכוללת תקיפה וגניבות.
"אני מפחד מהניגרים. לפני כמה חודשיים באתי לפה לשוק ובאו שני כושים על וספה. הם היו שתויים והתחילו לצעוק ואני אמרתי להם שילכו מפה. הם אמרו שהם ידקרו אותי באולר. עזבתי את הכל והלכתי חרש-חרש לבסטה פה של חבר שלי. הם היו יכולים לרצוח אותי. אנשים אמרו לי 'אתה פחדן, אתה מוג לב'. צודקים. מה אני צריך? סכין בבטן?", הוא אומר בעודו מוכר קילו בננות לגבר אפריקאי שממתין על אופניו עם הכסף ביד.
לאחרונה, כאשר זינק מספר העובדים הזרים ומבקשי המקלט המתגוררים בשכונת התקווה, יצאו התושבים בקמפיין מאורגן והפגנות מתוקשרות נגד מדיניות הממשלה וחוסר המעש שלה, כך לטענתם, בנושא.
המאבק הביא גם להקמת השדולה למניעת הסתננות בלתי חוקית לישראל. היו לא מעט גורמים שמיהרו לחגוג על הכותרות ולהתסיס את האווירה. התוצאה: התושבים הואשמו בגזענות, הזרים באלימות ומחלות, ולא נראה שמישהו באמתת מתכוון לטפל בסוגיה.
"בהארלם יותר שקט מאשר פה", אומר שלמה מסלאווי, חבר מועצת העירייה ויו"ר ועד השכונה, שנמצא בחזית המאבק. "הטענות שלנו הן לא נגד הזרים אלא כלפי הממשלה שלא עושה כלום. אין לנו משהו נגדם, אבל לשכונה אין יותר יכולת קיבולת. אין.
"נכנסו עשרות אלפים של מסתננים ולא קיבלנו שקל אחד תוספת לרווחה, לבריאות, לחינוך. גם ככה האוכלוסייה כאן חלשה. לתושבים יש פחד, זו לא גזענות. הפחד הוא סובייקטיבי ואתה לא יכול להגיד לי 'אל תפחד'. תנסי את לבוא להסתובב בלילה בתחנה המרכזית לבד. הפכנו פה למיעוט בשכונה שלנו. חד משמעית".
יש תחושה שיש מי שדואג ללבות במאבק הזה שנאת זרים והאווירה יכולה לצאת משליטה.
"נכון. אני גם חושש מזה. מים מגיעים עד נפש. יש גם מי שמתסיס, אבל הבעיה היא אמיתית. להיות הומנים זה הכי קל, אבל לא על חשבון הפקרות של תושבים. זה יכול להתפוצץ כל יום ואני מפחד שזה יקרה. להכניס כמות כזאת של זרים, בלי מדיניות, בלי הכוונה, בלי תקציבים. יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. תאמיני לי, אני כבר רואה את ועדת החקירה".
המשטרה: לא ניתן לפרט
ובינתיים ברחוב ברכיה המנומנם החיים ממשיכים להתנהל כסדרם. "סכנה: רוסי זה גוי", ריסס אלמוני על אחד הקירות, המלאים במודעות שכירות בשפה הרוסית. קול תפילה עולה בשעת צהריים סגרירית מבית הכנסת "ישמח משה" הסמוך לביתו של אברמוב, בית הכנסת שבו התפלל שחרית מדי יום עד שנרצח. מהגר עבודה סיני מתמתח באחת המרפסות, מתחתיו מתווכחים התושבים עם נהג שחוסם את הגישה.
קרובים עם תמונתו של מישאל אברמוב צילום: רענן כהן
לפני שלושה שבועות, היא מספרת, הותקפה ונשדדה ברחוב לאור יום. מאז היא כמעט לא יוצאת את ביתה. "זה היה בשמונה בבוקר. חזרתי מהבית שלי אחרי קניות. פתאום הרגשתי שמישהו מכסה לי את העיניים וזורק אותי על הכביש. לא ראיתי מי זה. נפלתי על הרצפה, והוא דפק את הראש שלי בכביש.
"הוא עיקם לי את היד אחורה ומשך לי את האצבעות כי הוא רצה לקחת את הטבעות שלי. הוא שבר לי את האצבע מרוב שהוא ניסה לקחת אותן בכוח. הרגשתי שאני מתה על המקום. צעקתי וצעקתי ואישה שבאה עם רכב עצרה ובאה לעזור לי, והוא ברח".
האישה דיווחה כי השודד שראתה הוא גבר אפריקאי. החשוד לא נמצא עד היום. שרפי, שברירית אך דעתנית, יושבת על הספה שלה במרכז הסלון, נתמכת בשתי בנותיה המסורות. "ההרגשה שלי לא טובה. אני מפחדת כל הזמן. אני בוכה הרבה. אני לא יכולה לצאת. הפחד חביבתי, הוא חזק עליי".
היא נזכרת בשכן הוותיק שלה, אברמוב, ונאנחת. "מסכן, הרגו אותו אחרי בית הכנסת. הייתי פה אבל לא שמעתי כלום. איש טוב. כל דבר היה מתקן לי. כשלא היה לי כסף, תמיד אמר לי 'לא נורא, כשיהיה לך'. היינו שכנים טובים".
בתה, יהודית חי, מספרת כי לאחר הרצח התחננה אמה שילדיה יעבירו אותה דירה אך היה קשה לעקור אותה מביתה. "פעם לא הייתי מפחדת ככה. השכונה שלנו השתנתה", מוסיפה שרפי.
"הכל פוליטיקה. הזרים לא אשמים בכלום. זה סתם ספין כי אוהבים להאשים את מי ששונה", אומר אלי סרוגו, בעל סופרמרקט בשוק, גם הוא הכיר את אברמוב היטב. "כששמעתי על הרצח לא האמנתי. הוא סנדלר, כמה כסף אפשר לקחת לו? שדדו, בדדו, לא האמנתי.
"כשהוא מת, אנשים התגודדו ליד הבית שלו וצרחו. הוא היה איש טוב. לא מתעסק עם אף אחד. לפעמים הייתי רואה אותו ואת אשתו לבושים יפה וחגיגי, הולכים יד ביד ברחוב. אומרים שזרים רצחו אותו, אני לא מאמין".
ממשטרת מחוז תל אביב נמסר: "מדובר בחקירה מסועפת ומורכבת שהוטלה על היחידה המרכזית במהלכה נבדקים מספר כיווני חקירה. בשל צו איסור פרסום שהוטל על החקירה, לא ניתן לפרט בנושא".
גורם משטרתי אמר לסופשבוע כי "לא ניתן להצביע על עלייה בדיווח של מקרי אלימות בשכונת התקווה, אלא להיפך. נרשמה ירידה. בשכונת התקווה גרים בעיקר זוגות ומשפחות של נתינים זרים, והמוקד הבעייתי הוא לא שם".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם