חצי שנה לאחר שנרצחו: לילך שם טוב מנציחה את ילדיה בספר
לילך שם טוב רוצה להנציח את שלושת ילדיה, שנרצחו בידי אביהם, בכל דרך אפשרית. בקרוב יראה אור הספר "מסע מצמרר (6) בתוך האייפון", עם דמויותיהם. על מלאכת הכתיבה: סופרת הילדים זוהר אביב, על גיבוש הדמויות: האם לילך. "אני רוצה שכולם יזדהו איתם", אומרת שם טוב
כשבעה חודשים חלפו מאז הרצח האכזרי, שהותיר זיכרון קולקטיבי מזועזע ואם אחת מדממת. ילדים מתים הם טרגדיה, ילדים שנרצחים על ידי הורה הם בשורה שאי אפשר לעכל. והאמא הזאת, האחת, החליטה להמשיך לחיות כדי שיהיה מי שינציח את אור, רוני ועומר, שיישארו לנצח ילדים.
בשבוע שעבר ציינה לילך שם טוב את יום הולדתו השישי של אור בבית העלמין. הפרחים המוגשים לחיים הומרו בשתילים טריים, שהניחה סביב קברו. שלוש שעות היא ישבה שם, עם שלושת ילדיה. היה לה הרבה מה לספר להם.
בעוד זמן קצר יראה אור בהוצאת מודן הספר "מסע מצמרר (6) בתוך האייפון" המנציח את דמויותיהם של השלושה - על האהבות הגדולות, הכעסים הקטנים והשמחות. על מלאכת הכתיבה: סופרת הילדים והנוער הפופולרית זוהר אביב. על גיבוש קווי האופי של הדמויות-האמא לילך שם טוב.
"גמרתי אומר בלבי להנציח אותם בכל דרך אפשרית", אומרת שם טוב בת ה-39."משה שמה, איש יחסי הציבור והמפיק של ערב ההנצחה שערכנו, יזם פגישה בין זוהר לביני. היתה פגישה עם חיבור מאוד חזק, ישר מההתחלה.
"כבר בפגישה הראשונה, אם הזיכרון שלי לא מטעה אותי, חשבנו להנציח אותם דרך סיפור ילדים. זו המטרה שלי. בספר הזה ובעתיד בהקמת מרכז הנצחה שיציע לילדים בילוי עם כל הדברים שהילדים שלי אהבו לעשות. בעלי חיים, איפור ואפקטים, ובתוך כל התהליך איזום פעילויות לילדים בסיכון או לילדים עם צרכים מיוחדים בהתנדבות".
"העלילה לא קשורה למה שקרה לי עם הילדים", ממשיכה שם טוב. "הספר עוסק באיזון שבין הטכנולוגיה המתקדמת לבין ערכי המשפחה והחברה. הילדים שלי קיבלו הכל מהכל. שום דבר לא היה קיצוני. היו שעות של משחק, של מוזיקה, של ביחד ולחוד. אני רוצה שבצורה מסוימת יכירו את הילדים שלי ויזדהו איתם. אלה שלושה ילדים שונים עם קווי אופי אחרים".
רוני נהגה להסתובב מצוידת באורח קבע בתיק איפור ומאפרת את חברותיה. אמנות היתה האהבה הגדולה שלה. עומר היה ילד טכנולוגי. ואור? אור היה הילד עם החיוך שמאיר את החדר.
התפקיד של לילך הסתכם באיסוף חומרים שהגישה לזוהר אביב. היא ניסחה קווי אופי, הציצה בתעודות שלהם, העתיקה הערות, נזכרה בדברים שאהבו לעשות ותיארה את התחביבים שלהם. המפגש המחודש עם הילדים עורר את הזיכרונות.
"יש לי בלק-אאוט מאוד גדול בזיכרון של השנה האחרונה", היא אומרת. "אני מרגישה שכל חודש הוא כמו שנה. חצי שנה שלא ראיתי אותם וזה נראה לי נצח מאז שהם נעלמו לי מהחיים. עכשיו אני מתחילה להיזכר, אבל בחודשים הראשונים לא זכרתי אותם וזה מאוד הפחיד אותי. זה היה כמו חור שחור. ההכחשה, ההדחקה, ההלם, הסטרס, כל אלה עשו את שלהם".
"אור, האח הקטן של רוני ועומר, הראה לי את הציור שלו ואני כמו טמבל קרעתי אותו. מה עלה לי בראש? עכשיו הוא כועס. אני חייב להרגיע אותו.
"תקשיב אור, סליחה. אני אצייר לך חדש".
"תצייר חדש", אור מחייך. עוד לא ראיתי ילד שסולח כל כך מהר"
(כפיר מספר, מתוך הספר).
"זה כל כך אמיתי ונכון", רועד קולה של שם טוב. "היית צריכה לראות את הילד הקטן הזה. כולו בכי, יתנו לו נשיקה, סוכריה או חיבוק, וכל כולו זוהר. החיוך של אור היה משהו מיוחד. הרגשתי שהשמש זורחת לו מהפנים. היה לו יותר קל לצחוק מאשר לבכות".
שם טוב משתדלת שלא לדבר על הילדים ליד אנשים. "האבל הלאומי גרם לי להרגיש שאיבדתי הכל: את הפרטיות שלי והמשפחה שלי. החלטתי שכשאני מתפרקת, זה רק עם הילדים שלי. שלא יכנסו לי לשטח שלי, גם כשאני בבית עלמין על הקברים שלהם. אני רוצה להיות איתם, ורק איתם. אני עכשיו עם הילדים".
"אני יודעת שאנשים מאוד נרתעים אבל מבחינתי זה הדבר הכי טבעי בעולם. לשמוע אותם כל יום כל היום".
ואז את צריכה להיות בעמדת המנחמת.
"אני רגילה. זה מאוד טבעי לי שהם יהיו חלק מהחיים שלי. אני מרגישה שאני מחיה אותם, שהם כל הזמן איתי".
גם אחרי שנרצחו, שם טוב נשארה אמא טוטאלית, בדיוק כפי שנהגה בחייהם. כל אחד מסתובב עם כרטיס ביקור מילולי שהוא מגבש לעצמו. עד הרצח, היא היתה "לילך, אמא לשלושה ילדים". היום "אני לילך שם טוב". את היתר עושה הזיכרון של מי שעומד מולה.
"אנשים לא יודעים איך לפנות אלי, ואני משתדלת לתת להם הרגשה מאוד טובה. אני שומעת 'באתי
"פתאום יודעים מי זו לילך שם טוב הביישנית וחסרת הביטחון, זו שרק המשפחה היתה חשובה לה. אף פעם לא הייתי בעלת כוח ועמדה. גם כשהובלתי, זה היה מאחורי הקלעים. בכל שנות חיינו המשותפים, אני הייתי הבמאית והוא השחקן שבמרכז העניינים".
ופתאום נכפה עלייך לעמוד במרכז הבמה.
"בדיוק, ואני לא מוצאת את הכוחות להישבר. הרי להישבר זה סוג של להודות בכך שאתה משלים עם משהו שקרה לך, שאתה מעבד ומקבל אותו. אני לא במקום הזה. רק כשאני לבד עם הילדים בבית אני בוכה המון. אני מדברת איתם. אני עושה את זה בשקט, שלא ישמעו אותי. אני אובדת עצות, מרגישה חוסר אונים, תסכול וכעס, ואני מודעת לזה שהכעס גובר על העצב".
העידן הטכנולוגי מציע שטף מידע. טרם הגיע לידיה כתב התביעה, שם טוב למדה פרטים רבים אודות הרצח לפרטי פרטים. את כתב התביעה היא יודעת בעל פה, לרבות התיאורים הפלסטיים המזוויעים.
"רק אתמול קראתי שהוא תכנן את זה במשך חודשים. לא ידעתי עד אתמול שהם היו במספרה באותו יום, כדי לעשות לרוני פן, אלא אחרי הטרגדיה. זה רק אחד הפרטים החדשים שלמדתי מהתקשורת. הייתי ממוקדת מטרה ורציתי לדעת הכל על הרצח המזעזע ולמדתי המון מהתקשורת ולא מגורמים רשמיים".
"כששמעתי על הרצח מייד התקשרתי לספריה בכפר יונה ושאלתי את הספרנית אם הילדים האלה קראו את הספרים שלי", משחזרת הסופרת זוהר אביב. "אחרי זמן מה התקשר אלי משה שמה וביקש ממני להשתתף בערב ההנצחה.
"קבעתי עם לילך פגישה והיא סיפרה לי את הצד שלה וכמה היא כועסת. לילך נראתה לי בחורה חזקה באופן על-אנושי ועל-טבעי. הדבר הכי מטלטל שלילך אמרה לי היה: 'זוהר, אחרי הערב הזה אני נופלת. הוא מחזיק אותי, אני עסוקה כל הזמן. מה יהיה אחרי?'
"אמרתי לה: 'מה דעתך שניתן לילדים שלך חיים בספר? הם יהיו דמויות ויביאו את האופי שלהם. בהתחלה לא הצלחתי לכתוב. אמרתי שזה גדול עלי. איך בכלל אוכל לספק אותה? הרגשתי תקועה, אבל כנראה שזה התבשל והתבשל, וכשהתחלתי לא יכולתי לעזוב את המחשב. אני שומעת את הקולות שלהם, ומרגישה שאני מכירה אותם דרך הדברים של לילך".
העבודה המשותפת היתה מבוססת על התכתבות ועל שיחות ליליות. אביב התעקשה לא להציג מלאכים. "אמרתי: 'אני רוצה לשמוע גם על המריבות. אין אחים שלא רבים. זה הכי נורמלי. רציתי שהספר יהיה מעניין, שיהיו בו קונפליקטים, דמוית מלאות ועלילה. אני מרגישה כמו צינור שהתכוונן והוריד לה את מה שהיא רצתה".
אביב ידועה כמי ששומרת על קשר הדוק עם קוראיה ומשתדלת להגשים את משאלותיהם על ידי הענקת הקדשות בספריה, הפיכתם לגיבורי הספרים - כמו במקרה של דניאל עמית, ילד עם אוטיזם המשתתף ב"יד הפלא 4"; סער עמיקם, קטוע רגל עקב תאונת דרכים המשתתף ב"יד הפלא 7" ועוד. ילדיה של לילך שם טוב ישתתפו בספר ויביאו איתם את מסר חייהם: מציאת הטוב בכל דבר, שמחה ועזרה לזולת.
יכול להיות שתחזרי אל הדמויות שלהם?
"אני לא יודעת. אני אדבר איתה. כשהייתי קטנה, אני רציתי להיות פיה שעושה טוב לילדים. אבקש מלילך שתבדוק עם עצמה מה הכי טוב לה. עשיתי את זה כדי לשמח אותה".
הספר הבשיל מערב ההנצחה בינואר. כתיבתו הסתיימה באורח פלאי ביום הולדתו השישי של אור. "הספר שלי הוא לא ספר הנצחה במובן הרגיל", מחדדת אביב. "הקדשתי אותו להנצחת זכרם של ילדיה של לילך שם טוב. הסוף שלהם, בכך שהם דמויות בספר, הוא לא סוף".
שום דבר כאן לא יכול להשתלב עם ההיגיון. ההיגיון, כאמור, מסרב לקבל. שם טוב: "זה לא טבעי לקבור ילד לפני ההורה. תאונת דרכים זה דבר קשה, אבל היא עלולה לקרות, אז את נוסעת ברכב תקין, חוגרת את הילדים ואת עצמך, לא תנהגי בשכרות, דברים שאת יכולה לעשות כדי לעזור לעצמך למנוע.
"אם יש מישהו שהציל אותי בכל מסכת הייסורים שהוא העביר אותי בשנה האחרונה, זו אמא שלי. בלעדיה לא הייתי שורדת. ואל תשאלי אותי איך אני שורדת, כי אני לא יודעת".
על מי את נשענת?
"על אחי, גיסתי, שתי האחיות שלי, המשפחה וחברים טובים שמחבקים. אבל תכל'ס, אני די לבד".
החיים הזוגיים לא היו טובים. לפרקים היו נוחים, ובני הזוג ניהלו יחד עסק של הובלות. "מאוד פחדתי לקום וללכת, כי ידעתי שהוא יכול להיות בנאדם רע. מאוד רע כלפי. לא חשבתי שהוא יכול לעשות משהו לילדים. הרי הוא כל כך אהב אותם והם אהבו אותו".
די מדהים שאת עדיין אומרת שהוא מאוד אהב אותם. זה שהם אהבו אותו, ברור.
"על פניו ככה זה היה נראה. הוא מאוד דאג להם כל זמן. אני לא חושבת שהוא רצח אותם כי הוא לא אהב אותם. הוא רצח את הנשמה שלי. הרי 13 שנה זה מה שהוא עשה. גימד אותי ושם אותי בצל, ופתאום לילך הקטנה מסתדרת בלעדיו - אפילו בלי מזונות. בלי מכונית, בלי בית, אבל מסתדרת".
"יכול להיות שזה המוח של כפיר?", שואלת רוני את עומר.
עומר מהנהן.
"הוא באמת מתנהג כמו אחד שהמוח שלו ברח לו", אני מגחכת.
"המוח ברח לתוך האייפון? ", שואל אור שהתקרב גם הוא אלינו והציץ במסך.
"כנראה נשאב לאייפון", מסביר עומר.
"מה... יכול להיות דבר כזה?", שואלת רוני את אחיה.
"כנראה... עובדה. הנה מוח. והנה ילד בלי מוח", מצביע עומר על כפיר.
(מתוך הספר)
נשמע מוכר?
"מאוד מאוד. הם היו נורא מצחיקים בשיחות שלהם. גם אור. כל דבר היה נורא מפתיע אותו. הוא היה מאוד תמים".
בערב ההנצחה שנערך לזכרם חזרת ואמרת: חיי ילדים הם לא הפקר.
"ואני אמשיך להגיד את זה. צריך לקחת אחריות על החיים של הילדים, ולהבין שילד בא לעולם כדי לגדול, להתפתח, לקחת את הערכים מהבית ולפתח אותם במימדים האישיים שלו. אני לא באה לחנך. חוץ מלבקש מהורים לקחת אחריות על חיי הילדים, אין לי מה לומר. מה אני קיבלתי? חוסר התייחסות מוחלט לפניותיי ואזהרותיי על העתיד לקרות".
מי היית רוצה שיקרא את הספר?
"כל הילדים במדינה. כמה שיותר. שיכירו את הילדים שלי ויתחברו אליהם באיזושהי צורה".
זה יכול להביא נחמה?
"אני לא מחפשת נחמה. אני כל הזמן בייסורים, ויותר נוח לי במקום של לייסר את עצמי. זה המקום הבטוח שלי כרגע. הייסורים.
"השאלות איך לעזאזל האמנתי לו. הכרתי את הבנאדם והוא מניפולטיבי. הוא ניסה להכניס אלי סכין הביתה, ולמה לעזאזל הקשבתי לעובדים הפסיכיאטרים ולעובדת הסוציאלית, ולמה נרדמתי, ולמה לא הקשבתי לעצמי. בכל פעם שאני נכנסת לחדר מסתכלת על הילדים אני נאנחת ומבקשת סליחה על זה שנולדתי. אם לא הייתי נולדת ומביאה אותם לעולם, הם לא היו עוברים את מה שעברו".
"הוא", כלומר הרוצח, קנה לילדיו זמן קצר לפני הרצח כרטיסייה לבריכה, כזו שתרמז על המשך בטוח. עכשיו החפצים שלהם מסודרים בארגזים בבית הוריה של לילך. היצירות האחרונות שהכינו בשמחה מונחות על הכוננית ואמא שלהם מתגעגעת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם