תגידו לי, השתגעתם? דווקא התרופות לדיכאון מחוץ לסל
כמות הסובלים מדיכאון וחרדה בארץ היא עצומה, אבל נדמה שמחוץ לתל אביב מפנים עורף לבעיה ומתעלמים מקיומה. בולשיט, חברים. זה שם, ושום דבר שתעשו לא יגרום לזה להיעלם
החדשות הטובות, אם אפשר לקרוא להן כך, הן שעולים מאתיופיה וחבר המדינות כבר לא נחשבים לאוכלוסיות הכי גרועות. החדשות הרעות הן שלושת המקומות הראשונים: באופן לא מפתיע, ערבים הם האוכלוסייה השנואה והמוקצה ביותר. 46 אחוזים מבין הנשאלים הודיעו שיסרבו בכל תוקף לגור בקרבתם. במקום השלישי נמצאים העובדים הזרים עם 38 אחוזים, נתון לא מסעיר בהתחשב בשנאה הממוסדת כלפיהם, המתודלקת על ידי שרים וחברי כנסת כמו אלי ישי ודומיו, ששכחו שגם להם קראו פעם פושעים, מפיצי מחלות ופרימיטיביים.
בין שתי האוכלוסיות האלה, שכל קסנופוב טיפש יכול לזהות לפי הקריטריונים הגזעניים הרגילים, נמצאת אוכלוסייה שזכתה ל-39 אחוזי שנאה, אף שמעט מאוד אנשים מסוגלים לזהות בוודאות את המשתייכים אליה: חולי הנפש.
פגשתם פעם חולה נפש? איך הוא נראה? הוא רץ עם כתונת כפייה ברחוב ונפנף באוזניו? כנראה שלא. הוא דיבר לעצמו? יכול להיות. יש כאלה, אבל הם מעטים. רגע, וחוץ מהמקרים האלה, פגשתם חולי נפש נוספים? לא? רגע, אתם בטוחים? אולי אחד החברים שלכם בעבודה הוא כזה? אפילו הבוס.
אולי השכנה מלמעלה? וההוא שרץ לידכם על המכשיר במכון הכושר, יש מצב? לא, אין סיכוי. הם נראים נורמלים לגמרי, הא? מדברים וצוחקים ונוהגים ויוצאים ועובדים והכול, וכל האיברים שלהם פועלים בקואורדינציה מושלמת, והם לבושים יפה ומרוויחים כסף, בדיוק כמוכם.
חלקם נשואים, הורים לילדים. לוקחים אותם לחוגים ומצלמים אותם בדיגיטלית במסיבות חנוכה. אז כדאי שתתחילו לארוז, חבר'ה - כמה מהאנשים בסביבה הקרובה שלכם הם חולי נפש. ואתם אפילו לא ניחשתם.
ידיד טוב סיפר לי שפעם יצא עם רוקחת. אחד הדברים הראשונים שגילה לה על עצמו היה שהוא לוקה בהפרעה דו-קוטבית (מאניה דיפרסיה). היא, אולי בגלל מקצועה, לא נבהלה, ואף הציעה לספק לו את התרופות הנחוצות לו בכל פעם שיקבל מרשם מהרופא. יום אחד הוא התלונן בפניה על המחלה, שמפריעה לו להיות כמו כולם.
"אין לי סיכוי להיות שום דבר", אמר. היא ענתה לו חד וחלק: "אתה יודע איזה אנשים נכנסים לבית המרקחת וקונים בדיוק את התרופות שאתה לוקח? יש שופט ושלושה עורכי דין בכירים, שני עיתונאים, שחקנית ידועה, חבר כנסת וגם שר אחד בממשלה".
זה לא קרה מיד, אבל במשך הזמן הפך הידיד לבעלים ומנהל של עסק, התחתן והביא לעולם שלושה ילדים. מלבד בני משפחתו והפסיכיאטר המטפל בו, אין איש בעולם שיודע על מחלתו - כי אין שום דבר שיסגיר אותו.
כמובן לא הכול ורוד, ולפעמים האדם ההוא צולל לתהומות המחלה. לפעמים הוא מתאשפז. אבל גם בתקופות האלה הוא לא מסוכן לאיש. שכן שיפגוש
אנשים נחרדים מהמחשבה שבשכונה שלהם ייפתח הוסטל דיור מוגן לחולי נפש בשיקום. למה? כי הם מדמיינים חבורת מתים-חיים, כמו בקליפ של מייקל ג'קסון, משוטטת ברחוב בשעות החשכה וחוטפת ילדים.
הם לא מסוגלים לתאר לעצמם שחולי נפש בשיקום הם ברובם אנשים צעירים יחסית, חלקם ממש אחרי צבא, שעברו משבר קשה ואשפוז וכעת הם יציבים מספיק כדי ללמוד, בצעדים קטנים, כיצד להשתלב חזרה בחיים שהיו להם קודם. לחזור לגור עם עוד אנשים בבית, להסתדר עם תורנות ניקיון, לצאת לעבודה קטנה שהצליחו למצוא, לחזור בערב, להכין חביתה, לחשוב מחשבות מדאיגות לפני השינה ולקוות שמחר יהיה בסדר. זה לא נשמע קצת דומה לחיים שלנו?
ציפרלקס, קסאנקס, קלונקס, ויפאקס, סימבלטה, סרוקסט, רסיטל... You name it. אחת התופעות המעודדות והמעניינות שמזדמנות למתגוררים במרכז תל אביב היא ההכרה שכולם (טוב, לא כולם - מי שצריך) סביבך לוקחים משהו. כמות הסובלים מדיכאון וחרדה בארץ היא עצומה, אבל נדמה שאם יוצאים מתל אביב מושלך על הבעיה בד כבד ואטום, כמו על כלוב תוכים רעשני: שקט! אצלנו אין דברים כאלה.
בולשיט, חברים. זה שם, ושום דבר שתעשו לא יגרום לזה להיעלם, גם אם תעצמו עיניים ותרקעו ברגליים ותשירו ליידי גאגא בשני קולות. הרוקח הנחמד מהסופר-פארם בפינת שינקין אמר לי פעם שהספקים של חברת תרופות מסוימת תמיד נדהמים נוכח המהירות בה אוזל מלאי התרופות נגד דיכאון וחרדה אצלו בסניף.
"אני מנסה להסביר להם שפה זה שינקין, כולם על תרופות", הוא צחק. צחקתי גם אני וכבר פניתי לצאת כשפתאום הסתובבתי אליו ואמרתי לו "זה נכון שכולם פה על תרופות, ואפשר לומר שזה כי כולנו משוגעים. מצד שני - מתי בפעם האחרונה מישהו ממרכז תל אביב שחט את אשתו בסכין או חנק את ילדיו למוות וקפץ מהחלון? אז כנראה שבכל זאת, טוב שכולם פה על תרופות".
בתחילת חודש ינואר אישרה הממשלה את סל התרופות לשנת 2011. תרופות לסכיזופרניה, דיכאון וחרדה נשארו בחוץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם