כך הפכה כוכבת הכדורסל הסובייטי לעובדת בביה"ח קפלן
בימי ברית המועצות העליזים הייתה לודה אנטרופקינה כוכבת עולה בשמי הכדורסל המזרח אירופי. כיום היא עובדת ככוח עזר במחלקת היולדות של בית החולים קפלן – ונהנית מכל רגע
האישה הסימפטית הזו שעוזרת לכן, הנשים, לשכב בתנוחה הנוחה ביותר, הספיקה לקלוע אלפים רבים של סלים. האישה הסימפטית הזו שמרגיעה אתכם, הגברים, כשזוגתכם נמצאת ברגעים המכאיבים של הלידה, כיכבה עד לא מזמן על הפרקט וקטפה אינספור כדורים חוזרים.
גם אם תשבו איתה לשיחת נפש, לא בטוח שהיא תספר לכם שאי שם, בנעוריה, בזמן אחר ובמציאות אחרת, היא עוד חלמה להיות מנתחת כירורגית. בסופו של דבר נפלאות הגורל אכן הובילו את אנטרופקינה לעבודה בבית חולים, אבל כעובדת כוח עזר. ועדיין, אין מאושרת ממנה.
אנטרופקינה המתנשאת לגובה של 1.80 מטר, נולדה בעיירה קטנה עם שם מסובך בברית המועצות. כבת למשפחה סובייטית גאה, החריצות התפתחה בה כבר בגיל צעיר והיא נהגה להשכים קום בשעות בהן רובכם מתהפכים במיטה בדרך לעוד חלום. תנסו לעשות את זה בטמפרטורה של מינוס עשרים מעלות ותוכלו להבין מה זה כוח רצון.
"כשהגעתי לארץ אמרתי לעצמי שאם חם פה כל כך, זו המדינה
כבר מגיל צעיר רצית להיות ספורטאית?
"כן, מגיל שבע התחלתי להתאמן. בכיתה ה' עשו כיתה מיוחדת לשחקניות כדורסל. היה לנו סדר יום מאוד אינטנסיבי: משבע בבוקר עד שמונה וארבעים היה לנו אימון, אחר כך היינו אוכלים ארוחת בוקר, הולכים ללמוד ואז נשארים שם עד שעה ארבע, אוכלים צהריים, עושים שיעורי בית, מתאמנים ואז חוזרים הביתה בשעה שמונה. ככה הייתי בתקופת בית הספר והתיכון. אחר כך למדתי באוניברסיטה חמש שנים".
אז התחלת לשחק כדורסל בגלל הגובה?
"לא, בגיל שבע לא הייתי כל כך גבוהה. בברית המועצות הייתה פרקטיקה שבתחילת שנת לימודים הגיעו מאמנים מכל הענפים והם מאתרים ילדים מתאימים. בגיל שבע הכדורסל התחיל למצוא חן בעיני ורציתי לבדוק עוד כמה דברים. שיחקתי כדורעף, כדוריד, ובמשך שנה עברתי את כל החוגים הקיימים.
"אבל אז מאמן הכדורסל תפס אותי ואמר שהוא רוצה שאהיה שחקנית כדורסל. אני זוכרת שרצו שאשחק בכדוריד כי אני חזקה, הגובה שלי מצוין לכדוריד ולא כזה יוצא דופן לכדורסל, אבל לא עברתי כי אהבתי כדורסל ואני לא מצטערת שנשארתי שם. זה נתן לי המון דברים".
באיזה גיל הגעת לנבחרת הצעירה של ברית המועצות?
"בגיל 15. זה הגיל של הקדטים. שיחקתי שם שנתיים ואחרי זה המשכתי לשחק בליגת הנשים עם הקבוצה שלי 'סטראאיטיל פרומזה' המשחקת בעיר הבירה של קירגיסטן, בישקק. אנחנו אמנם לא היינו ראשונות, אבל כולם זוכרים אותנו. לאחר מכן שיחקתי בפולין בקבוצות בליגה הראשונה - ספוינהדנסק וגדיניה".
מה שיא הקריירה שלך בנבחרת?
"במשחקי עמי אסיה שהייתה ביפן, נבחרת קירגיסטן לקחה מקום שלישי אחרי סין וקזחסטן. בתקופה הזו כמעט כל חודש הייתי בעיר אחרת ובמדינה אחרת".
בשנת 1994 החליטה אנטרופקינה לעלות לישראל עם בתה קסניה. היא עזבה את קבוצת הכדורסל בה שיחקה והחליטה שהציונות חשובה יותר מכל.
גם היום, 17 שנים לאחר מכן, היא מסתובבת עם שאריות מבטא ועם רסיסי זיכרונות מהחיים בקירגיסטן שהפכה למדינה עצמאית עם התפרקותה של ברית המועצות. "אם זה היה קורה עכשיו", היא מנתחת, "אני לא חושבת שהיה לי כוח לעלות לישראל. זה הצריך הרבה כוחות נפשיים ומנטאליים, זה מהלך בכלל לא פשוט.
למרות שהיה לאנטרופקינה חוזה לעוד שנתיים בקבוצה הפולנית בה שיחקה, הציע לה המאמן האגדי סשה גומלסקי, שנפטר לפני שש שנים, לבדוק את האפשרות לשחק בליגה הראשונה בישראל. "הוא אמר לי שאגיע לכאן ואמצא קבוצה מתאימה. אם לא אמצא, לפחות איהנה מהשמש".
אנטרופקינה שיחקה מספר שנים בקבוצות של ראשון לציון, ירושלים ואליצור רמלה. "שיחקתי עד גיל 42 במוטיבציה ענקית ורעב לכדור", היא אומרת. "לקראת סוף הקריירה, הרגשתי שהמוח והלב רוצים לתקוף, לקלוע, להגן, אבל פיסית אני כבר לא יכולה להתמודד עם השחקניות בגילאי ה~20. לכן החלטתי לפרוש ממשחק פעיל בליגות הבכירות".
הסתדרת עם הכדורסל בארץ?
"הסתדרתי מצוין. שיחקתי בכל עמדה. הגובה שלי מספיק כמעט בשביל כל עמדה".
מה ההבדל בין הכדורסלנית הישראלית לזו מקירגיסטן?
(צוחקת) "תראה, אצלנו בברית המועצות גידלו ילדים בצורה שהם מאוד מאוד מרוכזים. הם יודעים בדיוק מתי הם מגיעים לאימון. ההורים שלנו לא שילמו על החוגים, אבל בגלל שגדלנו עם כבוד למאמן ולמורה, אנחנו מגיעים לאימון כדי לעבוד ופה אין דבר כזה. כאן הכל קצת חופשי. מצד אחד זה מצוין, אבל לפעמים זה מפריע. אולי בגלל זה אני לא רוצה להיות מאמנת".
לא מדגדג לך לחזור לכדורסל ולהדריך את השחקניות הצעירות?
"אותי לימדו שאף פעם אל תגיד אף פעם. יכול להיות שהחיים יסתובבו 180 מעלות ואני אתחיל לאמן. כרגע הפרויקט שלי זו העבודה בקפלן, זה מה שחיפשתי. אני רואה את עצמי ממשיכה במצב הנוכחי".
את מתעדכנת בנעשה בקירגיסטן?
"כבר הרבה זמן לא הייתי שם. אני שומעת חדשות ומדברת עם החברים והמשפחה שנשארו שם. בזמן שעליתי לארץ המדינה שלנו הייתה צעירה, קיבלנו עצמאות והחיים שם היו בסדר פחות או יותר. לפי מה שמספרים, עכשיו המצב בקירגיסטן מאוד קשה".
אנטרופקינה נכנסה לעבודתה ב"קפלן" לפני יותר משנה והשתלבה מצוין במחלקת היולדות. "אני מאוד אוהבת תינוקות", היא מספרת. "לפני שהתחלתי לעבוד כאן אמרו לי שהמחלקה נהדרת עם צוות שהוא כמו משפחה. פגשתי במחלקה אנשים מדהימים, רופאים, אחיות וכוח עזר. במיוחד אני רוצה להודות לתמי מור, אחות אחראית במחלקת היולדות, על העדינות והאכפתיות גם כלפי היולדות והתינוקות, וגם כלפי העובדים סביבה".
מה בעצם גרם לך להגיע לעבוד בבית החולים?
"זה פשוט קרה ככה. פרשתי מכדורסל ובסך הכל רציתי לעבוד. אמנם סיימתי אוניברסיטה בתור מאמנת ומורה לספורט, אבל כרגע לא בא לי לעבוד בכיוון הזה. חברה שלי עבדה בקפלן וסיפרה על המקום דברים טובים.
"מצא חן בעיניי לעזור לאנשים ולא רציתי לעבוד בחנות או משהו כזה. החברה אמרה שזו עבודה קשה, אבל מדובר בעזרה לאנשים. בהתחלה לא קיבלתי עבודה, רק השארתי ניירות. אחרי חצי שנה התקשרו אליי ושאלו אם אני רוצה להתחיל לעבוד. הגעתי וממש במזל היה מקום ביולדות א' ואני מאוד מבסוטה מהעבודה".
מה את צריכה לעשות בפועל?
"זה כמו תפקיד של אימא במשפחה. אנחנו דואגות שהכל יהיה נקי, מסייעות ליולדות במה שניתן, שיהיה להן נוח. אנחנו גם עוזרות לאחיות במה שאפשר. בכל מקרה, זו עבודה עם אנשים. ממש עבודה שמתאימה לי. אני אוהבת להיות עם אנשים".
איך את מתמודדת עם מצבי לחץ?
"בסך הכל די שקט אצלנו, לא היה סיטואציות קריטיות. האחיות שלנו ממש מבינות ודואגות לכל יולדת כאילו זו המשפחה שלהן. הצוות משופשף והכל דופק כמו שעון. אחרי הלידה היולדות לפעמים קופצות לבקר ואנחנו מקבלות אותן מכל הלב. העבודה שלי היא רק עזרה לאחיות, אם צריך מים או אוכל. תרופות זה רק האחיות".
את בוודאי נתקלת בהרבה מקרים משמחים.
"אחרי הלידה האימהות ובני המשפחה מאוד מבסוטים. יש אנרגיות חיוביות כל הזמן ותודה לאלוהים, לא היו לנו בעיות בריאות של תינוקות. אחרי שהייתי בכל כך הרבה קבוצות בארץ ובעולם, אני מרגישה כאילו אני בקבוצת כדורסל מגובשת".
את לא מרגישה פספוס בנוגע למקצוע שלך? אני מתאר לעצמי שלא חלמת עליו כשהיית ילדה.
"כשהייתי קצת יותר צעירה הצטערתי למשל על כך שאחרי שסיימתי בית ספר לא פניתי ללימודי כירורגיה. הייתה לי הזדמנות ללמוד רפואה, אבל באותו זמן התקבלתי לנבחרת הקדטים של בריה"מ. אימא אמרה 'את צריכה להחליט אם את רוצה להיות שחקנית כדורסל או רופאה מצוינת.
"כירורגיה וכדורסל לא יכולים להסתדר ביחד'. באותו זמן חשבתי על כדורסל ופחות על העתיד. בגיל שלושים חשבתי שאולי בזבזתי זמן, אבל אחר כך הכל עבר. הסיפורים והחוויות שלי מהכדורסל יכולים למלא ספר. בכל מקרה, אחרי גיל 40 הפסקתי להצטער ועכשיו אני רק מבסוטית. אם הייתי חוזרת אחורה בזמן, יש סיכוי של 70 אחוז שהייתי עושה אותו דבר. החיים שלי לא כל כך רעים".
לאחר שהחלה לעבוד, פנתה אליה רותי זלוף, מנהלת נבחרת הבנות בכדורסל של קפלן. "היא אמרה לי 'את גבוהה, את יודעת לשחק כדורסל?'. עניתי שכן, ולאחר מספר חודשים שבהם אני משמשת כשחקנית-מאמנת, זכינו לאחרונה באליפות הספורטיאדה שנערכה באילת.
"זה נהדר שיש ליגה כזו מסודרת ושלוקחים ברצינות גמורה את המשחקים תוך שמירה על בריאות ותזונה נכונה. יש לנו עוד מטרות ואני מאמינה שעבודה מסודרת ומוטיבציה יובילו אותנו למימושן".
רותי זלוף, מנהלת הקבוצה, מתארת את אנטרופקינה כאדם עם נשמה ענקית. "לודה לוקחת הכול ברצינות ותוך עבודה קשה לימדה את הבנות את הבסיס של הכדורסל", היא מסבירה. "יש לנו שחקניות ממגוון תפקידים בבית החולים:
אחות בחדר התאוששות, רוקחת, עובדת סוציאלית, מכשירנית במכון הלב, טכנאית רנטגן ועוד. האימונים שלודה מעבירה רציניים פיסית ושכלית. יש לה ראיית משחק מדהימה, חשוב לה שהבנות ייהנו וההנאה מהביחד עוזרת להביא את הניצחונות".
לפני שאנחנו מסיימים את הריאיון, אנטרופקינה מספרת בגאווה על היורשת שאולי תיכנס יום אחד להיכל התהילה של הכדורסל הישראלי: "גם הבת שלי קסניה בת ה-22 משחקת כדורסל. היא 1.83 מ', קצת יותר גבוהה ממני. היא נכנסה לעניינים ומשחקת בבקעה בליגה הלאומית. בתוך תוכי אני רוצה שהיא תתפתח הלאה ותעבור לליגת העל, אבל אני לא אומרת לה מה היא צריכה לעשות. אם היא תהיה שחקנית גדולה, זה מצוין. אם לא, גם מצוין".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם