ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

מה זו הזומבה הזאת שמשגעת את כל הארץ?

רגע אחרי המערכון המשובח בארץ נהדרת ורגע לפני אירוע הזומבטון בחולון, ליאת לוי שלנו, בטטת כורסה משובחת, נשלחה לשיעור זומבה. מסתבר שזומבתונית היא כבר לא תהיה, אבל דווקא לאמא שלה יש פוטנציאל לא רע בכלל

"פשוט זוועה! אתם עלבון לריקוד הזומבה! מה זה??" צווח על כיתתו מדריך הזומבה, הלא הוא יובל סמו מארץ נהדרת. "כל אחד ואחד מכם לא זומבה. לא דובים ולא זומבה!", הוא ממשיך לצרוח.

סמו מטיח עלבונות מגוונים בעלמה זק, באלי פיניש ונטפל במיוחד למריאנו אדלמן, עליו הוא מסתכל ברשעות באומרו: "אתה כן דובים ולא זומבה!". בסופו של דבר אדלמן נשבר ומתחיל לבכות כמו ילד קטן, דמעותיו לא זוכות לסימפטיה כאשר סמו נובח לעברו: "מה זה? דמעות, או שאתה כל כך שמן שאתה מזיע מן העיניים?".

כשנראה כי כיתת הזומבה עומדת להישבר סופית, הנה מגיע טל פרידמן לבוש בחליפת שומן. פרידמן מתגאה כמה הוא מלך הזומבה, מוריד חולצה ומתחיל לרקוד כאילו הוא חוטף עוויתות. בסופו של עניין הוא רוקד היישר אל החלון וקופץ ממנו.

בזה נגמר המערכון של ארץ נהדרת, שאנשיה לא יכלו להתעלם משיגעון הזומבה שבשנה האחרונה תוקף את ארצנו הקטנה. אפילו אני, מן המשובחות שבבטטות הכורסה, הסתקרנתי קלות, אבל כאן זה נשאר, ברובד האינטלקטואלי. אבל לעורך שלי, שיודע גם יודע כמה אני סולדת מזיעה, היו תוכניות האחרונות. "ליאת", הוא אמר בקול קטיפה ובעיניו ניצת זיק דמוני, "אני רוצה שתעשי כתבה על הזומבה".

"אין בעיה", השבתי לו. "אני מבטיח לדבר עם טובי המומחים בתחום". מהר מאוד התברר שזו לא כוונת המשורר. "אני רוצה שתלכי לשיעור", הוא גיחך. "את תשתתפי בו ותספרי איך היה". מה? אני צריכה ללכת לשיעור ספורט? אני? מה עשיתי רע??? מה, אני לא עובדת קשה מספיק???

כל התחנונים לא עזרו. ביד רועדת חייגתי למדריכת הזומבה שרית בכר, אשר בימים אלה שוקדת על אירוע הזומבתון הראשון בחולון שעתיד להתקיים ב-22 בחודש במרכז גולדה. בכר יותר משמחה לאפשר לי לבוא ולהצטרף לשיעור שלה, שהתקיים בבריזה בחולון. "תביאי גם את מי שבא לך!", היא עלצה. סיימתי את השיחה כשאני על סף דמעות. קיוויתי שיגידו לי לא, ואז אוכל לומר שלפחות ניסיתי.

עוד באותו היום פשפשתי בארוני, מחפשת נעלי ספורט שבהן לא טרחתי להשתמש יותר מדי ובגדי ספורט נורמאלים. כמובן שהלכתי על תלבושת שחורה משחור. שחור מטשטש לא? אחר כך הרמתי טלפון למעריצה מספר אחת שלי. "אימא", יבבתי לשפופרת. "רוצה לבוא איתי לשיעור זומבה?".

אימי שתחייה, נשמעה בטלפון כמו קרובת משפחה רוחנית של בכר המדריכה. "זומבה?"

היא צהלה בהתלהבות הארגנטינאית שלה, "את מתכוונת לספורט הזה שהראו בארץ נהדרת? ברור שאני באה!".
יופי. סימנתי וי על הלבוש ועל מלווה נאמנה. עכשיו צריך לעשות תחקיר. אז הקלדתי "זומבה" בגוגל וזה מה שיצא.

זומבה, טוען אדון אינטרנט, הוא אירובי-דאנס המשלב מוסיקה מדרום אמריקה יחד עם צעדי ריקוד לטיניים ובינלאומיים כמו סלסה, רומבה, צ'ה-צ'ה, סמבה, טנגו, ריקודי בטן, היפ-הופ ועוד. בשיעור כזה ניתן לשרוף בין 500 ל~800 קלוריות, לחטב את הגוף ולעצב כל שריר, לשפר מרכיבי כושר כמו גמישות, כוח וסבולת לב-ריאה, ללטש את כישורי הריקוד שלך, ללא צורך בבן זוג, ולהשיג את כל אלו באווירה של מסיבה ספורטיבית. כדי להשלים את ידיעותיי בתחום פניתי לנירית עמרני, מדריכת זומבה במועדון B-fit ברחובות.

נירית, בתור זומבתונית מתחילה, מה אני אמורה להביא לשיעור?
"את צריכה לבוא עם הרבה רצון להשתחרר. אין יותר מדי מה ללמוד, כי הזומבה בנויה על כוריאוגרפיות קצרות ומהירות. השירים בשיעורים חוזרים על עצמם, כך שהקהל עם הזמן מכיר את התנועות הבסיסיות. כמובן שאת צריכה להגיע עם בגדים נוחים, בקבוק מים, אנרגיה וחיוך. זהו, לא צריך יותר מזה".

אבל אין לי ניסיון בכלל! מה אם לא אדע את הצעדים?
"כדי להשתתף בשיעור את ממש לא חייבת להיות רקדנית מקצועית. הצעדים קלים מאוד לחיקוי ותקלטי אותם במהירות".

ומה אם אין לי חוש קצב? אני לא רוצה לעשות לעצמי פדיחות.
"אין לך מה לדאוג. האמת היא שהמשתתפים האחרים כל כך עסוקים ומרוכזים בעצמם ובצעדיהם, שאין להם זמן לפזול לצדדים כדי לראות מה את עושה. את גם צריכה ליהנות מהשיעור ולא לקחת את עצמך ברצינות יתרה".

מה לגבי לבוש?
"צריך ללבוש בגדים נוחים המתאימים לתרגול גופני, המאפשרים טווח גדול של תנועות ואם אפשר מבדים מנדפי זיעה. הנעליים חייבות להיות נוחות כמו נעלי הליכה מתאימות, אך לא של ריצה שמקשות על התנועה. ובשום פנים ואופן לא לבוא יחפים או עם גרביים עקב חוסר תמיכה".

למה אני אמורה לצפות?
"להרבה מוסיקה וכיף. השיעור מבוסס על מוזיקה לטינית, אפריקאית, דאנס, לא משנה מה תעשי, את תשרפי קלוריות. בניגוד לאירובי רגיל, למתאמנים אין את התסכול שאם הם לא מצליחים תנועה מסוימת אז הלך להם כל הכושר. פה התנועות זורמות יותר, חוזרות על עצמן, גם מי שיש לו את הקואורדינציה הכי בסיסית יוכל לבצע את התנועות בקלות".

השעה שבע בערב מגיעה, אני ארוזה בתלבושת הספורטיבית שלי, אימא לצידי. רבע שעה לאחר מכן אני מוצאת את עצמי עומדת עם עוד כ~150 נשים מכל הגילאים ושני גברים. בכר, פצצת אנרגיה, פותחת את השיעור בחימום קל ואז מגבירה את קצב המוסיקה. לפני שאני מבינה מה הולך סביבי, אני מתחילה לפזז ברחבה עם ים של נשים, אשר כל אחת מהן זזה בקצב משל עצמה.

קל לזהות את המנוסות יותר שמכירות את כל הצעדים בעל פה ואפילו באות עם לבוש מיוחד של זומבה. בגדול, הצעירות יותר מענטזות ומזיזות את האגן כאילו אין מחר, והמבוגרות פשוט נהנות מהמוסיקה, מהחברה, וזזות בהתאם למקצבים ובהתאם ליכולתן הגופנית.

וכמובן בואו לא נזניח את המתחילות, ביניהן אני, שממש לא מכירות את הצעדים או יודעות למה לצפות. ייאמר לזכותי שלמרות חוסר המושג שלי, באמת הצלחתי להשתלב. אוקיי, אז בשליש מהתנועות לא היה לי מושג מה אני עושה, וטעיתי לא פעם ולא פעמיים אלא מיליון.

אבל בתכל'ס למי איכפת? כל אחת זזה איך שבא לה וזה כנראה היופי שבזומבה. לא משנה מה המתאמן יעשה, הוא עדיין ייצא מסופק מהשיעור כשהוא יודע שהוא שרף קלוריות. אז מה אם כל המתאמנים זזו ימינה ואני שמאלה? אין באזור מצלמות (כך אני מקווה) כדי לתעד את הפדיחות, ובאולם הכושר אף אחד לא שופט. כולם נראו מגוחכים בשלב כזה או אחר.

אז מה אם המדריכה נראית מדהים עם מכנסי הספורט וחזיית הספורט שלה? ואני נראית כמו שק תפוחי אדמה עם הטייץ השחור שלי והגופייה השחורה שלי? אז מה אם בכר נראית כמו רקדנית מקצוענית ואני לא? אז מה אם בגלל כמויות האנשים לא הצלחתי לראות את כל הצעדים שהיא עושה? הכל טוב, העיקר שנהנים נכון?

כך עוברות עליי 45 דקות של שיעור המלווה במוסיקה מטורפת, כשעוד שיר ועוד שיר מתנגן. פה ושם הרגשתי עייפות, ומדי פעם הצצתי בשעון לראות מתי השיעור נגמר, גם את העורך שלי ששלח אותי למשימה קיללתי פה ושם, אבל עדיין, בסך הכל יצאתי די מרוצה. ואפילו ביום המחרת השרירים שלי לא היו עד כדי כך תפוסים.

שרית, את לא חושבת שהזומבה, נכון לעכשיו, היא סתם טרנד שידעך כמו הספינינג?
"לא. תראי, יש דברים שהם טרנדיים, שיש סביבם הרבה התלהבות שעוברת. הספינינג למשל הוא מאוד מונוטוני ואפילו דופק ברכיים. לעומת זאת הזומבה מגוונת, מדובר בריקוד. כל מי שאוהב לרקוד ולא היה לו עדיין איפה להתפרע יכול לעשות את זה בשיעור".

ממה שראיתי, הזומבה מתאימה לכל הגילאים, אבל בכל זאת אי אפשר להשוות כושר של נערה בת 18 לכושר של אישה בת 70.
"האישה בת ה~70 לא עושה את אותן התנועות כמו בת ה~18, מדובר באינטנסיביות שונה. כל אחד לוקח את התנועות לכיוון אחר. למשל, את צעירה, ראיתי שהשתלבת די מהר, למרות שאין לך די ניסיון. היו תנועות שעשית בצורה יותר אינטנסיבית וכאלה בצורה יותר רגועה.

"כל תנועה בזומבה ניתן להעצים או להחליש. זו הסיבה שבסיום כל שיעור אני יוצאת נוטפת זיעה כי אני נותנת 120 אחוז כושר כדי שהמתאמנות שלי יתנו לפחות 70 אחוז. את לדוגמה לא הזעת מי יודע מה, ואילו אימא שלך הזיעה בטירוף".

אאוץ', כל אחד עושה מה שהוא יכול, לא? בכל אופן, הבחנת בשינוי בכמות המתאמנים מאז המערכון של ארץ נהדרת?
"הקבוצות תמיד היו מלאות. יש לי ידידות שגם הן מדריכות זומבה, וגם אצלן הכיתות כל הזמן מלאות. מההתחלה אנשים נסחפו אחרי הטרנד הזה. ובחודשיים האחרונים יש חשיפה תקשורתית מטורפת. רואים את זה בכל מקום. כיום כמעט כל סטודיו הכניס את זה. אך עדיין ארץ נהדרת יצרה חשיפה נהדרת והעלתה את כמות האנשים".

מתברר כי שיגעון הזומבה התחיל ממדריך אירובי קולומביאני העונה לשם אלברטו פרז. יום אחד, בשנת 1996, עת ביבי נבחר לראשונה, הספייס גירלז היו בשיאן והעורך שלי היה עיתונאי מתחיל שכנראה נשלח בעצמו למשימות סהרוריות, עמד פרז להיכנס לשיעור אירובי מדרגה אותו היה אמור להעביר. אלא מאי?

הברנש גילה כי שכח את קלטות השיעור בבית. במקום הקלטות הרגילות הוא שם קלטות מוסיקה לטינית ואלתר תנועות לצליליהן. האלתור הזה של הרגע האחרון וההתלהבות שאחזה בתלמידיו, היו האות להולדתו של סגנון אירובי-דאנס חדש, שלימים יהפוך לסיפור הצלחה בינלאומי.

פרז קרא לו rumbacize. חודשים ספורים לאחר מכן, השמועות על הסגנון הסוחף הגיעו לאוזני הזמרת שאקירה, אף היא ממוצא קולומביאני, אשר שכרה את פרז לעצב את הכוריאוגרפיה לאלבומה. שלוש שנים לאחר מכן הגיע פרז לארה"ב, שם הפך לסיפור הצלחה. יזמים ספרדים זיהו את הפוטנציאל ושינו את השם ל"זומבה", שמשמעותו בסלנג קולומביאני היא "לזוז מהר ובכיף".

הם רשמו את הזומבה כסימן מסחרי והחלו להכשיר מדריכים בהדרכתו של פרז. מפה הדרך לתשדירי טלוויזיה וקלטות DVD הייתה קצרה, כאשר בשנת 2005 הזומבה כבר הייתה להיט רשמי ב~45 מדינות עם 3,000 מדריכים רשומים. מאז היא רק תפסה תאוצה ובשנה האחרונה, באיחור אופנתי, החלה לסחוף גם את הישראלים.

לקראת סיום ניסיתי לפענח איפה משתלבים כל הגברים בעסק הזה? מדוע רוב המתאמנים הן נשים? פניתי למנהל המקצועי של מתחם הבריאות  VIMבראשון לציון, אמיר אורנשטיין, בשאלת המיליון: מדוע אין יותר גברים בשיעור?

"אני באמת שם לב שיותר מ~90 אחוז מהמשתתפים הן נשים", משתף אורנשטיין. "הנשים פשוט עפות על הריקודים, יש לנו כיתות של 30 איש ומתוכן בלחץ שני גברים. כנראה שהגברים מתביישים יותר, לרוב ריקוד מזוהה יותר עם נשים. יש גם הרבה תנועות אגן, שאולי מביכות את הגברים. אבל בהמשך, מי יודע, עם עוד קצת מודעות לבטח גם יעלה מספר הגברים המשתתפים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...