"אנא, עיזרו לי להביא את אמא שלי מאתיופיה"
וורקנש טלהון היא אם חד הורית העובדת כמנקה ומפרנסת בדוחק את שלושת ילדיה. מזה עשר שנים שהיא מנסה ללא הצלחה להעלות מאתיופיה את אימה, החיה שם בעוני מחפיר. משרד הפנים: אין לה מסמכים המעידים על יהדותה של אימה
וורקנש טלהון צילום: ליאת לוי
בשנת 2001 עלתה טלהון מאתיופיה עם בתה שאז הייתה בת ארבע. מאז נולדו לה שני ילדים נוספים. היא אם חד הורית, אך אינה מקבלת מזונות מבעלה לשעבר, שגם לא נמצא בקשר עם ילדיהם. אימה בת ה-58 לא עלתה עמה לישראל, ומאז טלהון נאבקת במשרד הפנים כדי שיתנו לה אישור להביאה ארצה.
"קשה לי בהכל", היא מספרת. "אימא שלי שם, ואני פה. אני כל הזמן רק עובדת בניקיון בסופר המקומי, וזה לא מספיק כדי להתקיים בכבוד. נמאס לי, אני רוצה להתאבד. אין לי מה לעשות. כל הזמן רק באים החובות, מנתקים את החשמל. בגלל אימא שלי אני רוצה לשים לזה סוף, אני חושבת על זה כל הזמן. אין לי משהו אחר".
אבל מה עם הילדים שלך? איך הם יסתדרו?
"אני לא יודעת מה יהיה עם הילדים שלי. הודות לעובדי לשכת הרווחה במזכרת בתיה, שנותנים לי אורז ועוד כמה מצרכים בסיסיים, יש לי מה לבשל לילדים. אני כל יום שולחת אותם עם פרוסה עם ממרח שוקולד וזהו. זה מה שהם אוכלים כל יום. אין לי כסף ליותר מזה. גם את חשבונות המים והתשלומים לבית הספר אני לא משלמת. חומרי ניקוי אני לא קונה, אם יש לי כוח אני שוטפת את הבית במים וזהו".
לאחר שעלתה לישראל, חתמה טלהון במשרד הפנים על בקשה להעלות את אימה לישראל. כעבור שנתיים עלתה דודתה, אחותה של אמה. "אבל רק ב-2006 סוף סוף התייחסו לבקשתי ושלחו לי מכתב תשובה ובו נכתב 'אימך לא תוכל לעלות'. לא הבנתי למה, מה ההבדל בינה לביני? ובינה לבין אחותה?
"ניגשתי למשרדים ושאלתי: 'אם אני יכולתי לבוא, למה אימי לא יכולה?' וגם אמרתי: 'אם היא לא פה וגם לא תבוא, גם אני לא אוכל להישאר פה!'. רציתי לחזור לאתיופיה. "בסדר, נבדוק ונודיע לך. חכי", כך אמרו לי כל הזמן. מסתבר שאין להם תשובות מספקות בשבילי".
מסיבה עצובה
אימה של וורקנש מתגוררת בתנאי עוני קשים עם בעלה הנוכחי וחמשת ילדיה בדירה שכורה בעיר גונדר שבאתיופיה. "אימי שאלה בגונדר מדוע מועד עלייתה ארצה מתעכב, אמרו לה בכל פעם מחדש: 'הבת שלך לא פנתה למשרד הפנים הישראלי'. אבל זה לא נכון! כי כאן, בארץ, הגעתי שוב ושוב למשרד הפנים.
אמה של וורקנש טלהון צילום: באדיבות המשפחה
למרות מצבה הכלכלי הקשה, טלהון שולחת כל חודש כסף לאימה. "אימא מתקשרת ואני נחנקת מדמעות ולא יכולה לדבר איתה. 'אני רעבה', היא אומרת לי. הסברתי לה שמצבי קשה, שכל שקל שיש לי אני שולחת לה. 'אם אמות, אל תבכי', כך אמרה לי ולבי נקרע.
"לעתים קרובות כשאני מתקשרת, אחיותיי מספרות שאימא מאושפזת בבית
החולים, כל הזמן נכנסת ויוצאת מאשפוז. היא לא מרגישה טוב, בתצלום היא נראית כמו עור ועצמות. גם האחיות שלי רזות מאוד. אחותי מתקשרת בדמעות: 'אימא חולה, מה נעשה?'. מהילדים שלי אני מונעת אוכל כי אני לא עומדת בבכייה של אימי ושולחת לה את משכורתי".
כאשר אמה של טלהון חלתה ואושפזה למשך חצי שנה, טלהון לא ידעה מה לעשות עם עצמה. "הרגשתי שאני הולכת כמו בחלום. אמרו לי שאימא הולכת למות, ואני לא איתה. כל הזמן הזה לא יכולתי לישון כמו שצריך".
כחלק מהמאבק להביא את אימה לארץ, השתתפה טלהון בכל ההפגנות שהתקיימו בירושלים לטובת העלאת יהודי הפלשמורה מאתיופיה. "צעקתי שם שלא עוזרים לי", היא מספרת. "ניסיתי להבין למה לא מאפשרים לה לבוא. אני לא עוזבת ולא מרפה, איך אוכל לוותר על אימי?".
באוגוסט 2009 פנתה טלהון לרשות האוכלוסין וההגירה ברחובות בבקשה להנפיק לאימה אשרת תיירת כדי לחגוג את מסיבת בת המצווה של בתה, אספו, שהייתה אמורה להתקיים באמצע דצמבר. "ביקשתי שאימי תגיע רק לשלושה חודשים. היא מעולם לא ביקרה בישראל, מעולם לא ראתה את נכדיה.
"התחייבתי במכתב כי בזמן הביקור אימי לא תעבוד בארץ ותעזוב מיד עם תום הרישיון שיינתן על ידי המשרד". בקשתה של טלהון נתקלה בסירוב.
מדוע אימך לא הורשתה לבקר בישראל?
"הם אמרו שיש לה תיק עלייה פתוח במשרד הפנים, ולכן אין שום סיבה להביאה באשרת תייר. הם חשדו שאם היא תבוא לטיול, אז היא תרצה להישאר פה. אמרו לי לחכות עד שידונו בתיק העלייה".
מיהו יהודי?
איך זה השפיע על המסיבה?
"הייתי עצובה, בודדה, בלי משפחה. בתי הרגישה שהייתי מדוכדכת, היא כל הזמן שאלה אותי למה סבתא לא נמצאת, היא כבר השלימה עם כך שאביה לא רוצה עמה שום קשר. אבל עדיין היה שמח, כי הייתי חייבת לשמוח בשביל הבת שלי".
טלהון מוציאה את אלבום בת המצווה. בתמונות רואים מוזמנים רבים, כולם שמחים. כולם חוץ מטלהון. ברוב התמונות היא לא מחייכת, זה נראה כאילו היא לא שם. שמחשבותיה נמצאות בגונדר עם אימה.
"רציתי לבטל את המסיבה, אבל לא יכולתי. זו לא אשמת הבת שלי. ניסיתי להיתלות בתקווה שאולי בכל זאת היא תעלה. הילדים מאוד ציפו לה והאכזבה הייתה גדולה כשהיא לא הורשתה לבוא. כל יום אמרתי להם 'הינה עוד מעט סבתא תעלה', עד שהם אמרו לי שהם לא באמת מאמינים לי, שאני אומרת אותו דבר כבר שנים. אני כבר לא יכולה להבטיח לילדים שלי כלום. הם אפילו התחילו לשאול אותי האם היא חיה, ואני אומרת להם 'חס וחלילה, ברור שהיא חיה'".
מיהו יהודי?
לאורך שנים נהגה טלהון ללכת לסניף של משרד הפנים ברחובות, עד שלפני שנתיים הוא נסגר. מאז היא שולחת מכתבים לשר הפנים ולשר הקליטה והעלייה, בהם היא מפרטת שוב ושוב את מצבה הקשה. להגיע באופן תדיר לירושלים היא לא יכולה, כי זה אומר שהיא צריכה לקחת יום חופש מעבודה שבקושי מספיקה לפרנס את ילדיה.
וורקנש טלהון ובני משפחתה צילום: באדיבות המשפחה
"אימא התקשרה אליי בוכה, שכולם מדברים רק על העלייה. שאיתם כבר יצרו קשר, ושהם החלו את ההכנות לעלות לארץ. היא שואלת אותי 'למה כולם מחכים? לכך שאני אמות? למה כולם עולים ולא אני?' היא אפילו מאשימה אותי שאני עושה משהו לא נכון".
מדוע אינך מנסה להוכיח למשרד הפנים שאימך יהודייה?
"הם לא מאפשרים לי. היא יהודייה לכל דבר. אמרתי להם שאני אביא את מי שהם רוצים כדי שיוכיחו להם שהיא יהודייה. כל המשפחה שלה פה - הדודים, הדודות, אחותה. כולם יהודים והם יכולים להעיד שגם היא יהודייה".
אולי חושבים שהיא לא יהודייה משום שהיא נשואה לנוצרי?
"היא נשואה לאדם נוצרי מתוך ייאוש. אישה לא יכולה להתקיים בגונדר לבד. איפה היא תתגורר ללא בעל? מה היא תאכל?".
לאימך חמישה ילדים נוספים שמצויים עימה באתיופיה. במידה והיא תקבל אישור עלייה, האם היא תשאיר אותם שם?
"ברור שלא. היא לא תבוא לבד, מילאתי את הפרטים של כולם. גם ילדיה הם יהודים, כי היא יהודייה. חוץ מזה, בעלי לשעבר היה נוצרי, ולו אישרו לבוא לארץ. אז למה לא להם? העלו הרבה משפחות מעורבות".
טלהון אינה היחידה שלא מבינה מדוע מדינת ישראל ממאנת להעלות את אימה. גם ילדיה לא מבינים מדוע משפחתם לא נמצאת עימם. "כשיש משפחה, אז תומכים אחד בשני, נעזרים, יש מישהו בבית שיקבל את הילדים, הילדים הולכים אחר הצהריים לשחק עם בני הדודים. ככה זה במשפחות אחרות.
"אצלנו, אחרי ששלושת הילדים באים הביתה מהמועדונית, הם לא יוצאים יותר החוצה. יושבים מול הטלוויזיה, או משחקים בבית. כמובן שהם שואלים 'אימא, למה אין לנו משפחה פה? איפה סבתא שלנו?'. גם הם דואגים לה. בתי הצעירה, תלמידת כיתה ב', מבקשת ממני 'אנחנו כל יום בבית, תוציאי אותנו'.
"כשאנחנו מבקרים את אבא שלי שמתגורר ביבנה, הוא מצביע על אשתו הנוכחית ואומר לילדים שלי: 'הנה, זאת סבתא שלכם'. אבל הם עונים לו: 'לא, ראינו את התמונה של סבתא, אנחנו יודעים שאשתך היא הסבתא החורגת שלנו".
בשלב הזה טלהון נשברת ופורצת בבכי תמרורים. לאחר שהיא מנגבת בחופזה את פניה הלחות, היא מתנצלת, כמו מתביישת בדמעותיה. "אני בוכה בקלות והמצב הנפשי שלי מקשה על התפקוד היומיומי. לי עצמי אין על מי להישען, למי עוד אפנה, למי עוד אגיד ואסביר את מצוקתי? אני מתפללת לאלוהים שמישהו ישמע את קריאתי, את בכיי, יבין את הסבל שאנחנו עוברים ויענה. אנא, עזרו לנו, הביאו לי את אימי".
ממשרד הפנים נמסר בתגובה: "בנובמבר 2009 ביקשה הגב' טלהון עבור אימה מרשות האוכלוסין וההגירה להכיר ביהדותה. מאחר ולא היו ברשותה מסמכים המוכיחים היותה יהודייה, בקשתה סורבה. מאז ועד היום לא הוגשה בקשה נוספת ולא צורפו מסמכים אשר יכולים להעיד על זכאותה של הנ"ל לאישור בקשתה. במידה ויוגשו המסמכים הנדרשים, נבחן את בקשתה על פי הנהלים המקובלים ובהתאם לקריטריונים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם