ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

עיר עם הפסקה: מקורביו של צ'יץ' נזכרים במלחמת המפרץ

בזמן מלחמת המפרץ תושבי תל אביב נאלצו להתמודד לא רק עם איטום החדר וצבירת הבקבוקים, אלא גם עם השאלה הגורלית: לעזוב או לא לעזוב. גורמים בעירייה מאותה תקופה נזכרים בהתארגנות העירונית לקראת המתקפה, בשיירות שנטשו את העיר ובהצהרה המפורסמת של ראש העיר, כשקרא לתושבים הנוטשים "עריקים"

"מדינת תל אביב", שלרוב מתמודדת עם טרוניות על אדישות שתושביה מגלים כלפי בעיות לאומיות, הייתה פעם במרכזה של אחת ממלחמות ישראל הזכורות ביותר, זו שתקפה את העורף ושיתקה את פוקדי בתי הקפה.

17 בינואר 1991 הוא תאריך שייחקק בזיכרונם של תושבים רבים בתור היום בו התל-אביבים יצאו מהנונשלנטיות שכל כך מאפיינת אותם ונכנסו לפאניקה. הסירנות שרעשו בעיר ובסביבה בשעת לילה מאוחרת, עת נפלו הטילים הראשונים בשכונת עזרא, על מבניה הרעועים, וברחוב אלנבי, השוקק והסואן בדרך כלל, השתיקו את הרחובות והבריחו את התושבים לחדרים האטומים שהוכנו מראש.

כעבור מספר ימים מתחילת המלחמה התרוקנו הסופרמרקטים מבקבוקי מים, והעיר-מתושביה. מדי יום בשעה ארבע אחר הצהריים יצאו שיירות של מכוניות ופקקו את היציאות מהעיר. מדי בוקר חזרו חלקם לתוך העיר, בעוד שאחרים התפזרו בירושלים, בחיפה ובדרום הארץ.

אלה שבחרו להישאר בעיר התמודדו עם שבועיים קשים של פחד וחוסר ודאות. מדי יום בשעות אחר הצהריים המוקדמות החנויות נסגרו, שירותים ממשלתיים נעלו את שעריהם, והתחבורה ציבורית שותקה. גם בתי הספר וגני הילדים הושבתו מלימודים בימים הראשונים, ואנשים הסתובבו ברחובות לרוב במטרה ללכת לעבודה או לחזור ממנה לביתם, נושאים על כתפם את ערכת המגן.

"עוד לפני נפילת הטיל הראשון צ'יץ' כינס את הקואליציה ותפס פיקוד כמפקד 'מדינת תל אביב'. הוא הבין שרוב הטילים עומדים ליפול על תל אביב", אומר דובר העירייה דאז שמאי גולן, שליווה את ראש העירייה המיתולוגי שלמה להט (צ'יץ). "רוב בכירי העירייה היו אנשי צבא לשעבר. הכינוס הזה גרם לכל ה'גנרלים' להתנפח ולהרגיש בעלי חשיבות עליונה".

השכונות שנפגעו קשה ביותר הן השכונות הדרומיות - שכונת התקווה ושכונת עזרא, שסבלה בזמנו מבעיות תשתית חמורות, מה שהוביל לנזק חמור עם נפילתם של הסקאדים.  "הטיל המשמעותי הראשון, שנפל בשטח פתוח ולא בים, נפל בשכונת עזרא בשתיים בלילה. צ'יץ' ואני, שני יקים, לבשנו את הסרבלים הלבנים נגד נשק כימי כי חשבנו שזהו, הכימי מגיע, וניסינו להיכנס לחמ"ל של העירייה שהיה מתחת לאדמה אבל אף אחד עוד לא היה ערוך, והחמ"ל היה נעול", נזכר גולן.

"בסופו של דבר נכנסנו לחמ"ל ואחרי צפירת ההרגעה נסענו לעזרא, שהייתה בקושי שכונה אז, לקח לנו זמן למצוא את המקום בכלל. היה מדהים לראות את הנזק של הטיל הראשון, הבור שנפער באדמה, היינו המומים".

גולן נזכר בסיפור שמעיד בפניו יותר מכול על רוח התקופה ההיא: "באחד הימים נכנס אליי איש זקן למשרד והחזיק בידו משקפיים מרוסקים. הוא אמר שהאופטיקאי שלו ברח מהעיר וסגר את החנות ואין לו איך לתקן את המשקפיים. זה היה אחד המפגשים הראשונים שלי עם תושבים מתוסכלים, בעיקר קשישים, שלא היה להם לאן ללכת ונשארו פה, אבל גילו שכל השירותים אליהם היו מורגלים נסגרו. המפגשים האלה גרמו לי להבין שיש פה בעיה", הוא אומר.

לדברי מקורביו, צ'יץ' באותה תקופה היה עסוק בעיקר בהתרוצצויות ברחבי העיר. בבקרים הוא סייר עם עיתונאים זרים, פוליטיקאים ואורחים מחו"ל, ובערבים כינס את בכירי העירייה עד משמע הסירנות, אז נכנס לחמ?ל והמתין לצפירות ההרגעה, אחריהן יצא לסייר בשטח במקום הנפילות. כך עשה חדשות לבקרים.

"הוא הקפיד לרוץ אחרי כל טיל, ואחרי כמה ימים הוא הפך להיות מורה הדרך. הוא ראה את עיסוקו העיקרי בעניין הזה", אומר גולן. "באחד הימים נפל טיל בשטח תל אביב-רמת גן. התאספו שם הרבה אנשים, ואז צ'יץ' זרק לראשונה את המילה 'עריקים'", הוא מספר.

צ'יץ' ראה בכל מי שערק מתל אביב כעורק מהמולדת, ואותה מילה הפכה לסמל המלחמה ולסמל כהונתו של צ'יץ' כראש העירייה. גולן מסביר כי האמירה לא תוכננה מראש ולא נאמרה כהצהרה: "צריך להבין שהיינו במצוקה. בכל יום אחר הצהריים תל אביב נסגרה. מערכות העיתונים נסגרו, העסקים, הכול הושבת. צ'יץ זרק את העריקים על הרקע

של השיירות שיוצאות מהעיר והשירותים שנסגרו, אבל לדעתי הוא לא הבין את מלוא משמעות המילה כשהוא אמר אותה".

כותרות העיתונים מיהרו לצטט את האמירה, ובהם עיתון "העיר", שבחר בתמונת שער של שלט תנועה המנתב את הבורחים החוצה מתל אביב לעבר ירושלים, אילת ונתב"ג. על אף הביקורת שהופנתה לעבר צ'יץ' על דבריו והסערה הציבורית שנוצרה, הוא החליט, כדרכו, למנף את פליטת הפה.

"האסטרטגיה הייתה לעשות מהאמירה הזו אידאולוגיה. צ'יץ' יצא בהצהרות שנועדו להסביר את בחירתו במילה 'עריקים'. הוא אמר שאם נשלים עם הבריחה של התל-אביבים היום, מה נגיד לתושבי הצפון כשייפלו אצלם קטיושות-איך נגיד להם 'תל אביב אתכם' כשאנחנו בורחים תל אביב קבעה וקובעת את כללי המשחק, אם מותר לברוח מפה אז יהיה מותר לברוח מכל מקום", אומר גולן ומוסיף: "חלק נוסף באסטרטגיה היה לשחק על העניין שרק מי שיכול להרשות לעצמו ברח, ונשארו פה רק זקנים, חולים ומעוטי יכולת.

לא פחדתם שאתם מסכנים אנשים באסטרטגיה הזו?
"שיחק מזלו של צ'יץ' וכמעט לא היו אבדות בנפש, רק אדם אחד נהרג מפגיעה ישירה של טילים. אבל בכל מקרה, צ'יץ' הוא איש שלא ידע פחד ולא נרתע מדברים. בהמשך הוצאנו כמה הודעות מתוקנות לפיהן האמירה לא מתייחסת לזקנים וילדים, שהעזיבה שלהם את העיר מובנת".

מי שבחר, או שאולי נכפה עליו מכורח הנסיבות, להישאר בעיר כמעט לאורך כל התקופה, אף שגידל באותה תקופה ילד בן שנה, הוא בנו של צ'יץ', כיום חבר המועצה דן להט.

"כולם צעקו שצ'יץ' אומר דבר כזה והבן שלו בכלל מחוץ לעיר, אבל למעשה רק ביום הראשון של ההפגזה הייתי במקרה בסוף שבוע מחוץ לעיר, ובכל שאר הזמן חזרתי ולא עזבתי. בכל פעם שהייתה הפגזה היו מתקשרים אליי הביתה לברר אם אני בבית ותמיד הייתי".

להט מספר שצ'יץ' התנגד לעזיבה של האנשים על דעת עצמם: "הוא אמר שאם צריך לפנות אנשים מבחינת רמת הסיכון, אז צריכה להיות החלטה ממשלתית מסודרת של מי מתפנה ומי לא. מבחינתו לברוח משדה הקרב זה היה עלבון, ותל אביב הייתה שדה קרב באותה עת".

חלקת עליו ועל האמירה שלו?
"חלקתי עליו וגם אמרתי לו את זה בזמנו. היה לי תינוק בן שנה, ואני חשבתי שזה לא אנושי שאנשים יישארו פה עם הילדים עד שהממשלה תקבל החלטה מסודרת שכולם צריכים לעזוב".

בזמן ששהה בעירייה נהג צ'יץ' לרדת עם הישמע הסירנה לחמ"ל מלווה במסכה, כמפקד ממושמע המשמש דוגמה לחייליו, אך בד' אמותיו, בפעמים המעטות בהן שהה בביתו, האזעקה לא הטרידה את מנוחתו.

"אבא שלי המשיך לישון בבית שלו מאסבסט, לא עלה על דעתו ללכת לאיזשהו חדר אטום, שום דבר. אימא שלי עשתה איזשהו חדר מאולתר, אבל הוא נשאר במיטה שלו כשהייתה אזעקה", מספר להט.

גם אשתו של צ'יץ', זיוה להט, מספרת בכתבה מאותה תקופה: "אנחנו גרים באפקה, בבית קטן שנבנה לפני יותר מ-30 שנה , ללא הקפדה על חוקי הג"א. הבית עשוי בלוקים, ללא מקלט, תקרתו רשת וגבס ולמעלה רעפים. כשיש אזעקות בעלי לא בבית. אני אטמתי את חדר העבודה שלי. אני לא בודדה אבל מרגישה מאוד לא בטוחה, כי גם רסיס או הדף יפילו בקלות את הבית. אני אומרת לבעלי - בוא לאוהל, כי אני מרגישה לא מוגנת, כאילו אני גרה באוהל".

בהערכות שעשתה העירייה באותה תקופה עלה כי בערך 60 אחוזים מתושבי העיר עזבו אותה, אלפי אנשים - בין אם בעזיבות יומיות ובין אם לצמיתות עד תום המלחמה.  לאחר אמירתו של צ'יץ' התמלאה העיר בשלטים ובסטיקרים עם סיסמאות כמו "אני נשארתי בתל אביב" ו"אני פטריוט תל אביבי" - משחק מילים עם שמו של טיל הפטריוט. על חזית תאטרון הבימה נפרס דגל ישראל ענקי.

"אני יזמתי את הרעיון לסטיקר 'אני נשארתי בתל אביב', כי בגלל הנטישה הגדולה הייתה הרגשה שמי שנשאר עושה משהו לא בסדר, ורציתי שמי שכאן ירגיש שהוא הנורמלי", מספרת ראש לשכתו של צ'יץ", נאוה דיסנצ'יק. "ארגון קרן תל אביב לפיתוח עשה את זה. הם גם יצרו תיק מבד בשביל ערכת המגן כדי שזה ייראה יותר טוב כשאנשים הולכים עם זה ברחוב".

לפני מספר שנים, מספרת דיסנצ'יק, נתרם תיק כזה למוזאון ה'מומה' בניו יורק בעת שביקר בארץ האוצר שלהם. העירייה, מצדה, יצאה עם מודעות, הודעות בעיתונות ופניות לציבור מדי יום.

"עיריית תל אביב יפו גאה בתושבי העיר שלא העלו על דעתם לנטוש אותה אפילו לילה אחד, ולא נתנו לאויב את התענוג להאמין כי הוא שיכתיב לנו היכן נחיה וכיצד", נכתב באחת מההודעות שפורסמו לקראת סוף המלחמה. "עיריית תל אביב-יפו קוראת לאותם תושבים שיצאו למקומות אחרים לחזור הביתה. אסור שתתפשט בעולם שמועה כאילו בתל אביב יפו נותרו כביכול רק אלה שאין להם בררה. . . אין לנו עיר אחרת".

דן להט מספר שבדיעבד הוא שמח שלא עזב את העיר: "באופן פרדוקסלי מאוד נהניתי. זו הייתה תקופה מיוחדת. העיר הייתה משתתקת בשעות אחר הצהריים, ואנשים היו נפגשים עם חברים בבתים או יושבים בפאב שכונתי".

נשארת בגלל אבא או שהיית נשאר בכל מקרה?
"אין לי ספק שבאופן אישי הייתי נשאר, אבל לגבי הבן שלי אני לא בטוח. ודאי שהייתה השפעה לכך שאבא היה ראש העיר והתבטא בצורה הזו".

להט מעריך שכיום סיטואציה כזו תתקבל באופן שונה לחלוטין: "לדעתי, אם זה היה קורה היום העיר הייתה נותרת שוממה, לא היה נשאר אדם אחד. לגבי האמירה שלו, אבא שלי אף פעם לא היה פוליטיקאי גדול וזה לא הטריד אותו. מבחינתו מי שקם ועזב היה פחדן. אני לא חושב שראש העיר היום היה מעז להגיד דבר כזה. אבא שלי אף פעם לא התרגש ממה שחושבים עליו".

ב-28 בפברואר 1991 הכריזה הממשלה שהסכנה חלפה, החדרים האטומים נפתחו, ותושבי תל אביב חזרו בהמוניהם לבתים ולעיר שהשאירו מאחור, היישר לחגיגות חג הפורים. אל אירוע הפרידה מעיתונאים זרים במלון הילטון הגיעו גם הכתבים והצלמים ששהו בתקופת המלחמה מחוץ לעיר:

"הגיעו שתי עיתונאיות שסיקרו את העיר, אבל הן שהו בתקופה הזו במלון קולוני בירושלים, והתיישבו בשורה הראשונה", נזכר גולן. "ואז צ'יץ? שאל אותי בקול רם לפני כולם אם הבאתי את החסה והגזר בשביל שתי השפנות בשורה הראשונה. כולם צחקקו והן היו אדומות מבושה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...