הקצין, אשתו ואני: בתל אביב הכול מותר
הוא החנה את הרכב הצבאי למטה, בדק את הרחוב, ועלה אליי. ואז הוא מתקשר: "היי ממי, אתה בא היום מוקדם?" היא שואלת כשהוא עומד מולי בגופייה ותחתונים. "כן" הוא עונה, "כבר יוצא הביתה". "האישה", הוא זורק. אני נוגע בו והוא שוכח מהחופרת בצד השני
צילום אילוסטרציה: אדי ישראל
חיכיתי בחלון, הוא החנה את הרכב הצבאי שלו למטה, בדק את הרחוב, וחמק אל תוך הבניין. חי בסרט. מי יעקוב אחריך? את מי זה מעניין לאן הלכת ומה אתה עושה?
"יש לך עוד שיחה לעשות?" אני שואל. "רק עוד אחת" הוא עונה ומתחיל להתפשט. צליל חיוג. קול אישה. "היי ממי, אתה בא היום מוקדם?" היא שואלת בזמן שהוא עומד מולי בגופייה ותחתונים.
"כן" הוא עונה "אני כבר יוצא הביתה". גם מהגופייה הוא נפרד. "יופי", היא ממשיכה, "כי יש לנו את החתונה של הפרידמנים היום".
אני נוגע בו והוא שוכח ברגע מהטלפון, מהחופרת בצד השני, ומהפרידמנים.
בתל אביב שלנו הכל מותר. עיר של מסיבות, אהבה חופשית וחופש מוחלט מאהבה, סוג של מחסה. עיר מקלט לכל מי שבורח ממשהו. מההורים, מהמצפון המציק, מהמוסר הכבד, מהערכים הנוקשים, ובעיקר - מעצמו.
תל-אביבים עסוקים בשתי משימות בו זמנית: האחת – למצוא את עצמם. השנייה: לאבד את הראש, לפעמים את הלב, ורוב הזמן את הכבד.
והעיר הזאת מביאה אליי עכשיו גבר נשוי ומעמידה אותי במבחן קשה. גבר שברח לרגע מהאישה, מהבסיס, ברח אל הפנטזיה שלו. מי אני שאשפוט אותו? מתי מינו אותי לשומר החוק? לסלקטור של היושרה וההגינות? לא זכור לי.
"האישה" הוא זורק לחלל לאחר שהוא מנתק. "כן אה?" אני עונה נבוך. מה כן אה? תעיף אותו מפה, אתה לא לוקח חלק בפנטזיה שלו - אני מכריח את עצמי לגלם את דמות הבחור המוסרי.
לרוץ אל הקצה
הצרה היא שדווקא במקרים בהם הייתי מוסרי, שם נפגעתי. איפה ששמרתי על העקרונות, שם נעקר לי הלב. איפה שהגנתי על הערכים, שם נערך בי לינץ'.
מה הסיכוי למצוא משהו אמיתי בעיר מזויפת? קשר נטול פוזה בעיר של תנוחות למצלמה. אינטימיות חשופה בתוך בועה שמקדשת חשיפה לציבור ויחסים פתוחים.
ואז בבת אחת עולים בי כל האנשים המוסריים בחיי. משפטי חוכמה מהדהדים בראשי, אזהרות חמורות מכל מה שקשור בקארמה, דברים שחוזרים כמו בומרנג, וכיוצא באלה.
אני חושב פתאום על אשתו של הקצין הזה, יושבת
בבית, מחכה. על עצמי, שאיבדתי כל צלם אנוש. שהחושים כבר מתקהים. ואין מי שיגיד מה מותר ומה אסור. וזה בסדר. מה שעושים היום - שוכחים מחר. לאף אחד לא באמת אכפת. לפרוץ גבולות, לדחוק לשיא, לרוץ אל הקצה.
והחיים הם קרקס של ריגושים. קרקס שבו רף הריגוש והסכנה חייב לעלות בכל יום. הליכה על חבל שקשור רק בצד אחד, קפיצה אל תוך חישוק עולה באש, משחק עם אריות ונמרים רעבים. מחיאות כפיים. לוליין אורבני.
הלך הקצין. המסדר יעבור לנוח. מחכים למשיח. או לבומרנג. מה שיבוא קודם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם