הכי 1933: מילא להאשים את הממשלה, אבל עזבו את הפליטים עצמם
בוויכוח על הפליטים נוצר ערבוב בין סוגיית הגזענות לסוגיה החברתית. כשתושבי הדרום תובעים מהממשלה לטפל בנושא - הם צודקים; כשהם מנפנפים בסיסמאות על טוהר הגזע - זו כבר גזענות
שאלתי מה הפעם קרה ביישוב. ה"יישוב" הוא הבית של נ' בשלוש השנים האחרונות, מאז שהיא ובעלה, בהחלטה של רגע, קמו ועזבו את תל אביב לטובת אחד החורים היותר נידחים בישראל, יישוב קהילתי קטן שנמצא בקצה כביש שיש בו יותר בורות מאספלט. אני מחשיב את עצמי אחד שמכיר את הארץ לא רע, קשה להפתיע אותי עם שם של יישוב שלא אדע למקם על מפה אילמת, אבל בפעם הראשונה שסיפרה לי לאן היא עוברת שאלתי איך מנקדים את זה.
נ' התחילה לשפוך את הלב. היא בוועדת הקבלה של היישוב. הגיע זוג לריאיון. רוסים. "מישהו שאל אותם אם הם יהודים", היא מספרת, "הגבר אמר שכן אבל היה ברור שהוא משקר. היה גם ברור שלא ירצו אותם. בדיון שנערך אחרי שהם יצאו זה כמובן לא נאמר במפורש, אבל העובדה שהם גויים חיסלה את הסיכוי שלהם. לא רוצים פה גויים". את ה"גויים" היא אמרה במלעיל.
"אז מה?", שאלתי, "התקשרת אליי כדי לספר שגילית שאת גרה ביישוב של גזענים?" "לא", היא ענתה. "התקשרתי כי פתאום הבנתי שגם אני לא רוצה פה גויים. זאת האמת, אבל קשה לי עם האמת הזאת".
"גויים" הוא שם הקוד לרוסים הלא יהודים שהגיעו לישראל במסגרת גל העלייה הגדול. שאלתי את נ' מה הבעיה אתם, למה היא לא רוצה אותם ביישוב. היא ענתה: "כי הם אחרים". "במה הם אחרים?" "לא יודעת. אחרים. יש כבר שתי משפחות כאלה ביישוב. הגברים שותים, אלימים,
"אני מכיר המון ישראלים שותים ואלימים שאין לי ולך שום דבר משותף אתם. יש לי הצעת ייעול: אל תקבלו ליישוב אנשים שותים ואלימים, ובני אדם מגעילים באופן כללי. מה הקשר לשאלה אם הם יהודים או לא? הרי את לא באמת חושבת ברצינות שהעובדה ששתי המשפחות הלא יהודיות שאת מכירה דפוקות מהיסוד מוכיחה שכל מי שלא יהודי מרביץ לאשתו. נכון?"
"ברור. נכון. אבל השאלה היא - האם זה לא בסדר מצדי לרצות לחיות ליד אנשים כמוני?" "מה זה אנשים כמוך?" "מדברים עברית. חוגגים את החגים היהודיים. הולכים לבית כנסת". "תגידי, אותי היית מקבלת ליישוב?" "בטח. אתה בא?" "בחיים לא. אבל למה היית מקבלת אותי? קשה להגיד שאני חוגג את החגים היהודיים, אין סיכוי שאראה את הפרצוף שלי בבית כנסת. אם את מוכנה לקבל אותי, את צריכה לקבל גם את הגוי. אלא אם הוא מרביץ לאשתו".
היא אמרה שקל לי לדבר מתל אביב. שהמציאות של יישוב קטן ומרוחק שונה מהתאוריות היפות שלמדנו יחד בבית ספר וינקנו מההורים, שסיפרו לנו שכל בני האדם שווים ושאפליה זה פויה. אמרתי שהיא צודקת. שבעיר הגדולה יותר קל להיות פלורליסט, כי לכל אחד יש את המרחב שלו, את הטריטוריה שלו, מה שמאפשר לחיות עם המון אנשים מהמון סוגים ובה בעת לסגור את הדלת כשמתחשק לך להישאר לבד.
זה אחד הדברים שאני אוהב בעיר. אני מניח שתל אביב היא המקום היחיד שבו השכן החרדי החביב מהקומה למטה ואני יכולים להסתדר מצוין. אם היינו גרים ביישוב של נ', אחרי שתי דקות היינו מתחילים להתקוטט על אופיו של בית הספר ועל השאלה אם הבריכה צריכה להיות פתוחה בשבת.
נ' אמרה שקשה לה. שהמצפון מייסר אותה. שזו הפעם הראשונה בחיים שהיא מסתכלת במראה ורואה בבואה גזענית. אמרתי לה שהיא השתנתה פחות ממה שנדמה לה. שהשדון המרושע קינן שם מאז ומתמיד, אצלה, אצלי, אצל כולנו, שעמוק בפנים כולנו נוטים לחשוב על בני אדם בתבניות וסטראוטיפים ולהרגיש יותר נוח בחברת אנשים שדומים לנו.
השאלה היא לא מה אנחנו מרגישים עמוק בפנים, אלא מה אנחנו עושים בקשר לזה. על עצם קיומו של השדון אין לנו שליטה; המשימה שלנו היא לשמור אותו על אש קטנה, לתפוס אותו רגע לפני שהוא מתנפח והופך למפלצת.
הרי לא חשבתם שהסיפור הזה לא יתגלגל בסופו של דבר וייגע במה שקורה בזמן האחרון בתל אביב. מתוקף עיסוקי בנושאי סביבה, נדמה לי שהפגנות שבהן ברוך מרזל מסתובב מיוזע כשהוא מוקף סיסמאות על הצורך לשמור על בנות ישראל הכשרות, מזהמות את האוויר יותר מכל פגעי התחבורה בתל אביב.
נדמה לי שבוויכוח הסוער של השבועיים האחרונים נוצר ערבוב בעייתי ומבלבל בין סוגיית הגזענות לסוגיה החברתית. כשתושבי שכונות הדרום תובעים מהממשלה לטפל בנושא הפליטים, הם צודקים לגמרי; כשהם טוענים שמי שמוריד את הפליטים מהאוטובוס בתחנה המרכזית - חלקם עדיין עם פצעי ירי מהמסע הנוראי במדבר - למעשה מצמיד משקולת כלכלית, אנושית וחברתית לצווארה של שכונה שגם כך מתקשה לצוף, הם עוד יותר צודקים; אבל כשהם מעבירים את הזעם שלהם מהממשלה וממקבלי ההחלטות אל הפליטים עצמם, מנפנפים בסיסמאות על טוהר הגזע ומדברים בהכללות מרושעות על אנשים שרובם נמלטו מגיהינום, וחלקם עברו עוד כמה מדורי גיהינום בדרך - לזה כבר קוראים גזענות. לזה כבר יש ריח חזק של 1933.
בעצם, למה ללכת רחוק. הזיכרון האנושי הוא איבר קצר במיוחד. שהרי רבים מתושבי דרום העיר הנסערים, שעושים עכשיו דמוניזציה לעובדים הזרים ולפליטים, היו במשך שנים - ואם לא הם אז הוריהם - קורבן של אפליה עדתית מצדו של ממסד אשכנזי אטום.
שלא לדבר על הרגע המכונן שתיאר כתב "מעריב" יובל גורן, שנכח בהפגנת הזעם שנערכה בשכונת התקווה. גורן סיפר שבשלב מסוים עלה על הבמה צעיר שחום עור, שמיד ספג נאצות וקריאות בנוסח "תחזור לאפריקה".
הוא נזקק למאמץ רב כדי להסביר להמון הזועם שהוא בכלל אתיופי, יהודי וישראלי, שהוא משלהם. באותו רגע הוא גילה את האמת העתיקה והנוראה על הגזענות: אתה יודע איפה היא מתחילה, אבל לעולם אי אפשר לדעת איפה היא תיגמר.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם