ראשי » מקומי » דרום » אשדוד ואשקלון

אשקלון: היהודי, הניאו נאצי לשעבר, נאבק על חייו

לאחר שבקבוצת ניאו נאצים באמריקה גילו שהחבר בארגון שלהם הוא יהודי, הם החליטו לחטוף ולרצוח אותו כנקמה על שהסתיר זאת. לאחר שניצל בדרך נס, הוא עלה לישראל, וכיום הוא מקווה שנס נוסף יתרחש ויציל את חייו מגידול סרטני שהתגלה בראשו

אחת הבשורות הכי קשות שיכול לקבל אדם בחייו היא על מחלה קשה שממנה הוא סובל. ג'ון דלי, שגילה לאחרונה כי גידול ממאיר בראשו, מתמודד עם הידיעה הזאת בגבורה ומנהל מאבק נחוש כדי להחלים. אחרי התלאות שהוא חווה בחייו, הוא בטוח שהכל אפשרי.

בעבר הוא כבר ניצל מסכנת חיים יותר מוחשית, כאשר יצא בנס מניסיון רצח של קבוצת ניאו-נאצים. מי שמכיר את הפרטים של סיפורו המדהים של דלי, יכול להבין מהיכן הוא שואב את הביטחון העצמי שלו.

דלי, יליד דרום קרוליינה בארצות הברית ותושב אשקלון היום, סבל במשך שנים מסיוטים על הערב שבו כמעט ונטלו ממנו חייו. הוא זוכר כיצד שכב שרוע בקרקעית הים, אחרי מכות קשות שחטף מחבורת ניאו-נאצים. הוא גם זוכר איך בדרך נס נחלץ, הגיע אל החוף והבין שייעודו האמיתי לא נמצא באמריקה, אלא במדינת היהודים.

לפני 13 שנה עלה דלי לישראל, וכיום הוא נמצא במאבק על חייו. כמו תמיד מאז המקרה ששינה את חייו – דלי אופטימי. במהלך השיחה בינינו הוא לבוש בחולצה עם הכיתוב Hope, "תקווה" בעברית. "אני כרגע מוגדר מאה אחוז נכות מבחינה נוירולוגית", הוא מספר. "אני מוגדר

גם כבעל הפרעה פוסט-טראומטית,

ונחשב אפילפטי בגלל מה שהגידול עושה. כעת מנסים לאזן אותי מבחינת אפילפסיה. יש לי כאבים מדי פעם ואני קצת מסומם מכל התרופות שאני לוקח. הזיכרון שלי איננו. אני פשוט שוכח מאוד מהר דברים שקרו אחרי הניתוח".

אתה חושש?
"אני חושש קצת כשמדברים על הקרנות וכימותרפיה. קיבלתי מספיק איומים על חיי, אבל זה פשוט עוד דבר שאצטרך לעבור".

דלי (37) נולד, כאמור, בדרום קרוליינה, אבל הוא ומשפחתו נדדו ממדינה למדינה בעקבות עבודתו של האב, עד אשר הגיעו למחוז מריון בפלורידה. שם הוא התוודע לראשונה לקבוצות של צעירים ניאו-נאצים, והעדיף להסתיר את דתו היהודית. הבעיה היא שהוא לא חזה את התוצאה של המהלך הזה:

קבוצת גלוחי ראש פנתה אליו בבקשה שיצטרף לשורותיה. "הם דפקו לי בדלת של הבית, וביקשו ממני להיכנס לאוטו שלהם", הוא משחזר.

"ישבתי מאחורי הנהג. לא ידעתי אם הם יודעים שאני יהודי. התחלנו לנסוע, והם התחילו לספר לי סיפורים על המעללים שלהם. הם סיפרו לי לדוגמה, על בחור שניסה לפרוש מהקבוצה שלהם, הפסיק להגיע למסיבות, ו'באופן פתאומי' נדרס לילה אחד".

בדרך זו, של ההפחדה, ניסו אנשי החבורה, שכמובן לא ידעו שדלי יהודי, לגייס אותו לשורותיהם. הוא חשש לסרב, פן יבקשו ממנו הסבר מדוע – ולכן הודיע שהוא מצטרף אליהם. "הם הבהירו לי שכאשר אתה בפנים אין דרך יציאה", הוא אומר, "ואז הם שלפו את הידיים ואמרו לי 'ברוך הבא'".

דלי השתייך לקבוצה הניאו-נאצית, שנקראה "אמריקן פרונט", תקופה לא קצרה. עם הזמן הוא אף קיבל דרגה של קצין צפון פלורידה בארגון, שתמך בתורת הגזע ושאף להקים מולדת אוטונומית עבור הלבנים בארצות הברית.

חברי הקבוצה התנגדו בכל תוקף לרב-תרבותיות, ובפרט ליהודים ולשחורים. לדברי דלי, מדובר בארגון מקושר היטב, אשר זרועותיו הארוכות שלוחות גם לתוך בעלי משרות בכירות. "הכרתי שוטרים ושופטים שתמכו בנו. היה שוטר בעיר שלי שהצהיר בפני חברי הארגון שהוא ניאו-נאצי בלב שלם. עד היום הוא בתפקיד".

בתקופה הראשונה של חברותו בארגון, נדרש דלי לבצע פעולות פשוטות יחסית: לגייס חברים נוספים, לעתים להכות אנשים כפי שציוו עליו הבוסים. אלא שלאחר תקופה מסוימת, קיבל משימה "מיוחדת": לטפל בפעילה בארגון, שגנבה ציוד מהמחסנים שלהם.

"היה לאותה פעילה קעקוע על הצוואר עם שם הארגון 'אמריקן פרונט'", הוא מספר, "הם אמרו לי שלא משנה באיזה אופן – הם רוצים את הקעקוע שלהם בחזרה. הם נתנו לי להבין שזה למעשה מבחן הקבלה שלי: אם אני הורג מישהו, אז אני אחד משלהם. את השלב הזה לא רציתי לעבור. אז ישבתי עם אותה פעילה, סיפרתי לה מה ביקשו ממני וגם חשפתי בפניה שאני יהודי שנמצא בארגון הזה רק מתוך פחד".

דלי היה בטוח שהצעירה תודה לו על כך שהציל אותה ותימלט לדרכה, אבל היא בחרה להחזיר לו רעה תחת טובה: היא סיפרה למנהיג הארגון על סודו הנוראי של דלי, מתוך תקווה שבדרך זו תזכה בנקודות שיצילו את עורה. דלי לא ידע שנחשף ושהוא נמצא בסכנת חיים מיידית.  זמן קצר לאחר מכן, הוא קיבל זימון לערב מיוחד שקיימו בקבוצה.

"אחרי העבודה, עליתי לאוטו ונסעתי לים, לבית של אחד החברים", הוא מספר. "בשלב מסוים, מישהו מהם אמר 'בוא נלך רחוק בחוף'. לא כל כך רציתי, אבל לא העזתי לסרב. התחלנו ללכת, ולפתע מישהו נתן לי מכה בראש. שאלתי אותו למה הוא עושה את זה, והתחלתי להחזיר קצת. ואז מישהו מהם צעק 'עכשיו'. פתאום עוד שישה הצטרפו והתחילו להכות אותי עד שנפלתי".

מרגע זה, נכנס דלי לטקס אלים שמכונה בקרב גלוחי הראש "מסיבת מגפיים", אותו הוא מכיר היטב מתקופת שירותו בארגון, אך לא מעמדת קורבן התקיפה. במסיבת מגפיים, הקורבן מושכב על הרצפה חסר אונים, ושאר הפעילים בועטים בו בעוצמה.

דלי ספג עשרות בעיטות כואבות לכל חלקי גופו, עד שכמעט איבד את ההכרה. "בשלב מסוים, אחד מהם התחיל לגרור אותי לכיוון הים", הוא אומר. "לא הבנתי מה הם עושים, עד שמישהו מביניהם צעק 'תמות, יהודי, תמות'. אז הכול היה ברור: הם רצו להטביע אותי למוות. החלטתי לא לצעוק לעזרה, לא לעשות שום דבר. אני מכיר אותם, ידעתי שהם רק ייהנו מזה וימשיכו".

הדקות חלפו כנצח וגופו החבול של דלי הושלך למים. גלוחי הראש היו משוכנעים שהוא מת והחלו להתרחק מהמקום. "פתאום אחד מהם שם לב שאני עדיין חי וחזר לבעוט בי. החל סבב חדש של בעיטות מצד כולם עד ששקעתי לתחתית הים. הפעם הם היו משוכנעים שנהרגתי".

כאן מגיע החלק המוזר/נסי בסיפורו של דלי: כאשר הוא התעורר, הוא מצא את עצמו על החוף, בלי שום זיכרון איך יצא מהמים. הוא הצליח לדדות לכיוון רכבו ונסע לקבלת טיפול בבית החולים.

למרות החששות שליוו אותו, דלי ידע שהוא חייב להתלונן במשטרה על התקיפה האכזרית. הוא התגבר על הפחד והתלונן. נגד התוקפים הוגש כתב אישום, ולאחר משפט שנמשך לא פחות משבע שנים, הורשעו ארבעה מביניהם, שקיבלו עונשי מאסר של בין שנה לעשר שנים. שני התוקפים הנוספים הצליחו להתחמק ממשפט.

בגלל החשש לחייו בתקופת הדיונים המשפטיים, דלי הצטייד באקדח ולמד אומנויות לחימה. כראייה, הוא מציג שבע חגורות שחורות שצבר. "בגיל 19 הייתי כמו ג'יימס בונד קטן", הוא משחזר. "צמצמתי את מספר החברים שלי. לא רציתי אנשים לידי, כי פחדתי שמשהו יקרה להם. איימו עלי כל הזמן".

עם תום הדיונים המשפטיים, בשנת 1997, הסבירו לדלי כי בשל האיומים הרבים על חייו, לא מומלץ לו להישאר זמן רב מדי באותה הכתובת. הוא ידע שבמצב כזה קיימת רק אופציה אחת מבחינתו – ישראל.
העלייה לארץ והגשמת החלום הציוני מהווים, מבחינתו של דלי, נקמה נוספת בחברי הארגון הניאו-נאצי. "רק כשהגעתי לארץ ישראל הרגשתי מה זה בית", הוא אומר. "אני בוכה כמעט בכל פעם שאני שומע את 'התקווה'".

דלי מרגיש שמדינת ישראל שומרת עליו, ולכן החליט לגמול לה בעשייה חברתית רבה. בשנתיים הראשונות בארץ, התנדב באגודה למען החייל. הוא התחיל ללמוד סוציולוגיה ומדעי המדינה במכללה האקדמית אשקלון, ולקראת סוף התואר גם כיהן כסגן יו"ר אגודת הסטודנטים. הוא מסייע בזמנו הפנוי לגיוס כספים לעמותות באשקלון ופעיל בעמותה שמסייעת לדוברי אנגלית בעיר.

בשנת 2007 הצטרף לעמותת "ידיד", בה הוא פעיל עד היום. במבצע עופרת יצוקה, במקביל להתנדבות, התגייס גם להסברה הישראלית. באותה תקופה גם ארגן חבילות לחיילים ולפצועים. לפרנסתו הוא עסק, עד לאחרונה, בלימוד אמנויות לחימה. בנוסף, הוא עבד תקופה כמורה לאנגלית בבית ספר פרטי,  בחברת תיירות בתל אביב ובהמשך בחב"ד אשקלון.

אבל בימים אלה, הוא כבר לא יכול לעבוד, לאחר שגידול סרטני התגלה בראשו. "בשמחת תורה בשנה שעברה, נפלתי מהכיסא בבית הכנסת. באותו לילה הובהלתי לבית החולים, ושם סיפרו לי שיש לי גידול בראש. כרגע מה שאומרים לי זה שיש לי גידול שאי אפשר לנתח את כולו. בעוד מספר שבועות אני אמור לעבור בדיקה נוספת, שבסיומה הרופאים יידעו מה עוד אפשר לעשות".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...