ראשי » מקומי » שפלה » רחובות ונס ציונה

אחרי שנים באמריקה: תמר לוינסקי חוזרת לשעריים של פעם

תמר לוינסקי נולדה בשכונת שעריים לפני 67 שנים ונוף ילדותה מורכב מריבת חבושים מקומית, מג'וני החמור שעוקף מכוניות ומהאישה המשוגעת שהרימה שמלתה כדי לפתות את הגברים. לאחר עשרות שנים של מגורים בחו"ל החליטה לכתוב את המציאות הקסומה שכבר איננה קיימת

גם לאחר עשרות שנים של מגורים באירופה הקרירה ובארה"ב העוצמתית וזמן רב לאחר שהחליפה את השם רצאבי בשם לוינסקי – היא עדיין מדברת בחי"ת ועי"ן.

זה לא משהו שקורה מבלי משים או כבדרך אגב, תמר לוינסקי לא שוכחת לרגע מהיכן הגיעה ודואגת שכולם יזכרו את זה. "אני מקווה שתכתוב את הכתבה בעברית צחה", היא מטעימה. מסתבר שאתה יכול לחיות בתפוח הגדול ועדיין לחלום בלילה על החבושים של שעריים.

בספר הרואה אור כעת בישראל חוזרת לוינסקי לסמטאות הציוריות של ילדותה, ובעזרת עלילה דמיונית ששזורים בה רסיסים ביוגראפיים היא מנסה ליצור מחדש את המציאות הקסומה שנראה כי כבר אינה קיימת.

בספר הנושא את השם המאתגר והקולינרי משהו: "סברס, גת וריבת חבושים" שיצא בהוצאת "אופיר ביכורים" חוזרות לחיים דמויות נשכחות מהימים ההם כמו ערובו מוכר התירס, המשוגעת השראפית שהרימה את השמלה וניסתה לפתות את הגברים בשכונה ("ומי יודע אם היא לא עשתה זאת כי היא באמת קראה בשמות של גברים", נוסכת לוינסקי ניחוח של מסתורין).

הנסיעה לשוק על החמור ג'וני שידע לעקוף מכוניות, ראומה אשתו של הבנאי שנכנסה לדיכאון של אחרי לידה בעקבות הבגידות התכופות של בעלה, והסבתא הלוחמת חממה שהושיבה על ברכיה את הנכדה הדסה כדי שהבריטים לא יגלו שהיא מחביאה נשק בתחתונים. אכן היו זמנים.

נכון להיום מתגוררת לוינסקי בבית רחב ידיים בעיר בפאלו שבמדינת ניו יורק. הבית - שבעוד אנו משוועים לגשם מכסה אותו שכבה עבה של שלג - ממוקם סמוך לגבול הקנדי ולמפלי הניאגרה. הרבה לפני שראתה את עצמה משוחחת עם החתן שלה באנגלית מנומסת הסתובבה לוינסקי ברחובות של שעריים בה נולדה. אמא שלה יהודית היא ילידת הארץ, ואילו אביה זכריה ז"ל עלה לארץ מתימן בגיל שמונה.

לבני

הזוג נולדו שלוש בנות ובן - משפחה קטנה לכל הדעות במונחים של משפחות תימניות של הימים ההם. "ההורים שלחו אותנו לבית ספר עיוני עממי על שמו של משה סמילנסקי והוא היה במושבה, ככה קראנו לרחובות", היא משחזרת, "היינו קבוצה של ילדים תימנים שכל יום הלכו ברגל משעריים לבית הספר במושבה ושם למדנו. באופן אישי סיימתי את הגימנסיה ולאחר מכן הלכתי לבית ספר לאחיות מוסמכות".

למה בעצם הלכת לבית ספר לאחיות?
"בזמנו היו עושים הגרלה מי תישאר בבית הספר להמשיך לעבוד ומי תלך לצבא. ידעתי שאהיה קצינה אך זה לא התאפשר כי בנות אחרות זכו. רק עשיתי מילואים בבית החולים תל השומר. הכוונה שלי הייתה לשרת בצבא כקצינה בחיל הרפואה".

מה עשית אחרי הלימודים?
"עבדתי שנה כאחות במחלקת ילדים בבית החולים 'קפלן'. הכרתי את בעלי בחתונה של רופא שעבד איתי בבית החולים. הוא היה אחיה של הכלה. קוראים לו ליאון לוינסקי, הוא נולד בדרום אפריקה ולמד רפואה באנגליה. התוכנית שלי הייתה לנסוע ולעבוד באנגליה בבית חולים והיו שתי סיבות בגינן שנסעתי. האחת שרציתי לעבוד שם והשנייה משום שהכרתי אותו והוא היה רופא בלונדון".

את מתארת את סיפור ההיכרות שלכם בקלילות יחסית. בסרט "סלאח שבתי" בנו כמה סצנות מאבא מזרחי שמגלה שהבת שלו רוצה להתחתן עם חתן ממוצא אשכנזי.
"כשהכרתי אותו בארץ אמרתי לו שאני מגיעה ללונדון. משם העניינים המשיכו. אני זוכרת שהיה סיפור בשכונה על אבא של מישהי שישב עליה שבעה בגלל שרצתה להתחתן עם אשכנזי אבל ההורים שלי לא אמרו שום דבר, הם שמחו מאוד. בשלב מסוים עברנו לארה"ב.

"עבדתי כאחות במשך שנתיים ולאחר מכן הפסקתי. היו לנו ימים של מסעות מהארץ לחו"ל וחוזר חלילה. הפעם נשארנו הכי הרבה זמן במקום אחד, כ~21 שנים. נולדו לנו שלושה ילדים: הבנות אילנה ושרון והבן גדעון. עסקתי בהמשך בנדל"ן ומשנת 2003 אני רק כותבת. זנחתי כל דבר אחר ואני מתעסקת רק בכתיבה".

מאיפה נולד הרצון לכתוב ספר על שעריים?
"כשאתה מגיע לגיל מסוים, אתה רוצה לכתוב כמה דברים לילדים ולמשפחה כדי שיידעו מאיפה באו ולאן הם הולכים. שורשים. לא רציתי לעשות אוטוביוגרפיה, רציתי להכניס את הפרטים לתוך ספר שיכיל את הפרטים והחוויות של השכונה באופן דמיוני, לא מה שאני עברתי.

"הספר הוא מעין ספר בדיוני שמבוסס על ביוגרפיה. יצרתי דמויות חדשות שיתאימו לי לעצב את הגיבורים של הספר כפי שרציתי ויאפיינו את הלך הרוחות בשכונה. רציתי לתאר את נוף הילדות שלי. אני כותבת בספר שכשאני באה לבקר בשכונה, זה דור שלא ידע את יוסף. זה לא מה שהיה פעם ואין לי מה לחפש שם יותר. זה בעצם שיר הלל למקום שהיה ואיננו".

מאיפה הגיע השם הייחודי?
"סברס כי יש בספר סיפור על סברס. לסבתא שלי היה עץ של גת שהיו באים לקנות ממנה כדי לכזן (ללעוס גת, ר"ד) ויש גם סיפור על ריבת חבושים. רציתי לקרוא לספר 'ערק עם חממה' אבל בהוצאה החליטו לשנות את השם".

מי זאת חממה?
"זו הסבתא של הילדה בספר שהייתה שותה ערק. היו מייצרים ערק בחצר מאחור בלי שאף אחד יידע. יש סיפור איך היא נותנת לי לטעום פעם ראשונה מהערק. הספר מתחיל בסיפור האהבה של ההורים שלי ולאחר מכן סיפור של בחורה שרצו להשיא אותה לבחור שהיא לא אהבה, והחזרה של הסופרת לשכונה ומה היא מוצאת שם".

מה את זוכרת מהשכונה?
"נולדתי בשנת 1943. יש לי זיכרונות מעומעמים בקשר לשנים הראשונות, אבל יותר מאוחר אני זוכרת חתונות, חגים, בית הכנסת והמשוגעים של השכונה, הנוף של הילדות שלי. בשעריים בכל חג פורים היינו יוצאים עם שלד של גמל שעשוי מקרשים, ואנשים היו נכנסים מתחתיו.

"הולכים ברחוב בכביש הראשי ועוצרים אוטובוסים, והילדים היו רודפים אחריו. זו הייתה תקופה לגמרי אחרת. בנימין מדהלה ז"ל היה מוביל את הגמל עם אקדח וחרב. אני זוכרת את רחוב מנשה קפרא והאנשים שגרו בו".

את יודעת שהיום ראש העירייה רחמים מלול גר בו?
"אני יודעת, הוא גר בדיוק בבית של אחות של סבתא שלי. הרסו את הבית בזמנו והוא בנה שם את ביתו. לא מזמן הייתי בארץ אבל לא הספקתי לבקר אצלו".

בספר מתארת לוינסקי חיים פשוטים ונטולי מותרות של תושבי השכונה בתקופות הצנע. נשים באמת הלכו עם קוקו וסרפאן אך בעיקר עם טוריה ושברייה. בספר וגם לאורך כל השיחות היא מקפידה על הגייה מדויקת בשפה התימנית.

"אני תמיד הייתי טובה בדקדוק כי הייתי הופכת מילים לתימנית כדי לדעת איך לנקד. יש להם את ההגייה הכי מושלמת", היא אומרת. לאחרונה הגיעה לוינסקי לביקור בשכונה וחזרה לביתה עם תחושות מעורבות.

איזו שגרת חיים את זוכרת מהעבר בשכונה?
"בעיקר החופשים מבית ספר, כשהיינו משחקים בחוץ יחפים חוזרים הביתה לרחוץ רגליים ולהיכנס למיטה. את החגים. כשאתה גר ברחוב כזה קטן והיו בו חמישה בתי כנסת, כמעט כל משפחה בנתה את בית הכנסת שלה. בביקור האחרון יצאתי בבוקר מוקדם, והאנשים היו עדיין בבית הכנסת ואתה שומע את הזמזום של התפילות מבתי הכנסת. באיזה שהוא מקום זה מזכיר לך כל כך הרבה, זה דבר שאי אפשר לשכפל אותו. זה נשאר לך בתוך הלב, בתוך הרגש, שנים עד שאתה מת".

איזה אוכל מיוחד היה בשכונה?
"(צוחקת) זה התחיל מזה שסבא שלי היה שוחט במגרש כבש ואז היה מתחיל עם ה'קירשא', הקיבה של הכבש שצריך לנקות אותה ולבשל אותה שעות עם שום ורסק עגבניות. והלחוח והסלופות והחוויאג' והג'עלה והג'חנון והקובנה והמרק עוף. זה היה חלק מהחיים שלי.

"כשהלכתי לבית ספר בפעם הראשונה, הלכתי עם כריך של ריבת חבושים שאפילו שהייתה טעימה והייתה מיוחדת. זה לא אמר לי שום דבר, כי ראיתי אצל ילדים אחרים את הריבה האדומה שקרצה לי וחשבתי שהיא יותר טעימה ממה שאמא שלי עשתה.

"במשך השנים אתה יוצא לעולם הגדול ומבין שיש דברים אחרים שאתה יכול לאכול אותם. שאתה יכול להכניס גבינה לספגטי עם בשר ולשתות קפה עם חלב אחרי שאתה אוכל ארוחה בשרית. אבל הילדים שלי אומרים לי 'את לא יודעת להכניס את הריח של שבת הביתה', כמה שאני מנסה להכין את הקובנה אני לא מצליחה. היא קורסת תחתיה אבל יש לנו  זיכרונות עם ריח שלא עוזבים אותנו".

מה מייחד לדעתך את שעריים משכונות אחרות ברחובות?
"המשפחות הוותיקות שעדיין נשארו שם. המשפחות הוותיקות של העולים הראשונים קיימות בשעריים. יש עניין של אחווה שקשה לי להסביר אותה, כי אני חושבת כל הזמן על הדור החדש שהגיע לשם. זה דור של חוזרים בתשובה, אנשים שלא הגיעו מרחובות.

"שהגיעו לשכונה והופכים אותה לדתית. אתה רואה כל כך הרבה דתיים. פעם השכונה הייתה יותר מעורבת. המשפחות הוותיקות עדיין שם והילדים גרים בבתים. אני כבר לא יודעת אם שעריים שונה. כבר אין לה ייחודיות. יש לה משהו מיוחד אחר, לא ידעתי מה זה ולא יכולתי לשים על זה את האצבע. הספר שלי הוא שיר הלל לתקופה שהייתה פעם ואני מתגעגעת אליה".

באותם ימים לא הייתה פתיחות כמו שיש היום.
"אני כבר בגיל 17 וחצי יצאתי מהבית. מי שלא התלבשה יפה כולם ידעו, ומי ששמה אודם כבר ידעו על זה. אני למשל לא הייתי מעזה להיכנס לרחוב חשופה בגלל שזה לא היה מקובל.

"לא הרגשתי צורך להתלבש בצורה כזו. אנשים לא זרקו עליך אבנים על אף היותם דתיים. אנשים לא היו קיצוניים מדי. אמנם סבא שלי סגר את הרחוב שלנו עם מחסום, אבל המכוניות היו נכנסות ויוצאות ממקומות אחרים ואף אחד לא עשה עניין גדול".

על פי הביקור האחרון שלך בעיר את חושבת שרחובות השתנתה?
"בטח. היא ממש בטון ומלט, אבל העיר תוססת הרבה יותר מקודם אם כי הלכלוך עדיין חוגג, הזבל ברחובות נערם. אצלנו אנשים שמו לב לחצר הקדמית שלהם וניקו. היום אני לא יודעת אם שמים לב לזה. הבית של סבא וסבתא שלי הוא חלק מההיסטוריה של שעריים.

"בביקור שלי אחד הבתים הראשונים בשכונה פשוט נעלם. הורידו אותו כי הוא היווה סכנת חיים. יש לי מזל שאימא שלי לקחה תמונות של כל הבתים הישנים בירושלים. מידי פעם אני מתבוננת עליהם. יום אחד בבוקר עליתי מהרחוב הראשי והוא היה כל כך יפה עם הפריחה של העצים, ואמרתי למה לא שומרים שהלכלוך לא יהיה בחוץ. אבל התחושה הייתה טובה".

משהו שלא השתנה זו השליטה בעיר של משפחת מדהלה.
"תראה, הדוד שלי יהודה מדהלה היה יו"ר מכבי שעריים. הסבא שלי חיים מדהלה היה המוכתר של שעריים. משפחת מדהלה הייתה משפחה מוכרת והם תמיד התבלטו מבחינה פוליטית בכל מקום.

"סבא שלי ועוד בן אדם הקימו חברת אוטובוס בשעריים שנקראה הדרום, משום שהאוטובוסים הרגילים לא עצרו בשעריים. הם העסיקו רק יהודים והיו מריבות מאוד גדולות בינם ובין אגד. המשפחה שלנו נסעה חינם באגד כי היא רכשה את החברה של סבי בגלל התחרות. לאחר מכן גם הדודים שלי היו חברי אגד ונהגים באגד. המשפחה של סבי היו משפחה מכובדת שהכירו אותה בשעריים".

גיבורת הסיפור מצאה שכונה זהה לזו שעזבה. גם את מרגישה כך?
"בדיוק כמו בסיפור, אני באתי והלכתי ממקום למקום. כל הנוף הפיזי והאנושי השתנה, לא נשאר לה שום דבר לחזור אליו. ברגע שהיא סוגרת את השער והיא נכנסה לבית של כדיה, וראתה את הנוף של הילדות שלה, כשהיא יצאה החוצה היא ידעה שלא תגלה את הנוף הזה יותר כי כדיה תלך לעולמה. כבר אין יותר חלוצים. כל דבר בחיים מסתיים. המעגל נסגר ומתחיל מעגל חדש".

איך הגיבה המשפחה שלך בארה"ב על הרצון לכתוב?
"הם מאוד נהנו. גם להם יש געגועים. ברגע שילד גדל בארץ והוא הולך לצבא ויש לו חברים בארץ, היה להם מאוד קשה לעזוב.

"כשאני מדברת עם בן אדם בארה"ב ושואלת מה חדש הוא אומר 'אני נוסע לארץ'. למה לא לישראל? הילדים שלי גדלו בארץ אפילו שהסתובבנו בעולם במשך שנים. למרות שהם נמצאים באמריקה הם חושבים בעברית מתגעגעים למשפחה.

"הבית של הסבא והסבתא היו החלק החזק שקשר אותם לארץ, ובפסח לאפות פיתות מקמח מצה והריח של הסלופות היה מסביב והדודים והדודות היו באים. המשפחה הייתה בתוך זה. אבא שלי כתב, אבא של בעלי היה סופר, אמנם ביידיש, אבל כתב. כולנו בתוך הכתיבה ואוהבים את זה.

"אמנם התחלתי מאוחר, אבל זה לא אומר שזה לא היה בי כל הזמן. אתה מגיע לגיל שאתה חושב, מה אני אשאיר לילדים שלי? לא שטיח פרסי או שולחן מעץ מהגוני אלא משהו שיישאר איתם".

לדעתך, הספר יתאים לקוראים שמגיעים מכל העדות או רק יוצאי תימן?
"קראת פעם את הספר רודף העפיפונים? כמו שאתה קורא ספר על אפגניסטן והוא מעניין אנשים בכל מיני מקומות בעולם, אני לא חושבת שהספר שלי לא יעניין אנשים רק כי הוא מדבר על קבוצה אתנית במדינה".

את חושבת לחזור לגור ברחובות?
"אני תמיד משתעשעת במחשבה הזו, אבל איך אני אעשה את זה? כל הילדים שלי גרים בארה"ב. בעלי לא עזב את הארץ בגלל שהוא רצה לעזוב, הוא היה מנתח לב שהיה צריך לחפש פרנסה והגענו לאמריקה. הוא קיבל ג'וב ראשון ואחר כך התעסק בעבודה פרטית.

"בעלי אומר 'כשאני אמות תשרפי אותי ואת האפר שלי תפזרי איפה שאת רוצה'. זה מציק לי שאצטרך להיות במקום אחר כשאלך לעולמי, הייתי רוצה להיות בבית עלמין ליד אבא, ליד אימא, ליד סבא וסבתא. היום קשה לנסוע לטקסס ולווגאס לבקר את הילדים. אז היינו בחמולות, גרנו במשפחה והיינו כמו אבן גרניט באמצע המדבר".

בדיעבד, איפה את מעדיפה להיות אם הייתה לך בחירה: בארה"ב או ברחובות?
"הייתי מאוד רוצה לעבור לגור ברחובות. בשעריים לא הייתי יכולה לגור כי בכל רחוב שנכנסתי האוכלוסייה דתית מאוד. הייתי גרה אולי בפאתי העיר. השכונה שינתה את פניה. מבפנים העיר בטון ומלט ומבחוץ אפשר למצוא מקומות יפים. כל אחד אוהב לחזור למקום שהוא הכי אוהב.

"עם כל זה שהחיים היו קשים אין לי מה להתלונן. הייתה לנו ילדות טובה למרות תקופת הצנע. בחצר היו עצים, היו פירות, היו ירקות, הייתה עז. חשבו שאנחנו מסכנים אבל היה לנו הכל. לא הייתה לנו ריבה אדומה אבל הייתה לנו ריבת חבושים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...