שאפיק אל הוזייל: אבי כהן עוד יחזור, הוא ווינר שייצא מזה בדיוק כמוני
"עברתי 56 ניתוחים, הייתי שלושה חודשים בקומה. אין לי טחול, אין לי כיס מרה, כל הגוף מלא פלטינות, יש לי רגל קצרה, השיער נשר לי והגעתי למשקל של 28 קילו" הכדורגלן שנפצע בתאונת דרכים קשה נזכר השבוע בקריירת הכדורגל שלו לפני התאונה בשנת 1986
אל הוזייל חזר מעולם המתים, ממש כך. כדורגלן שבאמצע שנות ה-80 היה מחלוצי כוכבי המגזר הלא יהודי, השחקן הכי מהיר בישראל, המגן הימני של מכבי פתח תקווה והנבחרת האולימפית, שהיה מי שהגדיר אותו אתמול כתואם פיטר מסיללה (המגן של מכבי חיפה), והיום עובד עם לקויי למידה ומרצה של המועצה הלאומית למניעת תאונות דרכים.
אותה קומה, אותה בלורית שיער, צליעה, הרבה חלקים דואבים, וסיפור חיים קולח שמסתיים ומתחיל בערך באותו יום, 7 ביולי 1986, בין אשקלון לנתיבות. מונולוג: "אילו כל אחד היה לוקח אחריות ל'אני' שלו, לא היה קורה שום דבר.
"אם משרד החינוך ייקח את נושא תאונות הדרכים כחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים בבתי הספר, לא יהיו תאונות בכלל. אתה יודע כמה הרוגים בתאונות דרכים יש מאז הקמת המדינה? 33 אלף הרוגים, יותר מכל מלחמות ישראל. לא חבל? למה זה צריך לקרות? זה עניין של תרבות, עניין של חינוך.
"כשאני מרצה, יש הרבה דמעות. זה סיפור על כדורגלן מצליח, כוכב כדורגל, תגלית העונה, נבחרת השנה, מה לא היה לי? הכל היה לי, אבל זה קרה בגלל טעות אחת של אדם לא אחראי, אדם חסר כבוד ששפך שמן רב על הכביש. במקום לנקות את הכתם או לשמור על הקטע, או לשפוך חול הוא לקח את המשאית שלו ונסע. ללא אחריות".
"נסעתי עם החברה שלי לאכול צהריים אצל אמא שלי ברהט. אבא שלי היה סגן אלוף ושירת בעזה. הייתי בדרך חזרה לפתח תקווה, נוסע להנאתי, לא מהר, ומרחוק אני רואה כתם מבריק על הכביש. לא ייחסתי לזה חשיבות, הייתה חברה, מוזיקה. הגעתי לכתם, איבדתי שליטה. אני זוכר רק את ההתהפכות הראשונה ויותר מזה לא זוכר. התעוררתי אחרי שלושה חודשים.
"שנינו עפנו מהרכב. למה עפנו מהרכב? כי לא היינו חגורים. חגורה מצילה חיים. הדבר הכי חכם ברכב זו חגורת בטיחות. אני עפתי רחוק מהכביש, אולי עשרה מטר ממנו, וחברה שלי נפלה לא רחוק מהרכב. עבר יהודי טוב בשם משה, מנתיבות, הוא אפילו לא ראה אותי. הוא הניח את החברה שלי במושב, חסרת הכרה, והחל לנסוע לעבר תחנת מד"א בנתיבות.
"בדרך הוא שומע אותה נאנחת 'שאפיק, שאפיק' והוא הבין שיש עוד נוסע. הוא מצא אותי בין השיחים, עם הלשון בחוץ, מלאה חול, לא נושם. הוא
"מיד הוא פתח לי חור בצוואר, הכניס לשם'קנולה', צינור הנשמה, והחל להנשים אותי במכונה. הובהלתי בניידת טיפול נמרץ לסורוקה, שם שהיתי שנה ועשרה חודשים ועשיתי 56 ניתוחים, 37 בטיפול נמרץ נשימתי. הייתי שלושה חודשים בקומה.
"מה לא היה לי, פגיעה רב-מערכתית. אין לי טחול, אין לי כיס מרה, חתכו לי אחוז גדול מהמעי הגס, כל הגוף שלי מלא פלטינות, יש לי צלקת בגזע המוח, יש לי פיבולה מרוסקת בכתף. הרגל שלי היום קצרה בארבעה סנטימטרים, אני הולך עם הגבהה. היום אני עוד מרגיש טוב, אבל היו לי כאבים שלא יכולתי לסבול. לקחתי כדורי ואליום תקופה ארוכה. נפגע לי הזיכרון, אבל אני מנהל יומנים. הזיכרון לטווח קצר חוזר לאט לאט.
"אחרי שלושה חודשים פתאום התעוררתי. אני רואה את אמא שלי מולי בוכה. חשבתי שאני בדירה שלי בפתח תקווה, עוד מעט אימון בוקר. פתאום אני רואה סדינים ירוקים-לבנים. העבירו אותי למחלקה פלסטית, טיילתי בין כל המחלקות ובכל התקופה הזו רק שכבתי.
"לרגע לא הרמתי את הראש. שנה ושמונה חודשים לא אכלתי ולא שתיתי, הכל דרך זונדה בחיבור ישיר לקיבה, נשר לי השיער, הגעתי למשקל של 28 ק"ג. איבדתי כל סימן זיהוי. הרופאים לא נתנו לי אחוז אחד של סיכוי, מלאך המוות ריחף כל הזמן מעל ראשי, הוגדרתי כנס רפואי. אלוהים אמר משהו אחר: שאני אקדיש את החיים לילדים וחיילים ואזהיר אותם, שייזהרו.
"אחרי שנה ושמונה חודשים בסורוקה החליטו להעביר אותי לשיקום בבית לוינשטיין. באמבולנס, ליד קריית גת, הבין אחי שנסע איתנו שאני במצוקה. האדמתי, הזעתי. הרופא החליט לסובב את האמבולנס חזרה לסורוקה. עוד רבע שעה היו מאבדים אותי. אבחנו שהמעיים שלי נדבקו, כיוון שלא אכלתי שנה ושמונה חודשים.
"הכניסו אותי לחדר ניתוח, תשע שעות ניתוח. שהיתי עוד חודשיים. בסוף הגעתי לבית לוינשטיין, חיכו לי שם כל המעריצים, עיתונאים, חברים. אפילו לא יכולתי להגיב. איך שהגענו למחלקה הגיע אליי הפסיכולוג של המחלקה, ד"ר ורדי, והודיע לי:'שאפיק, גמרת עם הכדורגל. אל תחשוב על זה אפילו'. לא יכולתי לדבר כי הייתה לי קנולה, רק בכיתי.
"הייתה לי צעקה פנימית שלא נשמעה, שאני עוד אחזור לכדורגל. יותר מאוחר הבנתי שרצון בלבד לא מספיק, צריך גם יכולת. ואני לא יכולתי. ניסיתי לחזור לשחק בהפועל אל הוזייל. היה לי ניסיון מר, כי אני בקושי עומד. נפלתי מיד לאחר שהתחלתי לרוץ.
"יום לפני שהורידו אותי למחלקה הטיפולית, הגיעה מעריצה ושאלה אותי'איפה שאפיק?'. אמרתי לה שאני שאפיק, אבל היא סירבה להאמין וברחה. לא הייתי דומה לעצמי. הורידו אותי לחדר מלא מראות ואני רואה מולי אדם שאני לא מכיר. מכוער, רזה, קירח, אין שיער בגבות, לא מכיר אותו. התחלתי לבכות בכי מר. לא רציתי להישאר שם. איבדתי את השאפיק שבי, איבדתי כל סימן זיהוי. שאלתי את ד"ר ורדי:'מי אני, מה אני'. ביקשתי לאכול ולקח לי תקופה מאוד ארוכה עד שהתחלתי באמת לאכול.
"הגיעו כל החברים שלי מהכדורגל. הכל נהדר, אבל כולם חוזרים לעיסוקיהם ואני נשאר לבד. בכיתי. הרגשתי שהמקום שלי איתם, על המגרש, שלא עשיתי שום דבר רע ולא מגיע לי העונש האכזר הזה. שילמתי מחיר על טעות שלא עשיתי. התגעגעתי למגרש, לאוהדים, אפילו לימק"א, ששם היו מקללים אותי וזורקים עליי כל מיני דברים.
"יותר מאוחר הבנתי עם הפסיכולוגים שלי שטמונים בכל אדם דברים שהוא לא מודע להם. אם אדם ינסה לצלול לתוך המעמקים שלו, הוא יגלה שם המון יכולות וכוחות שמימיו לא גילה שהם קיימים. הכוחות האלה מביאים אותך לחוף מבטחים. פתאום גיליתי הרבה יכולות.
"התחלתי לכתוב שירה. מצאתי את עצמי מוציא משפטים כמו 'אני האיש ואלה הם חיי ועתידי כבר מאחוריי'. הוצאתי על הנייר את כל תסכוליי. חזרתי אל מגרש הכדורגל, בראש.
"הייתי בבית לוינשטיין שנה. כתבתי הרבה שירים יפים שם. דימיתי את הכדורגל לאישה יפה שנטשה אותי. אני פונה בשירים שלי ללבה, לשכלה, לאן לא פניתי. היא תמיד הולכת ממני. יצאתי עם מאה אחוזי נכות. הייתי בעולם אחר.
"יצאתי והתחלתי להתמודד עם החיים הלא קלים, עם העובדות הקשות, שאני נכה ולא מסוגל לשום דבר, וזקוק לעזרת הזולת. אתה רואה אותי עם חליפה, חולצה לבנה, אבל הגוף שלי זה מפת העולם. איפה לא פתחו אותי, הכל ניתוחים. אני לוקח 12 כדורים ביום כדי לתפקד, אבל אני מתמודד. אני אדם מאוד חזק".
"הלכתי ללמוד אחרי התאונה. עברתי מהעיר, מהזרקורים, מהמעריצות והתהילה לאוהל של אמא שלי, ליד מדורה, נשען על מזרון עלוב, שבר כלי. החלטתי להינשא, התחתנתי עם אחת המעריצות שלי, בניתי בית יפה. יש לי חמישה ילדים. צחקתי כשאמרו לי ללכת לאקדמיה, אבל אמרו לי שאני מסוגל.
"ב-2001 התחלתי ללמוד, לקחתי שני קורסים. ישבתי בשורה הראשונה, נוגע במרצה, אבל אהבתי להקשיב, מעט מאוד כתבתי. סיימתי תואר ראשון בהצטיינות, מדעי רוח וחברה.
"ב-2002 בעיד אל פיטר נסעתי למשפחה של אשתי בשפרעם. אני מה-זה זהיר, ובנתיב הנגדי התהפכה מכונית, פגעה במשאית שהדפה אותה אליי והתיישבה על מכסה המנוע ועל השמשה הקדמית. תאר לעצמך מה היה קורה אילו זה היה נוחת על הגג. כל השברים שהיו לי, חזרו לי שוב. הייתי קרוב לחודשיים בברזילי ושוב חזרתי לבית לוינשטיין. בלוח המודעות כתבו 'הכוכב חזר שוב'.
"עשיתי תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית. היום ההתמחות שלי היא הטיפול בלקות למידה. אני עושה עכשיו קורס לאבחון דידקטי ומרצה מטעם הרשות הלאומית למניעת תאונות.
"הגעתי לבתי כנסת, אולפנות, בתי ספר לבנות, צה"ל. מזהיר אותם, דיר באלקום. כל יום משפחות שלמות נהרסות, אין לנו תקשורת עם הילדים שלנו. הרבה צעירים לוקחים את הרכבים של ההורים שלהם ללא רשות וללא רישיון.
"אני תמיד חגור, מעולם לא דיברתי בפלאפון ברכב, מרוכז רק בנהיגה. צריך לקחת אחריות. אדם חושב שהוא לעולם לא ימות ופתאום הוא פוגש את מלאך המוות בלי הודעה מוקדמת, וכאילו הוא לא חי אף פעם. למה להגיע למצב הזה?
"למה זה קורה לי, אני שואל את עצמי. מה עשיתי? אני מנהל דיאלוג עם עצמי. בחיים לא עישנתי ולא שתיתי, אני אדם ישר ולא עושה שטויות. אילו התאונה הייתה קורית למישהו אחר, הוא היה שואל אותן שאלות שלי, במקרה זה קרה לי.
"באבי כהן נכנסו מאחור, ושוב יש פה אותה מידה של חוסר אחריות. אני לא מכיר את האיש שלא ניקה את השמן מהכביש, מעולם לא נתפס. הייתי מצרף אותו להרצאות שלי.
"אבי כהן ביקר אותי בבית לוינשטיין, העצים אותי, למרות שהכיר אותי רק מהכדורגל. הוא עוד יחזור. הוא חזק, הוא וינר, הוא בן אדם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם