רוקדת במדבר: הרקדנית היפנית התאהבה בבירת הנגב
"ילדת החופש והשמש" - זה פירוש שמה ביפנית של יוקו אימאזייק, הרקדנית היפנית של להקת המחול הבאר שבעית "קמע". כעת היא מספרת על ההסתגלות לבירת הנגב ועל הגעגועים למולדת. ראיון מיוחד
הגורל רצה, שיוקו אימאזייק, ילידת אוסאקה שביפן, אחד המרכזים הכלכליים והתקשורתיים החשובים באסיה, תקשור את גורלה עם להקת 'קמע' מבאר שבע. אוסאקה ובאר שבע שונות זו מזו בתכלית.
הראשונה, היא העיר השלישית בגודלה בארץ השמש העולה. יש בה כלכלה חזקה, תקשורת ברמה שאנחנו רק יכולים לדמיין, מודרניות שתגיע אלינו אולי בעוד 50 שנה וגם מסורת המכתיבה קודים נוקשים של כבוד ומוסר עבודה, עד כדי מוות על המשמרת. איך נגיד בעדינות ובתקינות פוליטית? בדיוק ההיפך מאיתנו, רוב הבאר-שבעים.
לכאורה, קיים פער תרבויות בלתי ניתן לגישור. אבל, יוקו, ילדת החופש והשמש, מרגישה כאן בבית, גם אם היפניות טבועה בה חזק. אנחנו קובעים איתה לשלוש אחר הצהריים באולפנה של "בת-דור", ליד תיכון מקיף א', האכסניה של להקת 'קמע'. היא מגיעה בדיוק בשלוש. היא מבכרת ב"שלום" ובקידה וגם אני קד קידה מולה.
קטנה, שברירית למראה, חיוך נצחי וקול שהופך את העברית והאנגלית למשהו אסיאתי ואחר. אלא, שמראה יכול להטעות: רקדני מחול מודרני נדרשים לכושר גופני וללא מעט כח. היצירות תובעניות, התנועות רחוקות מלהיות מעודנות כשל ברבור. הגוף מדבר, צועק וזועק.
"אתה יודע, לרקדן ביפן מאוד קשה", מספרת יוקו, שביום הראיון גם חגגה את יום הולדתה ה-26. "כששואלים אותי ביפן במה אני עוסקת, ואני אומרת 'רקדנית', השאלה הבאה היא 'אבל במה את עובדת'? הרבה רקדנים יפניים, צעירים ומוכשרים, נאלצים לעבוד בארצות אחרות, כי ביפן לא מטפחים את אמנות הריקוד".
יפן, עם תרבות בת אלפי שנים, אינה רואה ברקדנים המקצועיים אמנים. אפילו לא אלה העוסקים באחת מארבע מסורות הריקוד של המדינה – ה"קבוקי" וה"נוא-מיי", ה"בון-פסטיבל" וה"ניהון-בויו", שהוא מעין תערובת. יש גם את המחול היפני המודרני, ה"בוטוא", שהנציגה הבולטת שלו היא להקת המחול "סנקאיי-ג'וקו", שביקרה לפני
משפחתה של יוקו קיבלה, איך לומר, די בהבנה את רצונה להיות רקדנית, לא לפני שהקשתה ושאלה ממה תתפרנס. ביפן היא הופיעה, בין היתר, בהפקות המקומיות של "אוויטה" ו"פאנטום האופרה" וגם הופיעה ב"רויאל אלברט הול" היוקרתי שבאנגליה.
כל זאת, עד שהחליטה לגשת לאודישנים של 'קמע', שנערכו באמסטרדם. הרומן בין 'קמע' לבין יוקו היה מיידי. "הרגשתי משהו אחר, שונה, שלא הרגשתי בשום להקה בה קדתי לפני כן. מעין תחושה של חופש, של עונג". בלהקה, מצידה, ראו מיד את הפוטנציאל העצום שיש בדברים שיוקו מביאה מהבית: אותה רוח אוריינטאלית. "אחד הדברים שמרגשים ומשמחים אותי הוא, שבריקוד רוצים שאבטא את התרבות שלי, את מי שאני. כותבים את התפקיד כך שהוא יתאים לי וידגיש את השוני שלי".
כשהודיעה להוריה שהיא עוברת לישראל, הם, נגיד בעדינות, הזדעזעו. רוב היפנים לא יודעים איפה זה ישראל, יודעים רק שיש פה מלחמות וטרור. "גם אני לא ידעתי איפה זה ישראל, אבל קסם לי להגיע לפה, כי פה זה שונה ופה אוכל לבוא לידי ביטוי. היום ההורים קצת פחות חוששים".
אחרי מספר חודשים בארץ, ליוקו כבר יש תובנות עלינו: "החברה הישראלית מאוד מגוונת, אנשים מכל העולם. אני כבר מבדילה בין אנשים שמדברים בעברית במבטא ישראלי ובמבטא רוסי. הבנתי שפה אנשים יכולים להתווכח בקולי קולות ואחרי זה להתחבק חיבוק חברי, מה שלא תראה ביפן.
"אני מנסה להסביר להורים שלי מה הולך פה, אבל הם עדיין קצת חוששים". היא מתכתבת איתם במסנג'ר מדי ערב. אין לה מקלדת ביפנית, אלא תוכנה המתרגמת את המילים היפניות שהיא כותבת באותיות לטיניות לאותיות יפניות.
לפני כמה שבועות אימה של יוקו חלתה ונאלצה לעבור ניתוח בראשה. להקת 'קמע' הייתה בעיצומן של החזרות על יצירה חדשה, "שרול" שמה. אלא, שמבלי לחשוב פעמיים, מנהל הלהקה תמיר גינץ אמר לה שעליה לנסוע ליפן ולשהות לצד אימה, עת תעבור את הניתוח.
"האנושיות של הישראלים, החשיבות שהם נותנים למשפחה, הכבוד שלכם כלפי ההורים, מאוד נגעו ללבי. במדינה אחרת פשוט לא היה איכפת להם אם אימא צריכה לעבור ניתוח, העיקר העבודה. פה בלהקה כולם דאגו ועמדו על כך שאהיה לצד אימי ובזה הישראלים דומים ליפנים. אלה דברים שגמרו לי להתאהב בכם.
"הישראלים פשוט חמים, ישירים, הם לא שומרים שום דבר בפנים. גם הריקוד שלכם כזה. בארצות הברית או באנגליה, המחול הוא יותר מיוזיקול, הרבה רושם והרבה שעשוע, אבל בלי ביטוי לכאב או לכעס. במחול הישראלי כמעט ואין את האלמנט של מחזה זמר. ביצירות יש הרבה אנרגיה ולא מעט עצב. זה דבר מאוד ייחודי, שאני מתחברת אליו".
יוקו באמת שונה מכל מה שהכירו בבאר שבע. "כשאני הולכת ברחוב, אנשים מסתכלים. לא מסתכלים מתוך רוע, לא לא. אני פשוט שונה, עם עיניי המלוכסנות ותווי הפנים שלי שהם מאוד יפניים. בגלל זה אני לא כל כך יוצאת לבלות, רק לפעמים, עם חברים מהלהקה. אבל, התאהבתי בבאר שבע. אנשים פה מאוד שונים מהיפנים או למשל, מהבריטים. הכל פה פתוח, כן, אין מחסומים של מעמדות או של תרבות, אולי בגלל שישראל היא מדינה של מהגרים.
"באנגליה, פחדתי לדבר אנגלית כי כשהייתי טועה, היו נוזפים ומתקנים אותי. פה לא. אני לומדת עברית באוניברסיטת בן גוריון וכשאני מדברת עברית, גם אם אני טועה, אנשים ממש שמחים, מחבקים, מעודדים. כשאני רוקדת, מעירים לי אם אני עושה משהו לא טוב וגם משבחים כשאני עושה משהו טוב. הכל הרבה יותר ישיר. בניגוד ליפן, שם הכל טקסי, נוקשה".
היא חולקת דירה עם שני רקדנים מהלהקה. בבית היא מבשלת אוכל יפני ומאוד מקפידה על תזונה בריאה. אבל, יצא לה לאכול את האוכל הישראלי, "אהה, פלאפל ושווארמה", שהיא מאוד אוהבת.
"כולם רוצים שאני אכין להם סושי. מאוד הפתיעה אותי האהבה שלכם לאוכל יפני. ביפן לא מכינים סושי בבית, כי יש סושי מוכן בכל מקום, אפילו בקיוסק. פה חייכתי כשראיתי שאפילו בסופר מוכרים מוצרים לסושי - האצות, האורז, המחצלת לגלגול".
אגב, ביפן אפילו בקיוסק האוכל המוגש הוא ברמה גבוהה. שום טבח לא ירשה לעצמו להגיש שם מאכל פחות ממושלם. היפנים הם הייקים של המזרח. הם מעבידים עצמם למוות. לילדים בבית הספר אסור להביא ציון פחות מ"מצוין".
אין אנשים שמנים ביפן, כי בעיניהם אדם שמן הוא אדם חולה הזקוק לטיפול. הכל טקסי, מעמדי, מנוהל במשמעת של ברזל. "אם יש דבר שאני מתגעגעת אליו, זה לאווירה של אוסקה. לפעמים חסרה לי הטקסיות הזו, שהיא חלק ממני גם. אבל, מצד שני, התאהבתי באופי הישראלי ואני חושבת שאני לאט לאט הופכת יותר ישראלית ופחות יפנית.
"אתם הישראלים פשוט אוהבים גאדג'טים ואלקטרוניקה. אני יושבת פה בחדר ההלבשה של 'קמע' ורואה שכל מוצרי החשמל פה יפנים – היטאצ'י, סוני, ג'יי.וי.סי. אנשים פה אוהבים טלפוניים ניידים, זה משהו".
יוקו נמצאת בבאר שבע, בינתיים, לעונה הנוכחית של להקת 'קמע', אבל היא רוצה להמשיך. ישראל קוסמת לה והעיר באר שבע בשבילה היא עולם שונה, פתוח, משהו שנותן דרור לאופייה, שכל כך הולם את שמה. ולא שרקדן בישראל עובד פחות קשה. ב'קמע' יש שעות רבות של חזרות וגם לימודים משלימים.
בימים האלה עובדת להקת 'קמע' על היצירה "שרול", עם כוריאוגרפיה של תמיר גינץ. היצירה, הנקראת בשם החיבה של ישראל, דנה במהות הישראליות, בשברי זיכרונות אישיים, הצפים ועולים מתוך החוויה הישראלית.
יש ביצירה ניחוחות של בית, שכונה, חברות, מראות ומהמורות, מצעד של דמויות בין קרובים לקרובות. ה"ביחד", הלבד והגעגוע ל"שרול". היצירה מזמנת לצופים דפדוף באלבום תמונות שהינו גם אישי וגם קבוצתי, כל אחד וה"שרול" שלו. הילד שאותו הוא איבד או שהוא מחפש ואליו מתגעגע".
להקת המחול 'קמע' הינה מיסודה של בת-דור באר שבע - מרכז עירוני לאמנות המחול על שם לארי וליליאן גודמן, שהוקם בספטמבר 2002 ע"י דניאלה שפירא ותמיר גינץ ומשכנה בשכונה ג', סמוך לתיכון מקיף א' ברחוב השלום. מבצר של תרבות ומצוינות, עם חיבור חזק לקהילה הסובבת אותה. מבאר שבע תצא בשורה ואכן הלהקה הבאר-שבעית זוכה לשבחים רבים בהופעותיה בארץ ובחו"ל.
'קמע' היא להקה רפרטוארית, המציגה את יצירותיו של תמיר גינץ ויצירותיהם של כוריאוגרפים אורחים. הלהקה מעודדת יצירה ישראלית ומטפחת מצוינות בתחום הטכני והאמנותי. 'קמע' הנה בית ל-14 רקדנים מוכשרים המביאים לבמה אמירה אישית, ייחודית ומרגשת במגוון של יצירות. חלק מהרקדנים באים מחו"ל וזהו להם מפגש ייחודי עם ישראל ותרבותה.
ללהקה מופעים למבוגרים, נוער וילדים, אשר מוצגים עשרות פעמים בשנה ברחבי הארץ והעולם. 'קמע' זכתה להצלחה בסיורי הופעות באירופה, דרום אמריקה, בסין ובהודו. בספטמבר 2007 היא הוזמנה על ידי "פסטיבל קיפריה" בקפריסין להעלות בבכורה מיוחדת את "כרמינה בורנה" עם התזמורת הלאומית של הונגריה ומקהלות מקפריסין.
"כרמינה בורנה" ייצגה את ישראל באירועי התרבות של אולימפיאדת בייג'ינג 2008. בנוסף, מקיימת 'קמע' פרויקטים חינוכיים של הוראה והסברה בבתי ספר ובאולפנות מחול, סדנאות אמן, סדנאות רפרטואר ותכניות העשרה ברחבי הארץ.
תמיר גינץ – הוא המנהל האמנותי וכוריאוגרף הבית. בימים אלה הוא נמצא בשלבי מעבר לבאר שבע, העיר שבה קבע את מרכז חייו. לאחר השלמת לימודי מחול בארץ ובחו"ל, הופיע גינץ כרקדן ב"בלט חיפה" וב"בת-שבע", בניהולו האמנותי של אוהד נהרין.
גינץ היה כוריאוגרף הבית של להקת המחול "בת-דור" בתל אביב (2001-1997) והמורה הראשי למחול מודרני באולפן למחול "בת-דור" (2001-1991). עבור יצירת הביכורים שלו "רציף 1" זכה בפרס אלברט גובייה בדנמרק 1997. בשנת 2002 יסד את 'קמע', עם דניאלה שפירא. גינץ חזר לבמה ביצירותיו עבור 'קמע': "גן נעול" ו"אורות הבמה".
גינץ הינו בוגר תואר ראשון (.B.A) בשפה וספרות אנגלית ובסוציולוגיה מאוניברסיטת חיפה ו"מורה מוסמך בכיר" במסלול למחול מסמינר הקיבוצים. גינץ לימד מחול מודרני בבתי ספר רבים ברחבי הארץ והוא המייסד והמנהל של מגמת המחול בבית הספר "בליך" ברמת-גן.
יצירותיו הוצגו בסיבובי הופעות ברחבי העולם: צרפת, איטליה, גרמניה, שוויץ, קזחסטן, אקוודור, פנמה, סין, הודו, קפריסין, ליטא וטורקיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם