"הידרומניה": הסיוט מתגשם לנו מול העיניים
כשאסף גברון כתב את "הידרומניה", רומן בדיוני המתאר ישראל יבשה ונואשת למים בעוד 60 שנה, הוא לא האמין שהעתיד יגיע הרבה יותר מהר
את הגרסה הראשונה של הרומן "הידרומניה" כתבתי במהלך חודש אוקטובר 2004 במדינת ניו יורק, כמעט טובע בירוק שמסביב ובגשמים שהרטיבו את עלי השלכת. את המאמר הזה אני כותב בברלין באמצע דצמבר 2010, ומחוץ לחלון יש שכבה עבה של שלג על ענפי העצים וגגות המכוניות. אפילו בישראל עברתם בשבוע שעבר כמה ימים של סערות וגשמים. לכן קל לתייג את הספר כ"מדע בדיוני", תרחיש עתידני רחוק שהקשר שלו למציאות של ימינו רופף או מקרי.
אני לא אוהב את המושג "מדע בדיוני" בהקשר של הספר הזה, ואף פעם לא הגדרתי אותו ככזה. זה נכון שהוא מתרחש בעתיד (שנות ה-60 של המאה ה-21), ומתאר ישראל שונה מאוד מזו של היום, מבחינה פוליטית, סביבתית, חברתית ועוד, אבל כל הפרטים בתרחיש שבספר נטועים עמוק במציאות הקיימת, בתהליכים שמתרחשים לנגד עינינו כבר כמה שנים, ובשש השנים מאז שכתבתי את אותה גרסה ראשונה נראה שהם מתרחשים אפילו יותר מהר ממה שמישהו העלה על דעתו.
לפני שש שנים עוד לא יצא הסרט עטור הפרסים של אל גור "אמת מטרידה", שהקפיץ את המודעות
הנה כמה דוגמאות: הנתונים הסטטיסטיים הבלתי ניתנים להפרכה על ההתחממות הגוברת של כדור הארץ והתמעטות המשקעים באזורים צחיחים. היעלמותו ההדרגתית של ים המלח - תעשו חיפוש על "עין גדי" במפה של "גוגל" (עדיף לבחור נקודת מבט של לוויין), ותשוו את ים המלח למפות של ישראל שאתם מכירים או זוכרים.
מצבם המחמיר של מאגרי המים התת-קרקעיים ושאלת הבעלות על אקוויפר ההר, שהיא אחת הנקודות הקריטיות, גם אם הפחות מדוברות, בסכסוך עם הפלסטינים. השתלטותן של חברות פרטיות על משאבי טבע, כמו יצרניות מים מינרליים מסוימות שקנו אגמים ונחלים בהרי האלפים, או חברות שמציעות לערים עניות בעולם השלישי לנהל עבורן את אספקת המים תמורת שליטה במקורות ובתשתית.
בעקבות תהליכים אלה ואחרים לא רק שיש לנו פחות ופחות מים לשימושנו - להשקיה, ניקיון, תעשייה, רחצה וכמובן שתייה - אלא שהמים המתמעטים שכן עומדים לרשותנו עוברים לבעלות פרטית, לידיהם של אלו שלא בהכרח רואים לנגד עיניהם את רווחת הציבור. זו סיטואציה מסוכנת - המשאב הטבעי הזה, שנופל בחופשיות מהשמים ואמור להיות שייך לכולנו ומוגן עבורנו, הופך לפחות נגיש עבור הציבור הרחב.
כמובן, כל זה יכול להישמע כמו נבואות זעם והפחדות היסטריות. הרי בסופו של דבר גם בישראל החמה, גם אחרי הקיץ החם ביותר שאנחנו זוכרים והסתיו היבש ביותר מאז שהתחילו המדידות, עם הכינרת בשפל שלא היה כדוגמתו וסכסוך פוליטי שלא נראה כאילו הוא עומד להסתיים בקרוב - עדיין, אנחנו מסובבים את הברזים, ומים יוצאים מהם ללא הגבלה.
אנחנו מתקלחים מקלחות ארוכות ככל שמתחשק לנו, משקים גינות גדולות ככל שיש לנו, שוחים בבריכות פרטיות או ציבוריות לרוב, והכול תמורת שקלים בודדים לקוב מים. מה שגם מחזיר אותנו לתחילת המאמר, על החורפים החורפיים של אירופה וארצות הברית - למרות הכול, אנחנו לא באמת מרגישים מחסור במים, לא אצלנו ובטח שלא במוקדי הכוח וההשפעה העולמיים.
וכשאנחנו לא באמת מרגישים בבעיה, רובנו לא נרוץ לנסות לפתור אותה. לרובנו יש מיליון דברים אחרים, בוערים יותר, לעסוק בהם. וככה אנחנו ממשיכים להתגלגל, משנה לשנה, מקיץ לקיץ, מתלוננים על החום, מצקצקים בלשון מול שרפות, מבינים ללבם של חקלאים מתלוננים, וממשיכים להשתמש במים בדיוק באותו אופן שתמיד השתמשנו - וכשאני מדבר על "עלינו" אני מתכוון הן לכל אחד ואחד מאתנו בביתו והן לרשויות ולגופים הציבוריים שלא ממהרים לתכנן ולהפעיל תכניות של מיחזור, חיסכון ואפילו הקצבה. וכך נמשיך להתגלגל, עד שלא נוכל יותר.
אני לא יודע כמה זמן זה ייקח ואיך זה יקרה. אם זה יקרה פתאום, במהלומה, או בהדרגה. כש"הידרומניה" יצא לאור אמרו לי לא מעט אנשים שאני פסימי, אבל יכול להיות שהתיאור בספר, של ישראל יבשה ונואשת בעוד כ-60 שנה, היה דווקא אופטימי. קשה לדעת, אבל לטבע יש דרכים משלו לאותת, ואם הכמעט-אין-חורף שיש לנו השנה הוא לא איתות, אני לא יודע מה כן.
זה איתות שרומז שכדאי להתחיל לחשוב על העתיד. שכדאי להתחיל לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות כדי להשתמש בפחות מים, ברמה הפרטית והציבורית, כדי שיישארו לנו יותר, ליותר זמן. זה איתות, עדיין לא דרמטי, עדיין לא היסטרי, אבל הוא נוכח, והוא מספר לנו שיש סיכוי לא רע שכבר בימי חיינו האזהרה תהפוך למציאות, ותעבור מפרסומות הטלוויזיה לברזים עצמם.
אסף גברון הוא חתן פרס ראש הממשלה לסופרים תשע"א. ספרו "הידרומניה" זכה בפרס גפן בשנת 2009.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם