והילד הזה הוא אני: יהודה אטלס מגיע לחיפה

סופר הילדים, יהודה אטלס, מגיע השבוע לספר על תהליך הכתיבה והיצירה שלו במרכז האקדמאי לעיצוב ויצ"ו חיפה. אטלס: פעם חשבתי שהשירים שלי נקראים בעיקר על ידי 'צפונים', אבל מסתבר שהם אהובים על ידי בני כל המגזרים והמעמדות

חן לב | 16/12/2010 7:47 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
סדרת ההרצאות "הצד השני של הטקסט", הנערכת זו השנה הרביעית במרכז האקדמאי לעיצוב ויצ"ו בחיפה, מארחת מדי חודש אמנים מהשורה הראשונה בארץ, שהטקסט הוא אלמנט משמעותי בעבודתם. במהלך השנים הרצו במסגרת זו יוצרים כמו: יאיר גרבוז, ירמי פינקוס, דני קרמן, אפרים סידון ורותו מודן (שפתחה השנה את הסדרה).
יהודה אטלס
יהודה אטלס צילום: יחצ


בשלישי הקרוב יצטרף אליהם גם הסופר וחוקר ספרות הילדים יליד מושב עין עירון- יהודה אטלס (74), שנודע בזכות סדרת חמשת ספרי "והילד הזה הוא אני" (שפורסמו בין 1979 ל-1988 ופופולאריים עד היום) ויתמקד בה בהרצאתו.

הספר הראשון בסדרה, שהכילה שירי ילדים קצרים, יצא כשאטלס היה כמעט בן 40. הוא הציג בו את העולם מנקודת מבטו של ילד- ואף זיכה אותו בפרס זאב לספרות ילדים ונוער. לצד ההרצאות והמפגשים שהוא מעביר, כבר למעלה משלושים שנה, בפני מגוון אוכלוסיות (מילדים עם או בלי הוריהם, דרך מבוגרים בבתי אבות ועד לאסירים) אטלס לא מפסיק לפרסם מפרי עטו.

"בהרצאה הזו אני מספר בין היתר על היסטורית הכתיבה שלי, מניין באה ההשראה, על כל מרכיבי הכתיבה ובכלל על למה לטרוח לכתוב ספרים", אומר אטלס. "עד היום קיימתי למעלה מ-5000 מפגשים כאלה, בעיקר בארץ- אבל בעבר היו כמה בבתי ספר יהודיים באמריקה".

מה הוביל אותך לכתיבת הספר?
"בזמנו כשהתחלתי לכתוב, הנישה אליה נכנסתי הייתה ריקה. היו שם רק את 'כשאמא הייתה קטנה' של חגית בנזימן ואת 'משק יגור טיוטא', שכתב יורם טהרלב על ילדתו בקיבוץ יגור- ממנו למדתי לתאר בעיות קטנות ולא פרקי הווי.

"המטרה הייתה לא לחנך את הקורא, אלא לגרום לו להבין שהחיים רב גוניים ולכל אחד יש את האמת שלו- ודרך זה הוא כבר יתחנך בצורה הטובה ביותר. חלק מהשירים התבסס על חוויות הילדות שלי, על הסתכלותי על ילדיי, על ילדים אחרים- וגם על אנשים מבוגרים. מבחינתי אין הבדל בעניין הרגשות מאחר ובתוך הראש כולנו עדיין ילדים".

למה לדעתך הסדרה הצליחה כל כך?
"פעם חשבתי שהשירים שלי נקראים בעיקר על ידי 'צפונים', אבל מסתבר שהם אהובים על ידי בני כל המגזרים והמעמדות. אולי זה בגלל שהייתי מהראשונים שלקחו בספרות הילדים את הצד של הילד, וגם כתבו בשפה פשוטה אך מדוברת. היו איוריו של דני קרמן - שנתן לכל שיר פרשנות,

לאו דווקא טריוויאלית מהטקסט, שלעיתים תיארה דווקא את מה שקרה אחרי האירועים.

"תבנית החלונות שלו גם נתנה תחושה של שיכון, למרות שהגיונית הקונספט הזה של האמא שצועקת מקומה רביעית על הילד, שמציץ מהקומה השנייה, יכול להתרחש רק בווילות".

ובכל זאת איפה עובר הגבול אצלך?
"אף פעם לא כתבתי בעגות דיבור עכשוויות- אין אצלי 'פצצות לגבות' או 'חבל על הזמן'. הסלנג אצלי הוא זה שרווח, כשאני הייתי ילד, כמו קוואץ'. אגב, בזמנו השתמשתי ב'דאווין' ועדיין יש לי נקיפות מצפון על כך...".

ומה לגבי רוב ספרות הילדים כיום?
"היום יש כבר ספרים טיפוליים שעוסקים למשל בענייני גירושי הורים, אבל הם מציעים פתרון מהיר של בעיות שסומנו מראש - ולכן הם גם קצרים מאוד, ובטח שלא מתאימים למציאות. דברים לא נפתרים כך בחיים, זה שקר וכזב. הכל נפתר בהדרגה- וגם זה לא תמיד. לדעתי צריך לכתוב ספרות לילדים באותה הרצינות, כמו שכותבים למבוגרים".

"והילד הזה הוא אני", הרצאתו של יהודה אטלס במסגרת הסדרה "הצד השני של הטקסט", של המרכז האקדמי לעיצוב ויצ"ו חיפה. שלישי (21/12) בשעה 14:00. הכניסה חופשית

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/local/north/ -->