הגיבור מרחוב אחווה: פרידה מסנ"צ איציק מלינה
האיש שהיה מחובר למכשיר הקשר גם ליד שולחן השבת כשאביו עשה קידוש, לא היסס לרוץ אל תוך האש כדי להציל חיי אדם. סנ"צ איציק מלינה, שנהרג בעת שניסה לחלץ את צוערי השב"ס בשריפה בכרמל, הוכיח בחייו ובמותו ערכים ומסירות. אביו, אחיו, אשתו ובתו הקטנה סופדים לו
פיסת נייר תמימה שכתבה ילדה בת 10 וחצי והונחה על הארון בו נמצא אביה, הפכה הלוויה, שהיתה אמורה להיות עצובה מאוד, לשבירת לבבות קולקטיבית של למעלה מאלף איש.
ביום ראשון שעבר נערכה בבית העלמין הצבאי הלווייתו של סנ"צ יצחק מלינה, אחד מהשוטרים שנשרפו למוות באסון האוטובוס. בן 46 היה במותו. מפכ"ל המשטרה, מפקד המחוז, שר החינוך, ראש העיר, פקודים, בני משפחה, חברים והמון המון שוטרים. כל אלו ליוו את ה"איש שתמיד עבד" בדרכו האחרונה.
"היית קצין בצה"ל ולאחר השחרור ביקשת להתגייס למשטרה. לצערי עזרתי לך. פניתי לבורובסקי ואמרתי לו שיש לי בן קצין בצה"ל. הוא התלהב ואמר 'אנחנו צריכים בחורים כמוהו', ומיד גייס אותך. עשית את כל התפקידים במשטרה, היית נאמן ואחראי. עד שהגענו ליום חמישי האומלל.
"כשביקשו ממני לתת די.אן.איי, אני הבנתי שנשרפת כליל, אחרת למה די.אן.איי? איציק אני מצטער שלא יכולתי להגן עליך, כפי שהגנתי עליך בהיותך ילד קטן. לך לשלום שתהיה מליץ יושר לכולנו".
(יוסף מלינה סופד לבנו)
הפגישה עם יוסף מלינה, האבא של איציק, היתה עבורי קצת מעבר לפגישה בין עיתונאי למרואיין. "מלינה" היה שם שגדלתי עליו כילד. יוסף היה עם אבא שלי במשטרה. ג'ולי, אם המשפחה, היתה המטפלת של אחי הגדול ויניב, הבן הצעיר, היה חבר שלי מהצ'כונה.
בשנים האחרונות הקשר היחידי שהיה לי עם מלינה היה דווקא עם איציק. כעיתונאי ספורט, ראיתי את מלינה (ביחד עם אהובה תומר) בכל משחק בקרית אליעזר. בפעם הראשונה אמרתי לו 'אתה האח הגדול של יניב', בפעם הבאה סיפרתי לו על זה שאמא שלו טיפלה באחי הגדול וברוב המשחקים שלאחר מכן המפגש בינינו כלל שלום עם העיניים ולעיתים לחיצת יד.
מלבד להיות האח הגדול של יניב והבן של יוסף וג'ולי, איציק מלינה היה בן אדם. אחד שמכבד את האיש שמולו, גם אם הוא איזה עיתונאי נודניק שמציק לו עם כל מיני הקשרים משפחתיים.
"איציק היה בן מאוד מסור ומאוד דאגני", אמר לי האבא יוסף מלינה, כשישבתי בבית האבלים שבשושנת הכרמל. מלינה בקושי יכל
יום אחד הבדיל בין יום ההולדת שלו לבן יום ההולדת של איציק שנולד ב-16.7.64. "הוא אהב את המשפחה ואת ילדיו. ואהב את העבודה שלו יותר מכל. הוא תמיד היה בתפקיד. היה בא אלינו הביתה, אני עושה קידוש והוא היה בהאזנה למכשיר הקשר. הייתי שואל אותו 'למה אתה מאזין לקידוש או למכשיר הקשר?'.
"לא עזר שום דבר, הוא כל הזמן היה בתפקיד. כרמית היתה מתלוננת בפני שגם כשהוא בבית הוא לא בבית. הוא היה בתפקיד בחייו ובמותו. לא פעם הוא היה מסתכן והייתי גוער בו: 'איציק תשמור על עצמך, אל תעשה שטויות'. אבל זה לא עזר".
בשלב הזה האם, ג'ולי, שמרגישה מרוסקת לגמרי, אומרת: "זה ילד מיוחד. הוא היה ילד יפה תואר, עיניים ירוקות. אתה צריך לראות תמונות שלו. אם אני אסתכל עכשיו על תמונה שלו אני אתעלף. הוא חסר לי, קשה לי בלי איציק. אני לא יודעת איך אני אוכל לתפקד.
"אני כל הלילה חולמת עליו, רואה אותו עם מכשיר הקשר וכל הציוד של המשטרה. אני לא יודעת אם אני אמשיך לתפקד כמו שהייתי. הוא חסר לי. בשבת שעברה הוא היה אצלי בא אחרי הספורט לשתות קפה. גידלתי אותו ילד למופת. איך אני אסתדר בלעדיו? הוא היה בא לאכול, לוקח מהסיר אוכל ותמיד דואג לתת לי נשיקה ולאבא שלו נשיקה. בן כל כך אוהב ואחים שכל כך אוהבים אחד את השני".
כשאני מבקש מג'ולי להציף קצת זיכרונות מאיציק היא מתקשה, ממאנת להאמין שהיא נמצאת בכלל בסיטואציה הזו. ואז ג'ולי לוקחת אותי 43 שנים אחורה: "כשעברנו לגור ברחוב אחווה הוא היה בן שלוש וחצי. הוא היה ילד מאוד שובב. פתאום אני מריחה משהו לא בסדר. הוא לקח אבזם של חגורה של אבא שלו והכניס לשטקר. איציק ברח מיד לכניסה למדרגות וצעק אני לא רוצה את הבית החדש. במזל הוא ניצל אז שהזרם נפל".
"צפיתי בך בגאווה של ילד. זיכרונות ילדות מציפים אותי מכל עבר וכל דבר מקבל משמעות אחרת. איציק אחי, ביום חמישי התקשרתי אליך כמה פעמים ולא ענית לי ואז שלחתי לך הודעה 'איציק תשמור על עצמך, תחזור אלי, אוהב, נתן'.
(נתן מלינה סופד לאחיו)
ארבעה ילדים לתפארת גידלו יוסף וג'ולי. איציק, נתן בן ה-42, תמיר בן ה-37 ויניב בן ה-35. שלושה מהם, איציק, נתן ותמיר, פנו לקריירה משטרתית. יניב פנה לעבודה כאיש רכש בחברה רפואית. איציק היה הגורם המאחד של המשפחה, האיש שמרכז את הכל ויוזם את כל האירועים החברתיים.
לא שהאחרים חס וחלילה לא ניסו, פשוט כאשר איציק היה רוצה שמשהו יקרה זה היה קורה. "איציק היה חולה על אוכל מבושל. הוא תמיד היה נכנס לבית של ההורים ודבר ראשון עובר בין כל הסירים, דוחף ידיים, לא משנה נקי לא נקי, הוא היה טוחן", מספר יניב עם חיוך מהול בהמון עצב. "פעם הוא אכל משהו שהוא חשב שזה אוכל וזה לא היה, זה היה איזה בוץ" (הוא צוחק).
"אני היום במצב שאני אומר לעצמי איך לא ביליתי איתו יותר. לא רק בגלל שעכשיו זה לא יקרה כי הוא לא כאן, פשוט הוא היה אדם שממש כיף איתו. הוא היה המארגן של המשפחה. הוא נורא אהב פיקניקים, אם רצינו לארגן משהו זה היה עובר דרכו. כשהוא היה מארגן זה היה מתקתק".
ספר קצת על הרגעים הקשים של יום חמישי.
"תמיר התקשר אלי ואמר לי שהוא לא מצליח להשיג את איציק. אמרתי שאין סיכוי שהוא יענה כשהוא באירוע כזה. בדיעבד התברר שבזמן שדיברנו הוא כבר לא היה. בדרך הביתה מהעבודה לחצתי על חיוג טורבו 4, שזה היה איציק, וישר אמר שהמינוי אינו זמין.
"התחלתי קצת לדאוג אז התקשרתי לכרמית, היא תמיד אופטימית. היא הרגיעה אותי ואמרה לי שנתן ראה אותו בטלוויזיה. ההורים הגיעו אלי יותר מאוחר ואז נתן הודיע לי שאיציק נעדר וביקש שלא אגיד להורים. נכנסתי לחדר והתחלתי לבכות. ידעתי שמשהו לא טוב קרה".
"בשעה 11 סיימתי ללמד ויצאתי מאושרת לקראת חופשת החנוכה שאנחנו כל כך אוהבים. יום הנישואים שלנו חל בחג החנוכה וברית המילה של בננו הבכור, מאור, חל בנר שלישי של חנוכה, בגלל זה קראנו לו מאור.
"בשעה שבע בערב כבר פקדו את ביתנו שלושה אנשים שבישרו לנו שאתה נעדר ואיבדו איתך את הקשר. נאלצנו להמתין יממה וחצי עד שהודיעו לנו בשבת בבוקר שגופתך נמצאה בשטח של יערות הכרמל והיא זוהתה באופן וודאי.
"האסון הגדול קשה לנו נורא. קשה לנו לחשוב שאתה שליכדת את כל המשפחה, נלקחת מאיתנו כך ללא סימן וללא התראה ועוד באכזריות כזאת. וזאת בהתחשב בנסיבות שאתה שעטת קדימה בניסיון לעזור לחלץ אנשים שנלכדו באוטובוס. טובת האחר ועזרת הזולת עמדה כנגד טובתך האישית וההגנה על עצמך.
"אבל כך אתה היית איציק מלינה. האיש שרץ תמיד ראשון לכל מקום ללא מורא ופחד תמיד מתוך הכרה שאלוהים שומר עליך, יגן עליך ויהיה תמיד לצידך. אך לא במקרה הזה. הזמן והמקום היו לרעתנו. היית שם בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון לצערנו.
"אני יודעת שאתה רוצה שיזכרו עליך רק דברים טובים, שהיית נדיב, אנושי, בנאדם טוב, אבא טוב, מפקד אהוב ואהוד. פייטר, לוחם רציני ומקצועי, אכפתי בעל חוש הומור גבוה. תמיד רצית לתת הרגשה טובה לצד האחר. גם כשלפעמים זה היה קשה בכל זאת האמנת והיית אופטימי וסבלני שבסוף יהיה טוב.
"אנחנו אוהבים אותך מאוד. תמיד תהיה דוגמא ומופת לנגד עינינו. תשמור עלינו שם מלמעלה כי הפרידה היא כל כך קשה ונתפסת באיזשהו מקום בעינינו כלא כל כך מוצדקת, אבל אנחנו מקבלים את רוע הגזרה ומקווים שאלוהים ייתן לנו כוחות להמשיך הלאה. אוהבים".
(כרמית מלינה סופדת לבעלה)
כשכרמית מלינה עלתה לשאת דברים, כשלפניה נמצא ארון עטוף בדגל ובתוכו בעלה, הבינו כולם כי מדובר באשת ברזל. כרמית הקריאה את ההספד הזה ונשארה איתנה. היא הכירה את איציק כששניהם למדו באוניברסיטה. היא היתה רכזת פר"ח ואיציק נצמד אליה, שאל אותה כל הזמן האם הוא יוכל להתקבל לעשות פר"ח.
כרמית היתה דוחה אותו. עד שיום אחד הוא הלך צעד אחד קדימה והבהיר לה שהפר"ח שבו הוא מעוניין זה לא בדיוק עבודה עם ילדים, אלא יותר הפרח הזה שקוראים לו כרמית. באותה תקופה היא גם עבדה כסדרנית בסינמטק, היא אמרה לאיציק שיבוא לאסוף אותה מהקולנוע לאחר שהיא מסיימת לעבוד. מאז אותו ערב הם ביחד.
לאחר חתונתם גרו במשך שנה אצל ההורים של כרמית, בני הזוג אוסנהולץ. "בחור חמוד ועוזר. אני כל כך אהבתי אותו, כמו בן", אומרת שוש, אימה של כרמית, "וגם הוא אהב אותי. היה באל אלי לעבודה וישר מחבק אותי . אנשים בעבודה היו אומרים לי שהם אף פעם לא ראו כזאת אהבה בין חמה לחתן".
עם כרמית עצמה בביקור שלי בביתה, לא הצלחתי לדבר. היא נעה בין חדרה, בו היו אנשי מקצוע שאמורים לעזור לה לא להתפרק, לבין דיבור עם עשרות המנחמים שפקדו את ביתה. האישה המדהימה הזאת, שהפכה בין לילה לאלמנה, ניסתה בכל הכוח להישאר בפוקוס, להישאר חזקה עבור המבקרים ובעיקר עבור שלושת הילדים.
מאור יהיה בן 18, מיכל בת 14 וחצי. ויעל בת 10 וחצי. "יעל הקטנה היתה הבייבי שלו", מספר לי יניב. בשבת הם היו אמורים ללכת ל-101 כלבים דלמטים במרכז הקונגרסים. "בשיחה שלי עם כרמית ביום חמישי הזכרנו את ההצגה, מי חשב שאלה יהיו הנסיבות", אומר יניב ונושך את שפתו התחתונה, בזמן שיעל באה אלינו ומציעה למכור לנו בובת חרסינה שזה עתה הכינה. יניב מסתכל עליה בעיניים מלאות אהבה של דוד לאחייניתו, "היא עדיין לא ממש קולטת", הוא אומר.
מאור, הבן הבכור, קיבל את המוות הפתאומי של אביו בצורה קשה. הוא נער קצת מופנם, אבל לשמוע את קולו השבור אומר קדיש בהלוויה אמר הכל.
אבל מי שנראתה סחוטה יותר מכל היתה מיכל, הבת האמצעית. אני שואל אותה האם תוכל לשלוח לי תמונות של אבא באימייל? מיכל מסתכלת עלי עם עיניים אדומות וטרוטות. עולמה חרב עליה. בדרך כלל נערות בגילה מורדות באבא שלהן ובורחות מהבית, מיכל קיבלה את אבא שלה בארון והיא נראית שבורה לחלוטין. ולמרות זאת, מתוך המקום של השבר, מיכל נראית חזקה כמו אבא שלה זכרו לברכה וכמו אמה, כרמית.
"איציק אחינו היקר, ראינו אותך ביום חמישי בפעילות מבצעית, חותר למגע במבחן האש באומץ וברוח בלתי נכנעת, סמל למהותה של הפעילות המגלמת בתוכה את ערך השמירה על חיי אדם. אשר במהלכה אתה מאבד את חייך.
"אנו נותרנו כאן כשבתודעה שלנו צרוב שאין ערך נעלה יותר ואין שליחות גדולה מזו של הצלת חיים. זו היתה דרכך. איציק התייצב למשימה המבצעית בידיעה ברורה וללא מורא, נכנס לתוך הסכנה. משטרת ישראל מצדיעה לאיציק על עוז רוחו.
"משפחת מלינה היקרה, משפחת שוטרים אתם, משפחה בה השליחות וערכי המשטרה זורמים בעורקיכם. דעו כי כוכבו של בנכם ימשיך להאיר לנו את הדרך".
(מפכ"ל המשטרה, רנ"צ דודי כהן, סופד לאיציק)
במהלך שירותו כמפקד מילא איציק שורה של תפקידים: ראש משרד קהילה ומשטרה בתחנת חיפה ובתחנת טירת כרמל. מפקד צוות ביס"מ, ראש משרד סיור בתחנת זכרון יעקב ובתפקידו האחרון כראש משרד תנועה במשטרת חיפה. בכל התפקידים אותם מילא זכה איציק להערכה רבה הן ממפקדיו והן מפקודיו. קצין אכפתי ורגיש.
יוני תורגמן, שהיה אחד מפקודיו, סיפר: "כרמק"מ הוא לקח ביוזמתו את מתנדבי המשמר האזרחי והפך אותם ליחידה שנלחמת בפשיעה. הוא בנה את מרכזי השיטור הקהילתי. המש"קים עברו למוד של בילוש. הם עוסקים במיגור כל דבר שגורם להורדת איכות החיים של התושבים – בתי קזינו, בתי בושת.
"קשה לבוא למתנדבים ותיקים ולהפוך אותם ליחידת עילית. אנשים שהיו רגילים לעשות סיורים כאלה ואחרים ופתאום משנים לגמרי את אופי עבודתם. אם היה לאגף קהילה ומשטרה (אק"מ) מדד 20, איציק הביא אותו ל-40. הוא יצר משרד שהוא ללא תקדים בארץ, כל כך מעט אנשים אבל כל פעולה היא איכותית.
"איציק זה אדם שחי 24 שעות ביממה את העבודה. הוא היה מקשיב לקשר ושומע על אירוע בקרית אליעזר, הוא היה מרים טלפון למש"ק של קרית אליעזר 'מזרחי קח עכשיו את האירוע הזה'. הוא היה מכווין אנשים כשהוא בבית, כשהוא בריצה, כשהוא יוצא לבלות. בכל זמן ובכל מקום".
"הוא תמיד היה בתפקיד", מדגיש יניב, "גם אם הוא היה עם המשפחה וצריך לעצור מישהו הוא היה עוצר. ביום חמישי שאלתי את עצמי 'מה הוא רץ לאש'. אבל זה איציק. גם כשהיה מ"פ מפקדה הוא תמיד רצה להיות ראשון, להיות מקדימה. היה לו פרופיל לא קרבי, אבל זה לא שינה לו, הוא ליווה שיירות בלבנון. רק חי"רניקים מלווים שיירות. הוא קבור היום בין שני אנשי שב"ס שאותם הוא רץ להציל".
כאן מסתיימת הכתבה, אבל מתחילים החיים הלא פשוטים שעומדים בפני כרמית, מאור, מיכל ויעל וגם של משפחת מלינה הענפה מרחוב אחווה – יוסף, ג'ולי, נתן, תמיר ויניב. העמוד המרכזי של האוהל הזה נשרף בלהבות, עכשיו הגיע תורכם לשמר את מה שהיה ולהנציח את זכרו. היו חזקים, אנחנו איתכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם