ראשי » מקומי » דרום » אשדוד ואשקלון

נותר רק להתגעגע: אמה של שקד שלחוב יכולה סוף-סוף להמשיך הלאה

אחרי שנים של מאבקים ועיוות דין, יכולה סוף סוף אילנה, אמה של שקד שלחוב שנרצחה לפני 7 שנים, למצוא מנוחה. בית המשפט העליון הרשיע את הרוצחים. "ברור לי שאם שקד הייתה פה, היא הייתה אומרת לי 'די, אמא. עכשיו תורך. עכשיו תמשיכי, תעזי, תרצי, תבקשי". ראיון

שש שנים וארבעה חודשים חיכינו לרגע הזה. דמיינו את המילים, את הטון שבו הן ייאמרו, את התגובה, את תחושת ההקלה שאחרי. ופתאום, ביום חמישי שעבר (2.12), זה קרה. "במקרה של רצח הנערה שקד שלחוב, אנו מקבלים את ערעור המדינה ומרשיעים את הנאשמים מישל ז'אנו וישראל גנון ברצח", מילותיהם של צוות השופטים בבית המשפט העליון בירושלים, ששמו קץ לפרשה כל כך כואבת לכל כך הרבה אנשים, ביניהם אני.
 
שקד הייתה אחת החברות הכי טובות שלי. לדעת שבסופו של דבר, אחרי כל המכשולים בדרך, יהיה מי שישלם מחיר על מותה הכל כך בלתי מוצדק – זאת לפחות נחמה מסוימת, אך נחמה שלעולם לא תהיה שלמה.

רגע אחרי ששמעתי את החדשות מירושלים, כל מה שהצלחתי לעשות זה לנשום. לנשום נשימה ארוכה, נשימה שהשאיפה שלה החלה ביום שבו שקד נרצחה, ורק היום מצליחה לצאת החוצה.

אפשר לספר את הסיפור בצורה טכנית, מספרית, אבל זה לא יצליח להעביר את התחושה האמיתית. ובכל זאת, רק כדי להבין את גודל עינוי הדין שעברנו אנחנו, החברות של שקד, ובמיוחד ההורים שלה, הנה שש השנים האחרונות: 2,310 ימי משפט, למעלה מ-100 עדים, יותר מ-40 דיונים, 14 שופטים בערכאות שונות, ארבעה עורכי דין, שלושה כדורי אקדח, שני נאשמים ושקד אחת, שהייתה אמורה להיות היום בחורה צעירה בשיא תפארתה, אבל לעולם לא נראה יותר את חיוכה.

את כמות הדמעות, הצפת הרגשות, הלחץ, התקווה והאכזבה – אני לא יכולה לכמת למספרים. האמת, שגם מילים לא יוכלו לתאר את אלה. במבט לאחור, עדיין נשאר קצת כעס. למה זה היה צריך לקחת כל כך הרבה זמן?

שקד שלחוב נרצחה לפני כשבע שנים במרכז אשקלון, לאחר שנורתה בראשה. הנערה בת ה-16 הייתה קורבן תמים של חיסול חשבונות בין עבריינים בעולם התחתון. שקד, יחד עם עוד חברה בת גילה, לקחה טרמפ לביתה ברכב של ידיד שלה.

 
על פי הרשעת בית המשפט העליון, היו אלה מאיר ז'אנו וישראל גנון, שעקבו אחרי הרכב שבו נסעה שקד, כאשר הם בטוחים שמי שנמצא בו הוא העבריין שלום דומרני, איתו היו מסוכסכים. כעת מצאו שעת כושר, ירו השניים צרור יריות לעבר הרכב ופגעו בשקד.

הרצח המחריד זעזע את העיר אשקלון, אך כאשר נעצרו החשודים, התקשו אנשי הפרקליטות להשיג הוכחות חותכות כדי להגיע להרשעה. שנים נמשך משפטם של ז'אנו וגנון, עד אשר בשנה שעברה, הודיע בית המשפט המחוזי בבית שבע כי הוא מזכה אותם מחמת הספק.

בשלב ההוא נדמה היה שאיש לא ישלם את מחיר מותה של הנערה היפה, אך הפרקליטות החליטה להגיש ערעור לבית המשפט העליון. ראש צוות השופטים, השופט אדמונד לוי, החליט להרשיע את הנאשמים ומתח ביקורת על בית המשפט המחוזי, שזיכה אותם. עם הקראת פסק הדין של השופט, נעצרו שני הנאשמים, וכעת מצפה להם, על פי ההערכות, עונש של מאסר עולם.

המסע המתיש לעבר הצדק התחיל ב-21 ליולי 2004. הטלפון שלי צלצל. אני לא זוכרת מי בדיוק מהבנות הייתה שם, אבל אני לא יכולה לשכוח את המילים המהדהדות, שצמררו אותי: "מצאו את הרוצחים של שקד, מגישים כתב אישום, תתארגני. הולכים לאילנה".

ככה זה התחיל. ביום הזה, בחדר של שקד, כשאנחנו יודעות שהרוצחים נמצאים מאחורי סורג ובריח. היינו בטוחות שזהו, כאן זה נגמר. הרי ככה לימדו אותנו תמיד: שפושעים נענשים, רוצחים לא יוצאים לחופשי. תמימות של גיל 16 או הגיון בריא? מה זה משנה בכלל? השורה התחתונה היא שבמשך למעלה משש שנים, שקד מתה והם היו חופשיים.

כבר ברגע הראשון הודיעו ההורים של שקד, אמיר ואילנה, שהם מתכוונים להגיע לכל דיון במשפט, ייקח כמה זמן שייקח, עד אשר ייעשה צדק. אנחנו, החברות של שקד, הודענו שגם אנחנו נהיה שם.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה נכנסנו לאולם בית המשפט, שבה הסתכלנו לרוצחים בלבן של העיניים. אני זוכרת, אבל לא יכולה לתאר. בלתי אפשרי לתאר, כי מישהו מבחוץ לעולם לא יבין את זה. רק ההורים יכולים להבין את התחושה.

אחרי ההרשעה, כששוחחתי עם אילנה שלחוב, לשתינו הייתה בעיקר תחושת הקלה. "הרבה פעמים", אומרת לי אילנה, "אנשים מהמשפחות שלנו שאלו אותנו למה אנחנו צריכים לעשות את זה? למה להיות שם בכל דיון, לשמוע את העדים חוזרים שוב ושוב על הפרטים ולחוות את הרצח מחדש? הרי זה לא יחזיר את שקד. אבל בשבילנו, לא הייתה דרך אחרת. לא להיאבק זאת אפשרות שכלל לא באה בחשבון".

את השיחה עם אילנה אני עושה כמה ימים אחרי שהפרשה הזאת סוף סוף נגמרה. הרוצחים הורשעו וככל הנראה יקבלו מאסר עולם לפחות. רגע הקראת פסק הדין היה רגע של ירידת מתח עצומה. רק אחריו, יש פתאום את הזמן להבין מה קרה כאן בשש השנים האחרונות. כי מבחינתה של אילנה שלחוב, לא קרה כאן כלום לאורך כל התקופה הזאת, חוץ מאשר המאבק על הצדק.

קל להניח שאם העולם הפרטי שלך נעצר וקפא במקומו, כך קרה גם לעולמם של כל האחרים. אבל משאית האשפה ממשיכה להגיע בכל בוקר ולרוקן את הפחים, חשבון החשמל החודשי מונח בתיבה בכל ראשון לחודש כמו שעון, ואפילו בתוכנית, שפעם הייתה האהובה עליך, כבר התחילה עונה חדשה. למרבה התדהמה, החיים בעולם לא נפסקו. רק החיים של שקד.
 

אילנה יכולה לתאר בלי בעיה כל רגע שעבר עליה במאבק הזה, שהותיר לה סיבה לקום בבוקר, מאז הרצח של בתה. "מאז התחיל המאבק שלנו", היא נזכרת, "ההודעה על כתב האישום, ההחלטה שמגיעים לדיונים, שזה בכלל עינוי בפני עצמו.

"מה שעמד מאחורי ההחלטה הזאת היא שקד. הצורך הבסיסי של מאבק הוא צורך מאוד מאוד חזק, בשביל להישאר שפויים, כי אני לא יכולתי להתנחם או להשלים עם העובדה שברצח שלה הכל נגמר והיא לא תחזור.

"היה ברור שאני יוצאת למאבק, ובדו שיח שלי עם שקד אני מרגישה ממנה עד כמה היא כועסת ומתייסרת מעצם זה שעצרו לה את החיים שהיא כל כך אהבה. לכן החלטתי להיות הפה שלה".

קשה לי לשמוע את הדברים, כי את אותן התחושות גם אני חוויתי, מאז גיל 16, כששקד נעלמה גם מעולמי. "סיבה נוספת להחלטה שלנו ללכת עד הסוף עם המאבק הזה, היא שיהיה לי מה לענות לניר ולמעיין, להודיע להם שהרוצחים של אחותם הגדולה קיבלו את העונש המקסימאלי. ידעתי שאני אצטרך לתת להם תשובות, ושאני, כאמא, צריכה לעשות הכל, גם באפיסת כוחות, כדי שייעשה הצדק הזה".

אני זוכרת היטב את הסיטואציה שבה ראיתי אותה באפיסת כוחות זועקת, בוכה ונופלת לתוך הידיים שלי, כשהיא רואה את הרוצחים של שקד יוצאים מחויכים מבית המשפט והולכים לביתם חופשיים ומאושרים.

ב-19 בפברואר 2007 הגענו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. שנתיים אחרי ההתחלה, אנחנו כבר רגילות לספסלים, לבדיקות ואפילו לתחושות של הלילה לפני. רותם שלי ואני מגיעות לאולם הדיונים במדים הירוקים של צה"ל, מחבקות את אילנה ואמיר, שנייה לפני הכניסה.

זה היה דיון "רגיל" יחסית. לא פסק דין, לא גזר דין, רק עוד דיון במשפט הרצח הארוך. כשבסיום הדיון השופטים הודיעו שהנאשמים משוחררים למעצר בית עד תום ההליכים, זה היה רגע נוראי. "עינוי דין", הגדירו את זה צוות השופטים. ומה עם עינוי הדין שלנו, אני רוצה לשאול, אבל אין את מי לשאול, והרוצחים של החברה הכי טובה שלי משוחררים.

לא אשכח את זעקת השבר של אילנה ששמעתי ברגע ההחלטה הזאת. ברקע, כמו מתוך הד מרחוק, גם שמעתי את קולות השמחה של הצד השני, והרגשתי שגם אני מתחילה להיות מטושטשת. אני, רותם ושלי – החברות הטובות של שקד – רצנו לעבר אילנה, ניסינו להחזיק אותה כשהיא מאבדת שיווי משקל.

אבל פתאום, גם הרגליים שלי כבדות, גם אני לא מסוגלת לזוז, קפואה, מסתכלת על מה שקורה כאילו זה לא באמת קורה, כאילו זה סרט ואני משקיפה מבחוץ, רואה את הרוצחים יוצאים החוצה.

זה, כנראה, היה תום עידן התמימות מבחינתי. אז אני מבינה בבירור שמשהו פה לא מתנהל כשורה. משהו פה שגוי מהשורש, הרי למדנו שפושע נענש, שרוצח לא יוצא לחופשי. אילנה, כמובן, זוכרת את הרגע ההוא.

"בנקודת הזמן הזאת הייתה ההתמוטטות הכי גדולה שלי אל מול המערכת", היא אומרת. "לא הבנתי איך יכול להיות שכל עוד מתנהל משפט, והם נאשמים, המדינה משחררת אותם. למה אני, כאמא שהבת שלה נרצחה, צריכה להיענש על העומס שיש על בית משפט, על חוסר היעילות? למה בנוסף לאובדן שלי, אני צריכה לראות אותם מתהלכים חופשי ברחוב?

"זה היה הרגע שבו הפסקתי להאמין. כבר לא האמנתי שהצדק ייצא לאור יום אחד. ההחלטה הבאה של בית המשפט רק הוכיחה לי שצדקתי בתחושה שלי, שאין אמון במערכת".

30 לאפריל 2009, שש שנים אחרי הרצח, חמש שנים אחרי תחילת המשפט, אנחנו עומדים בפני הכרעה. בית המשפט המחוזי בבאר שבע יקבע האם הרוצחים מורשעים או מזוכים.

בלילה שלפני, היינו במתח נוראי. כולנו, החברות, שוחחנו האחת עם השנייה, כדי לשער השערות ולבדוק מי תגיע לבאר שבע כדי לשמוע בזמן אמת. היינו בנות 16 כששקד נרצחה, והיום כולנו כבר אחרי צבא. אחת נמצאת בחו"ל, אחת סטודנטית, אחת בעבודה.

כולן מוסרות נשיקות לאילנה ואמיר וקובעות שעם מתן ההחלטה נתקשר להתעדכן. האמת היא שגם פחדנו ממה שאנחנו עלולות לשמוע בהכרעה. ומסתבר שהייתה לנו סיבה טובה לחשוש. אלה היו מילותיו של השופט הנדל: "הנערה שקד שלחוב נקטפה בדמי ימיה, קול דמיה צועקים מהאדמה ודורשים חיים, ואולי אף שואלים מדוע ולמה, אך למרות זאת, אנו מחליטים לזכות את שני הנאשמים מרצח, מתוך היעדר ראיות מספיקות מטעם התביעה".

שוק, הלם, חוסר צדק – הכל מתערבב ביחד. מה?! זיכוי?! החברה שלי נרצחה, כבוד השופטים, אתם מבינים את זה? זה לא ראיה מספקת עבורכם? שוב קולות זעקת השבר והבכי של אילנה ואמיר מחד, ותרועות השמחה מנגד. מה לעזאזל קרה למדינה הזאת, למערכת המשפט, למושג הצדק? מתי הפכנו משומרי חוק וסדר לעם המגן על פושעיו?

בשלב הזה כבר ידעתי: אין על מי לסמוך, בשום מקום. רק ההורים, אילנה ואמיר, המשיכו להאמין. הם מצאו את הכוחות להמשיך להילחם, יחד עם הפרקליטות, שהגישה ערעור. "גם אחרי הזיכוי, לא הפסקתי להאמין בשופטים", אומרת אילנה, "אסור היה לי להפסיק להאמין, וידעתי שכל עוד שיש עוד דרך לחימה, אז אנחנו נהיה שם.

"גם לא יכולתי להפסיק להילחם. לא הייתי יכולה לשרוד או לישון או ללכת סתם ברחוב, כשאני יודעת שהרוצח של שקד עושה את אותה הפעולה בדיוק כמוני. הלב שלי לא נתן לי להפסיק להאמין, ובעיקר – השפיות שלי לא נתנה לי להפסיק להילחם".

מה אפשר להגיד להורים שרואים את רוצחי הילדה שלהם יוצאים לחופשי? זאת השאלה שאותה אני וחברותיי מעולם לא הצלחנו לפתור, כי למעשה אין לה תשובה. אין מילות נחמה, אין מילות עידוד, המיועדות למצב כזה. יש רק הפנמה ותחושת השלמה קשה, עם הידיעה שאנחנו חיים בעולם הפוך, שבו הרעים מוצגים כקדושים מעונים והטובים לא מוצאים מנוחה.

אבל ההורים של שקד יותר חזקים ממני ומשאר החברות. הם המשיכו להילחם, על ידי פגישות, שיחות טלפון, תפילות. בדיעבד, כשרואים שהם אלה שצדקו כשהמשיכו להילחם עד הסוף הטוב, קשה שלא לחוש הערצה כלפיהם.
 

בפעם הראשונה, הבנתי שהמושג "עינוי דין" מתאים לא רק לנאשם, אלא לעתים גם לקורבנות. כי אמה של שקד עברה עינוי דין שאין כדוגמתו. מהזווית שבה אני ראיתי את הדברים, הבנתי מה גודל האבסורד: המדינה מוציאה סכומי כסף אדירים על שיקום אסירים, אך לא קיים מנגנון שאמור לעזור למשפחות של הקורבנות להתמודד עם אסונן.

אילנה, ואמיר, וניר, ומעיין, וגם אנחנו, החברות, היינו שם לבד, לאורך כל הדרך. רק הערעור הוא זה שהחזיק אותנו. "עד הרגעים האחרונים לא ידענו אם יוגש ערעור בכלל", אומרת אילנה. "ההודעה על קיום השימוע, התקבלה מספר ימים לפני המועד, והיה נראה שזאת התקווה האחרונה".

יותר משנה חיכינו כולנו להכרעת הדין הנוספת, האחרונה והסופית במשפט, זו של בית המשפט העליון, שעליה – אם יחליטו חלילה לזכות את הנאשמים, לא יהיה אפשר כבר לערער. המחשבה הזאת הפחידה את כולנו. במיוחד את אילנה.

"חמש דקות מתחילת הדיון, בדיוק כזמן הנסיעה של שקד, השופטים מתכנסים", היא מתארת את רגעי ההכרעה. "כשהם קוראים להם להגיע לספסל הראשון, הדופק שלי עולה, הלב שלי מתפרע. יכולתי כבר להרגיש שכאן זה נגמר, אם לא בהרשעה שלהם, אז בהתקף לב שלי...

"שמעתי כל מילה, הייתי מאוד דרוכה, כדי להבין כמה שיותר מהר מה ההחלטה. ואז שמעתי... אבל לא האמנתי שזה אמיתי. כדי להיות בטוחה שזאת לא אשליה, הסתובבתי לחברה שלי, ושאלתי אותה: 'הוא אומר שהם אשמים, נכון?'"

כשהיא הבינה שזאת המציאות, שהם אשמים, שהסיוט נגמר, שהטובים מנצחים, אילנה התפרקה. היא הסתכלה על מה שקורה בבית המשפט: "השוטרים יצרו חסימה סביב הרוצחים, ואז פרקליטת המדינה נעמדה וביקשה לעצור אותם באופן מיידי. השוטרים לקחו אותם, אזוקים, החוצה מאולם הדיונים.

"דווקא אז, ברגע הזה, שבו הם יוצאים מבית המשפט לכלא, אשמים, הרגע שחיכיתי לו שבע שנים, אני לא מצליחה להרים את העיניים שלי, וככה זה נגמר".

אני שואלת אותה את השאלה שהייתה בלתי נמנעת, האם היא חשבה על אפשרות שבית המשפט היה מחליט לזכות אותם. "אני לא יודעת מה היה קורה", היא אומרת. "אני לא יודעת איך הייתי מתנהלת או מתנהגת, אבל, תודה לאל, בסופו של דבר הוא קבע את ההחלטה הנכונה והראויה. אם הייתי צריכה לסבול עוד שבע שנים בשביל להגיע לתוצאה הזאת, הייתי עושה את זה שוב. זה הדבר היחיד שמנחם אותי, ואין דבר שיכול לנחם יותר מזה".

מרגע ההרשעה הכל נגמר. לטוב ולרע. לטוב – כי הרוצחים ישלמו את המחיר על מעשיהם. לרע – כי מה נשאר לנו עכשיו? כל עוד המשפט התנהל, שקד הייתה חיה בזכות המאבק של ההורים, של כולנו. עכשיו נותרה לה רק תחושת ריקנות. השאלה שעולה היא – אוקיי, לאן הלאה?
 

ברגע הזה של השיחה, אילנה נחנקת. הדמעות כבר יוצאות בלי הפסקה והיא מרשה לעצמה להגיד את מה שעד היום לא יכלה: שהיינו צריכים את המלחמה הזאת, כדי שלא נצטרך להתרכז בעובדה הקשה באמת – שהיא לא פה יותר. לא עכשיו, ולא לעולם.

"הלילה אחרי ההרשעה, היה כל כך כואב ומייסר", מספרת אילנה, "כי זה היה בדיוק הזמן שעשיתי חשבון נפש. נגמרו שבע שנים של עינוי דין, ונשארתי בעצם עם זה שהיא איננה. המחיר, במלוא הדרו, התיישב עליי ולא ידעתי מה לעשות איתו. בדיוק בזמן הזה, החוסר שלה היה הכי גדול שיש.

"תביני, ירדן, מבחינתי, הטיפול במשפט היה איזושהי דרך להמשיך לטפל בה, להשאיר אותה בחיים. אני נורא מפחדת מלהמשיך הלאה. אין לי מושג איך לעשות את זה. אני דהרתי כמו סוס עיוור, ועכשיו אני לא יודעת איזה כוחות יהיו לי, שהם לא מתוך מאבק הישרדות, מתוך הכרח".

יחד איתה אני מנסה לנגב את הדמעות, ושואלת: באמת, מה עכשיו? לאן הולכים הלאה? היא עונה לי: "עכשיו, כשהם כבר שם בכלא, אני צריכה כוחות אחרים, אני מתחילה מהתחלה. עכשיו אני בוחרת לחיות. זה לא משהו שעשיתי אותו עד עכשיו, ואולי אני אפילו לא יודעת איך לעשות אותו. אבל ברור לי שאם שקד הייתה פה, היא הייתה אומרת לי 'די, אמא. עכשיו תורך. עכשיו תמשיכי, תעזי, תרצי, תבקשי. ויש לי תחושה שהיום, יש לי אישור מאוד גדול ממנה להמשיך".

שבע שנים עברו. כל כך הרבה זמן. בזמן שלקח לבית המשפט לקבל החלטה כל כך מובנת מאליה, אנחנו כבר הספקנו לטייל, להתגייס לצבא, להשתחרר, לבחור דרך לעתיד, חלק מאיתנו אפילו להתחתן ולהביא ילדים לעולם. אבל במשך שבע השנים האלה, גם ביקרנו לא מעט בין בתי משפט, הכרנו שופטים, הגענו לערכאות שונות, ניהלנו מאבקים, התראיינו, לחמנו, עשינו הכל – והצלחנו.

עכשיו, שקד, את יכולה לנוח לך ברוגע. עכשיו אנחנו יכולים פשוט להתגעגע אלייך, להשלים עם המצב, לדעת שלא נראה אותך יותר, ובכל זאת להאמין. עכשיו אני יכולה סוף סוף לראות את אותה התמונה שהיטשטשה בשנים האחרונות בראשי, ולחזור לאותו כלל פשוט שלימדו אותנו: הפושע נענש, הרוצח לא יוצא לחופשי.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...