ראש מועצת עוספייה: אנחנו סובלים ונשרפים, למה להאשים אותנו?
כשבע דקות אורכת הנסיעה מתחנת הכיבוי פארק בחיפה לעוספייה, קילומטרים ספורים על כביש 672, שהפרידו ביום ההוא בין עוד דיווח שגרתי על שרפת קוצים ובין אסון לאומי. בחזרה אל קו האש שנמתח בין שני הקצוות
עצביהם של תושבי הכרמל על ציר האוניברסיטהעוספייה, מרוטים. עורם חשוף ורגיש כאילו חווה כווייה, וכולם מנסים לשמור על שליטה עצמית, שהחברים לא ישתגעו. ניידות משטרה לא מקומיות שהוזעקו לסייע עדיין מסיירות בדרך היפה, מלוות רכב כיבוי אש בדרך לפיסת אדמה קטנה שהתחילה להעלות עשן.
כביש בית אורן נפתח באמצע השבוע וכל עם ישראל הגיע לראות את מוקד האסון האמיתי, את שאריות המתכת המפוחמות, את שרידי המקום שבו האש חרכה את בשרם של 42 קורבנות. עם ישראל מדרום לטירת כרמל ומצפון לחיפה חזר לשגרה מאז הפסקת השידורים בטלוויזיה.
אולם אנשי הכרמל ומשפחות ההרוגים ימשיכו לחיות את טראומת האסון עוד זמן רב. רק ביום שבו תסתיים חקירת המשטרה, כשוועדת החקירה הממלכתית תגיש את מסקנותיה לראש הממשלה, כשראשיהם של מנהיגים ולא רק ממלאי פונקציות זוטרות יותזו, רק אז, אולי, יחזרו החיים על הציר בן שבעת הקילומטרים ועל הכרמל כולו, לשלווה שידעו לפני 2 בדצמבר.
כביש אוניברסיטת חיפה-עוספייה אינו רק ציר תנועה. מאז פרוץ השרפה הוא מתפקד כציר זמן שדרכו מנסים למדוד את הדקות או השעות (תלוי את עדותו של מי גובים) שחלפו מרגע קבלת הדיווח במוקד 102 עד שהגיעה הכבאית הראשונה לזירת השרפה. שתי נקודות נמצאות בדרך, כל אחת בקצה אחר - גיאוגרפית ועניינית.
בין הנקודות מתקיים קונפליקט, שיעמוד כנראה במרכז החקירה שתתנהל בעניין האסון. בקצה אחד, בשדרות אבא חושי בחיפה, יושבת תחנת כיבוי אש אוניברסיטת חיפה, הידועה גם כתחנת פארק. משם הוזעקו הכבאיות. כשבעה קילומטרים משם, על כביש 672, יושבת עוספייה.
ממנה יצאו הטלפונים אל המוקד. לפי גורמים רשמיים בהנהלת כיבוי אש, הקריאה הראשונה לגבי
מנגד, טען השבוע תושב עוספייה ד"ר אמיר זיידן, כי התקשר כמה דקות אחרי 11:00 אל המוקד ודיווח על השרפה, אך נאמר לו כי הנושא בטיפול והטלפון נטרק. זיידן סיפר בריאיון ל"רדיו ללא הפסקה" כי כעבור כמה דקות הוא התקשר שוב וגם במקרה הזה נאמר לו שהעניין ידוע ושוב הטלפון נטרק.
הוא התקשר בשלישית כדי להציע דרכי גישה נוחות יותר, אך לפני שהספיק לצייץ נותקה השיחה. כשנשאל כמה זמן לקח לכבאיות להגיע סיפר כי אין לו אומדן מדויק והוסיף שלא ראה פעולות כיבוי במשך שעה מהפעם הראשונה שדיווח על השרפה.
תושבים אחרים בעוספייה מספרים כי מרגע פרוץ השרפה ועד הגעת הכבאיות עברה כחצי שעה. "אני לא יכול להגיד לך שעה מדויקת. ההערכה שלי היא בין 11:15 ל-11:30", מעיד רשף ויקטור בן דוד, מפקד תחנת פארק, שממנה יצאו הכבאיות הראשונות, ועונה לביקורת מצד תושבי עוספייה שהוטחה בו ובפקודיו בנוגע למועד ההגעה.
"אילו הייתה מגיעה אש לבית שלך, אתה היית מדבר בדיוק כמוהם. חד וחלק. זה דבר טבעי ואני לא חושב שיש על זה ויכוח. אדם שמזמין אמבולנס, בשבילו כל דקה זה עשר דקות. האנשים היו בלחץ, ואני מבין אותם כי השרפה הייתה בין הבתים.
ראיתי כבאי שהבית שלו עמד להישרף, והיית צריך לראות איך הוא השתולל. הוא רצה לקחת כבאית ולרסס את הרחוב. הוא לקח מכשיר קשר והתחיל לצעוק שישלחו מטוסים, מה הוא לא אמר. הוא עובד יותר מעשר שנים ככבאי, אבל זה הבית שלו, והוא שכח את המקצוע. אז מה לעשות?".
על פי בן דוד, ההודעה הראשונה דיווחה על שרפת קוצים, אירוע שכיח וקל במונחים של כיבוי אש. לכן, נשלחה בתחילה כבאית רגילה. אילו הייתה מגיעה הודעה על שרפה חמורה יותר, הוא טוען, היה נשלח צוות גדול יותר. "מהפארק לעוספייה, זמן הנסיעה הממוצע, להערכתי, הוא בין שבע לעשר דקות, תלוי בתנועה", מספר בן דוד.
"אני ניזון, כמו כולם, מהתקשורת ומהטייס שצילם וטען שהודיע למגדל הפיקוח. שמע, הכל ניתן לבדיקה, זאת לא בעיה. כל הודעה שנכנסת למכבי אש מוקלטת וחייבת בהתייחסות. אין דבר כזה קריאת שווא. לא קיים. גם אם זאת קריאת שווא, היומנאי חייב להתייחס אליה. אף אחד לא ייקח סיכון ואף אחד לא ייקח אחריות, בטח לא ראש משמרת. יכול להיות שהייתה טעות בדרך, כל הדברים ניתנים לבדיקה".
מה נראה לך?
"מבחינת הזמנים, מכבי אש צודקים באלף אחוז. הכל מוקלט. אני לא יודע כמה אנשים התקשרו לדווח, אבל אני מאמין שהקריאה הראשונה הייתה קריאה רגילה, כי ההתייחסות לאירוע הייתה כאל אירוע קוצים פשוט. כך זה התחיל, למעשה. אחרי כמה דקות אני מאמין שהמרכזייה הוצפה".
הכבאית הראשונה הגיעה למקום וביקשה סיוע של רכב מים גדול, שהגיע כעבור כרבע שעה, ולאחר מכן הגיעה כבאית נוספת שבה ישב בן דוד. שלוש דקות אחרי שהגיע בן דוד כבר ידע שהשרפה ברחה להם. "הרגשנו שגם אם יגיעו אלף כבאיות, עם החום והרוחות שהיו, עם מזג האוויר, זה לא שווה כלום", הוא מספר. "אילו התחנה הייתה בתוך עוספייה והיו עשר כבאיות, הן לא היו מצליחות להשתלט על השרפה הזאת.
"לעצי האורן יש אצטרובלים והם מתפוצצים כמו רימון יד. מהחום הם עפים 40 ,60, אפילו מאה מטר, וכל האצטרובל זה שמן. אבל תשמע, כדי לקבל תמונה כללית אתה צריך לעבור את כולם. אני מאמין שיעשו תחקיר אצלנו ויקימו ועדת חקירה ממלכתית, ומבקר המדינה יגיד את שלו. 42 איש נהרגו, וצריך לעשות חשבון נפש. יש פה איזושהי טעות, יש אולי מחדל, לא יודע מה להגיד.
"אבל אני אומר לך בלי שום קשר, במזג האוויר שהיה, כשחם, הכל יבש ויערות הכרמל צמאים, גם אלף כבאים לא היו מכבים את השרפה הזאת. הניסיון משרפות כאלה אומר שצריך לחכות. כשיש רוח והשרפה בורחת, היא בורחת. אתה יכול לשפוך את כל המים, ולא תעצור אותה".
קולו של בן דוד הוא קולו הרשמי של הארגון. שלא לציטוט אמרו כבאים בתחנה שקריאות לשרפה מעוספייה הן עניין שבשגרה. "הדרוזים שורפים כל הזמן ", סיפר כבאי לפני שמפקדו הגיע לתחנה. "יש לנו קריאות על הצתות פעמיים במשמרת. השטח של עוספייה תחום בפארק משלושה צדדים, ובדליה מהצד הרביעי. אין להם לאן לגדול וזה אומר שאין להם איפה לבנות, כי אף אחד לא ייתן להם אישור לבנות על שטח של פארק, אבל ברגע שהם שורפים חלק מהפארק, הם יכולים להתחיל לבנות".
בוקר גשום בסלון של ראש המועצה וג'יה כיוף בעוספייה. חלונות הסלון משקיפים אל דליית אל-כרמל הסמוכה ועל היערות שסביב. אנחנו לא מספיקים להתיישב והטררם מתחיל. מדמות אלמונית לרוב תושבי המדינה הוא הפך למרואיין מבוקש במיוחד.
על כורחו, הפך כיוף לרודולף ג' וליאני של מגדלי התאומים בגרסתו הדרוזית. שני טלפונים סלולריים פלוס אחד נייח לא מפסיקים לצלצל במהלך כל הבוקר. ערב חדש מבקשים לשריין אותו למהדורה, עיתונאי מבקש לברר כמה פרטים, ח"כ חנין זועבי תופסת את אוזנו ופוצחת במונולוג בן כמה דקות, האזרח אפרים תומר מראשון לציון מחזק את ידיו וגם גברת אלמונית מבאר שבע. לכולם הוא משיב בנימוס.
ברקע מודיעים בחדשות הבוקר כי הצעיר שנעצר יום קודם בחשד לגרימת השרפה משוחרר. לא עוברות שלוש דקות ובטלפון משפחתו של תושב הכפר, אחיהם הצעיר של שני הנערים שנעצרו בתחילת השבוע ושוחררו. הם מספרים שהבחור בן ה-14 נעצר .
כיוף מסמן לעוזרו ואנחנו ברכב בדרך לבית העצור. בפנים סבתו ממררת בבכי, מבקשת שכיוף יסייע בשעת צרה. "הוא ישוחרר עד הצהריים", הוא אומר לי ביציאה מהבית. כעבור שעה נשלח הנער לביתו.
אחת הטענות הקשות ביותר של כיוף בנוגע להתנהלות אינה קשורה לוויכוח אם הכבאים הגיעו בזמן או לא, אלא להתייחסות לעדה הדרוזית. הוא פורש בסדר כרונולוגי התנהלות, בעיקר של המשטרה, שמוציאה שם רע לעדה שלו.
כיוף משתדל להרגיע, אך מדי פעם יוצאת לו המילה "עליהום". "מכאן התסכול", הוא מסביר אחרי שהוא מספר על שרשרת מקרים מהשבועיים האחרונים, שבהם ספגה העדה הדרוזית חבטות תקשורתיות. "אנחנו נשרפים עם כולם. אנחנו נהרגים עם כולם. אנחנו במשטרה מגנים עם כולם, אנחנו נלחמים עם כולם, אנחנו שומרי היער. אבל אנחנו גם הסובלים ואנחנו הקורבן. למה להציג אותנו כעדה בתור האחראים?".
כי העדויות הובילו לכאן.
"זה מוביל לתסכול קשה מאוד בקרב החיילים, השוטרים והכבאים בעדה. אתה יודע כמה חיילים, שוטרים וכבאים מתקשרים אליי ואומרים 'גם אם השרפה יצאה מכאן למה מתייחסים אלינו ככה?'.
הם מבקשים להוביל מהלך בגלל העליהום על הדרוזים. אני מנסה להרגיע, אבל יש הרגשה של עליהום. היער הזה הוא היער שלנו, זאת המדינה שלנו, אז למה נותנים לנו הרגשה כאילו אנחנו משהו אחר?
"לתסכול הזה יש סף ותחושת התסכול מצטברת אצל אנשי העדה. תראה באיזה מצב אנחנו נמצאים. היו צריכים לספר על חלקם של האנשים הטובים האלה בבניין הארץ ולא להגיד מזבלה והצתות. תראה, זה בית הקברות הצבאי, יש פה 368 חללים".
עזבנו את כיוף לרגל ביקור מנכ"ל משרד ראש הממשלה. בכניסה לעוספייה אנחנו מוצאים בעלים של עדר כבשים מביט בכבאית בפעולה. "אנשים מתוסכלים, לא יודעים מה לעשות", הוא מספר. "עמדו פה איזה 200 איש, הסתכלו על האש והתחילו לצעוק ולבכות. אתה רואה את דיר העזים למטה? יש מרעה בצד שנשרף, ומעבר לכביש יש מישהו עם מרעה שלא נשרף. עכשיו הם יתחילו לריב ביניהם".
אחרי שהעשן נמוג בחסות צינור כיבוי, מיהרנו אל עדר העזים של עמאר קסאם. איתו, על ערמת תירס, ישב הנגר סלים אבו עיסא. שניהם מהמיעוט המוסלמי בעוספייה. רועה העזים סיפר שהוציא 20 אלף שקל על תירס וחציר לעזים, שעד יום חמישי שעבר נהנו מהעשבייה המקומית בארוחת הצהריים.
"אתה שואל אותי מה עובר על האנשים פה? ", משיב אבו עיסא, "תסתכל על הפרצופים, תדע מה התשובה. אני מנסה להגיד לך מה ההרגשה והמילים נעצרות לי בגרון. חורש טבעי נעלם לנו מהעיניים מרשלנות. זה רשלנות של אזרחים, אבל יותר מזה - זאת רשלנות של המדינה".
את העזים הבריח קאסם לכביש הראשי כשהאש התקרבה, ועדיין, 14 גדיים יונקים נחנקו למוות מהעשן הסמיך. "הכל פה חנוק", ממשיך אבו עיסא, "חבל על כל עץ. תאמין לי, אני לא יכול להתבטא, אין מילים. אני, אם קליינט עושה לי צרות, סוגר את הנגרייה והולך לתוך היער. זה משחרר אותי. עכשיו אין לי לאן ללכת".
בכיתם כשראיתם את השרפה?
"לא צריך להוריד דמעות בשביל לבכות".
צמד מוצ'ילרוס מהזן החדש של תיירות שרפות בדיוק עברו את הכביש לכיוון היער החרוך. אנחנו התקדמנו לכיוון תחנת הכיבוי. על ספסל בחוץ, מכוסה מדי כבאי, ישב נער כבן 16. אי אפשר היה לא להיזכר באלעד ריבן, שנהרג באחד הכבישים היפים במדינה.
ויקטור בן דוד בדיוק נכנס לחדר הקדמי בתחנה, הבחין בנער וציווה עליו להיכנס פנימה, לפשוט מדים ולעזוב את התחנה. מאז שריבן נפטר, יצאה הנחיה שאוסרת על שהיית מתנדבים קטינים בתחנות כיבוי.
"יש כל מיני סיפורים, אבל האמת היא שהכל ניחושים איך אלעד הגיע לכבאית", מגלה ויקטור בן דוד לראשונה פרטים חשובים על נסיבות מותו של ריבן, שהתנדב בתחנת פארק. "המתנדב לא נרשם, הוא לא היה בתחנה שלי, הוא לא היה בשום מקום. הוא לא יצא מהתחנה.
"לא יודעים אם הגיע לבית אורן או לאיזשהו מקום והצטרף לכבאים שהוא לא מכיר. הוא מכיר את כבאי חיפה, הכבאית שהוא עלה אליה באה מעפולה. אין מושג איך הגיע אליה, אף אחד לא יודע. אף אחד לא ידע על הילד הזה עד שבערב ההורים שלו הגיעו והוא הוגדר נעדר".
ריח כבד של עשן עוטף את היער השרוף במערב עוספייה. מי שלא הריח בחייו יער שרוף, לא יודע כמה חזק הדבר. אל תחשבו מנגל, זה לא מתקרב לכך. ריח של יער שרוף לא מחלחל בעדינות דרך האף.
הוא אגרסיבי, משתלט על חוש הריח ומכניע אותו. מדי פעם עולה בנחיריים שובל וירטואלי של ניחוח אורנים ירוק ומזכיר את העבר הקרוב. רק אז אתה מבין באיזו בשומת חי מי שטייל בכרמל. אין פרפומריה בעולם שיכולה לחקות את הארומה.
"אנחנו רוצים חיים יותר טובים, שירותים יותר טובים, הרגשה יותר טובה, פחות תסכול", מקונן כיוף. "המרחק בין דניה לעוספייה הוא חמישה קילומטרים, ארבע דקות נסיעה. אבל בהיבט של הציוויליזציה זה 40 שנה. תאר לך שאדם עובר בארבע דקות 40 שנה.
אתה יודע מה התושבים פה רוצים? עשיתי סקר. הם רוצים שמקורות לא תיקח את המים, קצת ניקיון, קצת חינוך. אין בית תרבות בעוספייה, אין אולם שיכול להכיל יותר ממאה איש. על מה אנחנו מדברים? ".
מה החלק שלך בכל מה שקרה כאן?
"אתה חושב שאני לא מרגיש אחריות? בטח שמרגיש. כבדה מאוד. זה הבית שלי, הבית שלי".
איפה הכישלון שלך?
"כל התוצאה של הדבר הזה. אני מרגיש סבל. אני ראש מועצה, ראש קהילה. יכול להיות שלא לחצתי מספיק, לך תדע. אני מרגיש שאני אחראי. אני לוקח אחריות. אולי אחרים גם ייקחו אחריות".
חשבת לקום ולעזוב?
"הציבור בישראל מחזק אותי".
ותושבי עוספייה?
יש לך אופוזיציה בעוספייה. היריבים שלך ודאי טוענים נגדך שלא עשית מספיק כדי למנוע את האסון.
"אפשר לצעוק, אבל כל צעקה שלא מוצאת ציבור שיאמין, אחרי חצי שעה היא נעלמת".
אז יצאו נגדך?
"לא, כלום".
מקום מוזר.
"למה מוזר, אולי אחראי".
לקראת היציאה מהיער המפוחם כיוף עובר התפרצות רגשית עמוקה ראשונה. הוא מבקש שנעצור ליד שני טכנאים של בזק שמתקנים את קווי הטלפון שניתכו. הוא יורד, ניגש לאחד מהם ומחבק אותו ממושכות חיבוק חזק. שניהם נפרדים זה מזה כשעיניהם דומעות.
הטכנאי, אמיר עמאשה שמו, עיניו כחולות כצבע הים. כיוף, מרכין את ראשו, מנסה להתחמק מעדשת המצלמה לבל יתפסו אותו ברגע כזה. ובכל זאת, רואים שעיניו מתערפלות, כאילו היו בבואה של היער השרוף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם