יוסף מהלל: כל ההיסטוריונים אומרים שאני הגדול מכולם בבני יהודה
אהוד בן טובים? רבים מצביעים דווקא על יוסף מהלל כשחקן הגדול ביותר של הכתומים. עכשיו הוא מספר כיצד הביא גביע לשכונה, מדוע פספס את מקסיקו 70 ולמה הוא לא מגיע למשחקים. ריאיון נוסטלגי לכבוד יום הולדת 75 לבני יהודה - הסמל הגדול של שכונת התקווה
בארונות המטבח ספרים ותמונות מהימים ששיחק ובמרפסת מאופסנות מסגרות שקנה לקראת התערוכות שהוא מקיים מדי פעם עבור עצמו. אבל זה עוד כלום לעומת המבואה בכניסה לבית.
יש כאלה ששמים מתקן תלייה בשביל המעילים, אחרים תוקעים איזה ארון קטן למפתחות. לא אצל מהלל. ממרצפות השיש ועד כמעט התקרה מתנוסס לו פוסטר שלו דוהר עם הכדור על הדשא של בלומפילד, וליד זה על הקיר תמונה גדולה של ה-11 של נבחרת ישראל מ-1962.
הוא היה אז בן 23 כשזומן לראשונה למדים הלאומיים. בתמונה מולה הוא נעצר כמעט בכל פעם שהוא חולף ליד, הוא עומד בשורה העליונה מצד ימין לא רחוק מנחום סטלמך, יעקב חודורוב ואמציה לבקוביץ'.
"40 אלף צופים היו במשחק הזה", הוא מרגיש צורך לספר. "זה היה באצטדיון שנקרא מיטט פאשה. עד היום אני לא מבין איך השופט שרק נגדנו לפנדל שסידר להם ניצחון 0-1. נשבע לך שהכדור היה בכלל ליד דגל הקרן כשהוא שרק לעבירה והצביע על הנקודה הלבנה. ואלה תראה מה זה, עוד מעט עברו 50 שנה".
בכל פרלמנט אוהדי כדורגל עולה מדי פעם השאלה על הקבוצה הכי גדולה בכל הזמנים או על השחקן הכי גדול. כששאלתי השבוע, לקראת שנת ה-75 להיווסדה של בני יהודה, מי היה הזהוב הכי גדול ששיחק בשכונת התקווה, היו כאלה שהצביעו על אהוד בן טובים, אבל היו לא פחות שנקבו בשמו של יוסף מהלל. לפני פטירתו של יענקל'ה גרונדמן, מהסמלים הכי גדולים של בני יהודה, הוא נשאל לא פעם מי היה השחקן הכי גדול של שכונת התקווה. בלי למצמץ היה גרונדמן נוקב בשמו של מהלל.
משה סיני, שהביא את האליפות הראשונה, או חיים רביבו ואלון מזרחי, שכיכבו בקבוצה בשנות ה-90, היו ודאי שחקני ענק, אבל אי אפשר להכליל אותם בבחירה הזו מכיוון שהם היו רק פרקי זמן קצרים במועדון.
מהלל, או כמו שהדביקו לו את הכינויים "היהלום השחור" ו"הארי בלפונטה" בגלל דמיונו למוזיקאי-שחקן האמריקני ממוצא ג'מייקני, נולד בדיוק ארבע שנים אחרי הולדתו של המועדון. בדיוק בעוד שבועיים יחגוג
אף שהפך להיות מסמליה הגדולים ביותר של שכונת התקווה בשנות ה-60, את ימיו הראשונים עשה מהלל בכלל בירושלים. "נולדתי ב-1939 ברחוב נג'ארה בשכונת גבעת שאול בירושלים", הוא מספר ומראה לי תמונות מהבית שהפך היום לחורבה אמיתית.
"הייתי החמישי מבין עשרה אחים. אבא שלי היה סתת ועבד כל היום עם ערבים, מהם הוא היה צריך כל הזמן להישמר. כשהיה מגיע ללשכת העבודה לדרוש עבודה, היו אומרים לו שאין. לא היה עוזר לו כשהוא היה מתלונן שלבחור האשכנזי שעמד מאחוריו בתור סידרו עבודה במפעל הביסקוויטים פרומין.
"אז אחרי כמה פעמים שהוא הבין שאין לו סיכוי להתקדם, הוא העביר אותנו לשכונת התקווה ב-1942. הוא בנה לנו בית ברחוב קלמן 45. היינו זוג הורים ועשרה ילדים בחדר וחצי בשכונה. ישנו בלילות על מזרנים, וכשמישהו היה צריך פיפי הוא היה דורך על שאר האחים שלו ומעיר אותם משינה".
כשהיה בן עשר הכיר לראשונה את גרונדמן, שגר אז עם הוריו בשכונת מכבי הקרובה לשכונת התקווה. "כשעברנו לשכונת התקווה, בני יהודה הייתה כבר קיימת שבע שנים. הקימה אותה משפחת סולמי בחודש דצמבר 1935. את הרעיון הם רקמו הרבה זמן, אבל ההחלטה התקבלה בשבת של פרשת 'וייגש' בבית הכנסת 'הגבעו', מה שנקרא בית הכנסת שעל הגבעה".
מהלל עוזב את הספה וממהר להביא את ספרי התורה. "לימדתי את כל הבנים שלי את ההפטרות בעלייה לתורה", הוא אומר. "אני יודע את זה גם בתימנית. הנה פרשת 'וייגש' ופה כתוב: 'וייגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני. ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני ואל ייחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה'. הנה בדיוק מה שהם קראו אז והחליט לקרוא לקבוצה בני יהודה.
"למועדון הצטרפתי פחות או יותר בגיל עשר, והחיבור שלי לגרונדמן היה מדהים. אני עם שורשים מתימן וממצרים והוא עם שורשים מפולין, אבל נהיינו החברים הכי טובים. בכלל, לכל אחד היה את הכינוי שלו. לי קראו 'הארי בלפונטה' ולו 'בולוני', יעני הפולני".
כשהגיעו לגיל צבא, הפולני נשלח לשרת בקריה והתימני נשלח לגדוד 13 בגולני. "אין הפרש גדול בינינו בגיל, כך שכשהיינו בני 18 כבר היינו שחקנים נחשבים בבוגרים של בני יהודה. אני עליתי לבוגרים בפעם הראשונה בגיל 15. אז היה נהוג להעלות שחקנים מוכשרים בגיל צעיר, אבל הצבא איים לחסל את הקריירה שלי.
"בזמן שיענקל?ה ז'ל הלך לשרת בקריה, אני יצאתי לטירונות שישה חודשים בגולני. לא עזרו לי הבכי והתחינות. מה שביקשתי היה להמשיך לשחק כדורגל ולטפח את הקריירה שלי, אבל בצבא לא רצו לשמוע. אחרי שישה חודשי טירונות בהם לא שיחקתי דקה כדורגל, ראיתי שאני אבוד.
"הם שלחו אותי לקורס מ"כים בג'וערה והבטיחו לי אחרי זה קצונה. הבנתי שרק אני יכול להציל את עצמי, ובאחד ממסעות האלונקה למוחרקה הפלתי את עצמי בכוונה וטענתי שהלכה לי הברך. באו אליי המפקדים ובעטו לי ברגל שאקום ואני לא ויתרתי. שיחקתי את המשחק עד הסוף כי ידעתי שאם אני לא עושה משהו, אני גומר עם הכדורגל לתמיד.
"פינו אותי לבית החולים 'עשר' בחיפה, ושם ראה אותי רופא שלא התרשם וכתב על פתק: 'החייל מגזים בתלונותיו'. אמרתי לעצמי הלך עליי. עם הפתק הזה חזרתי לחובש שלנו בגולני שהיה אמור להחליט מה לעשות אתי. למזלי, הוא היה מרוקאי שבקושי ידע עברית ובמקום לקרוא 'החייל מגזים בתלונותיו', הוא קרא 'החייל מדגים את תנועותיו'. מאלוהים בא לי החובש הזה, והוא נתן לי פטורים מהרבה פעילויות. אחרי יומיים הייתי צריך לשמור בבסיס ולא עמדתי בגלל הפטור.
"המב'ס שראה את זה קרא לי לשיחה קשה, אבל אחרי שהבין שאני, כאילו, פצוע בברך הוא השתכנע לתת לי חודש מנוחה בבית. חזרתי לשכונה ומיד הלכתי לשחק כדורגל. לא פחדתי שמישהו בצבא ידע, כי אז התקשורת לא הייתה כמו היום. ואז לאחד האימונים הגיעו שני שוטרים צבאיים על אופנועים והחבר'ה צעקו לי להתחבא אחרי שהבינו שהם הגיעו בשבילי. הם הביאו לי צו התייצבות למשחק של פיקוד צפון בכדורגל. למחרת התייצבתי בבסיס בת גלים בחיפה עם הצו, והבנתי שהם רוצים שאני אשחק שם בנבחרת של הפיקוד.
"אמרתי למב'ס שאני מוכן, אבל אני עומד על זה שהוא יוציא אותי מהבסיס של גולני ויעביר אותי לבסיס שלו. הוא אמר שהוא לא יכול להבטיח לי את זה, ואני אמרתי שאני לא יכול להבטיח לו שאשחק טוב. חשבתי שהוא יזרוק אותי לקלבוש על החוצפה, אבל הוא אהב את הגישה והעביר אותי לעבוד בתור נגר בבסיס שלו. כך ניצלה הקריירה שלי. אתה צריך להבין שאז האליפויות של צה"ל בכדורגל היו דבר לא פחות גדול מהליגה. לכל משחק היו מגיעים 5,000 צופים וכל הקצונה הכי בכירה הייתה נוכחת".
מהלל חזר להתרכז בכדורגל והיה שותף להעפלה של בני יהודה לליגה הלאומית. הוא שיחק כמקשר במבנה של 4-2-4. " הכנסנו לעצמנו לראש שרק דרך הכדורגל נוכל להעלות את קרנה של השכונה. זו הייתה מעין ציונות שכונתית. כולנו התגייסנו למטרה הזו ונתנו הכול. זו הייתה תקופה יפה. הרווחתי 600 לירות בבני יהודה, וזה לא היה מעט כי במקביל עבדתי כפועל דפוס ושם הרווחתי 300 לירות".
אחרי ההופעה הראשונה בנבחרת בטורקיה ב-1962 מהלל המשיך לקבל קרדיט, אף שהיו לא מעט פעמים שהרגיש מקופח. "אני אגלה לך כאן סקופ שמעולם לא סופר. היה איזשהו משחק נבחרת שכולם היו בטוחים שאני משחק בהרכב, אבל ממש לפני הנסיעה ניפו אותי. חודש אחרי הגיע למגרש שלנו המאמן הלאומי גיולה מנדי, לקח אותי לחדר ההלבשה ובשקט סיפר לי שהוא לא קבע את הרשימה של אלה שייסעו, אלא קיבל הנחיה מאחד מראשי ההתאחדות. הוא הבטיח לי שזה לא יקרה שוב, ובאמת יצא ששיחקתי יותר אחרי זה במדים הלאומיים".
משחק השיא שלו היה ב-1964 כשהנבחרת ניצחה את הונג קונג בחוץ 0-3. מהלל כבש צמד ומוטל'ה שפיגלר הוסיף בתווך עוד שער בפנדל. הכותרות בעיתונות הספורט בארץ דיווחו אז: "שכונת התקווה מחייכת לגיבור המזרח הרחוק".
אחרי שכבש את מדי הנבחרת, מהלל קיווה להביא גם תואר ראשון לבני יהודה. ב-1965 הוא היה קרוב. בני יהודה הגיעה לגמר גביע המדינה מול מכבי ת?א ואף שהייתה הרבה יותר טובה, הפסידה 1-2. "זה היה משחק שחיים לוין, השוער האגדי של מכבי ת?א, היה באוויר יותר מאשר על כר הדשא. הפצצנו אותו ממטרים והוא לקח הכול. גם אני, גם יענקל'ה, גם האחרים ניסינו וניסינו, אבל אי אפשר היה להכניע את לוין שקיבל את הציון עשר בעיתון למחרת".
כעבור שלוש שנים, ב-1968, הגיע הרגע המיוחל. "הייתי כבר בן 29 ושימשתי כקפטן הקבוצה", הוא נזכר. "המאמנים הוחלפו וביקשו שאני וזקי מזרחי נהיה מאמנים-שחקנים. באותו שבוע הוחלט שמשחק הגמר מול הפועל פ?ת הגדולה יהיה בבלומפילד, ובפעם הראשונה ישוחק לאור זרקורים. התעקשתי שכל האימונים שלנו ייערכו בשמונה בערב כדי שנתרגל.
"ביום של הגמר עמדתי מול השחקנים ואמרתי להם: 'כל חיי אני בבני יהודה ואני בקרוב פורש. מה שחסר לי זה להביא תואר לשכונה, ואני רוצה שתעזרו לי. אני מבטיח לכם שאני לא אנוח לרגע במגרש. אני לא אפסיק לרוץ, ואני רוצה שגם אתם תרוצו יחד אתי על המגרש עד השריקה האחרונה. אני מבקש מכם לשחק בשביל עצמכם, בשביל השכונה אבל גם בשבילי'. ניצחנו 0-1 משער של שמואל נחמיאס.
"אהרון ידלין שהיה שר החינוך העניק לי את הגביע להנפה. בסיום המשחק יצאה תהלוכה של אלפים מבלומפילד לשכונת התקווה. אני וחבריי הפכנו לגיבורי-על. אני זוכר את אחת הכותרות בעיתונים למחרת: 'הזרקורים האירו בגמר רק לבני יהודה'. העיתונאים נתנו לי את הציון שמונה שהיה הכי גבוה".
עוד באותו הערב, כשהסתיים המשחק, פנה אל מהלל המאמן הלאומי עמנואל שפר, והבהיר לו שהוא רוצה אותו בסגל למשחקים האולימפיים במקסיקו. "אמרתי לשפר: 'אני בן 29, עוד מעט לפני פרישה. אותי אתה רוצה לאולימפיאדה?' הוא אמר לי שכן והוסיף שחובה עליי להתייצב.
"יצאנו למחנה אימונים בסט. מוריץ כדי להתרגל לגבהים של מקסיקו, אבל כשחזרנו אשתי הראשונה לא הייתה מוכנה לשמוע שאני עומד לנסוע למקסיקו. היא לא ויתרה והתעקשה, וכך נמנע ממני לשחק עם הנבחרת באולימפיאדה. אני גם בטוח שאחרי זה הייתי ממשיך עם הסגל למשחקים ההיסטוריים במונדיאל במקסיקו ב-1970".
במקום לתת עוד מספר שנים בטופ של הכדורגל, מהלל תלה את נעליו כשהוא בסך הכול בן 30. הוא אימן באשקלון, ביהוד וגם קצת בבני יהודה באמצע שנות ה-70, אבל אף שהיה במחזור הראשון שהוציא תעודת מאמן במכון וינגייט, הוא לא המשיך לקריירת אימון מפוארת כמו חברו גרונדמן ואחרים בני דורו. "רציתי לאמן. בוודאי שרציתי", הוא מדגיש, "אבל לא נתנו לי צ'אנסים. לאמן במקומות אחרים לא ממש עניין אותי. אני רציתי רק בני יהודה, אבל בכל השנים חסמו לי את הדרך".
"לדעתי, זה כי אני אדם שלא חושש להעביר ביקורת. אני לא עושה את זה כדי לפגוע, אלא כדי לבנות. עד היום נוטרים לי שם טינה. לפני מספר שנים בני יהודה הייתה על הקרשים עם ניצן שירזי, ואלי כהן הזמין אותי אבי רצון ל'טריבונה', ושם העברתי ביקורת על תפקודם של משה דמאיו וחזי מגן. עד היום הם לא סולחים לי על כך.
"אתה שואל אותי אם יש לי מנוי לשער הכבוד בבלומפילד? חולצה ממוסגרת עם המספר 10 בה שיחקתי הם לא נתנו לי עד היום. הנה אני אומר לך, כל יום שאני לא בבני יהודה זה הפסד שלהם. אתה יושב אתי כבר שלוש שעות. חסר לי משהו? יש לי בעיה בגלל הגיל? הכול אצלי צלול, הבריאות טובה ברוך השם, והידע והניסיון זה לא משהו שיש לנחנחים האחרים שמאמנים שם".
אנחנו יוצאים למרפסת בקומה ה-11 בבניין המגורים בחולון בו הוא מתגורר. מהלל מצביע לכיוון תל אביב ויורה: "בלילה אני רואה היטב את הזרקורים של המגרש בשכונה. תאמין לי שזה שאני לא שם, זו בושה גדולה בשבילם".
אני שואל אותו מי היה הכי גדול בבני יהודה בכל הזמנים. "יענקל'ה גרונדמן", הוא עונה בלי לחשוב. אני מעלה את אהוד בן טובים והוא יורה מיד: "אהוד היה שחקן גדול. הוא היה גבוה, היה נותן הרבה שערים בראש, אבל גם כבש הרבה שערים בפנדלים. עובדה שבנבחרת ישראל הוא לא שיחק כמעט בכלל. אולי הייתה לו הופעה אחת. אם אתה שואל אותי על עצמי, אז אני הפעם אשאר צנוע ואשאיר להיסטוריונים של הכדורגל הישראלי לקבוע. ממה שהם אומרים לי בכל פעם שאנחנו נפגשים, אני הייתי הגדול מכולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם