"אין לי בית אחר": תושבי עין הוד משתדלים להסתכל קדימה
ברחובות העשנים של עין הוד, בין גלריות ובתי עץ חרוכים, פגשנו את ניסן, שהמוזיאון שלו נשרף כליל. את גיא, יוסי, דן, מיכאל וניר, שעצרו בידיים חשופות את הלהבות בפתח בתיהם. ואת ד"ר מלמד, שלא ישכח לעולם איך הצילו טייסי הכיבוי היוונים הנועזים את כפר האמנים הייחודי שלהם
"אתה יודע מה המוטו שלי?" הוא שאל עם חיוך קטן ולא חיכה לתשובה. "אל תעכב את האושר. גם עכשיו אני אומר לך שאני לא אתן לשרפה הזו להרוג את המוזיקה. אני אשקם הכל ואחזור. אני לא אוהב להסתכל על העבר, אלא רק על העתיד".
אחת מתושבות כפר האמנים שבאה לחזות במחזה העצוב - היכל התצוגה המפויח - תפסה את הראש ואמרה שאף ביטוח לא יכסה את האובדן. היא שאלה את ניסן אם יש לו איפה להיות, והקשיש אמר שלא, בזמן שאסף לתוך שקית ניילון מחשב נייד שניצל במקרה וכמה בגדים. "אפשר לעשות בשבילך משהו?" ניסתה בכל זאת השכנה לתת כתף. "רק מוזיאון חדש", ענה האיש.
לא היה קל להסתובב אתמול (ש') ברחובותיה השוממים מעלי העשן של עין הוד, שסימלה במשך שנים צומת דרכים חשוב באמנות הישראלית. מבני אבן חרוכים, פסלים מיותמים ליד בית עץ שנשרף כליל. רק מיקרוגל שרוף וצלחת לוויין העידו שעד לפני כמה ימים גרה כאן משפחה בכיף.
באחת החצרות שכב חצי מעולף גיא מרין, ומעליו רכנה איילת אשתו וליטפה את ראשו. לפני שנה בנו כאן השניים בית. כשפרצה האש גיא חזר כדי להציל את הנכס. הוא זכר שבחצר מונחים שמונה קוב גזעים חתוכים, מוכנים לאח, לחורף שמסרב להגיע. אם האש תצטרף אליהם, זו תהיה פצצה אמיתית.
"אם אתה לא דואג לעצמך וסומך על הגורמים שאמורים לטפל, זה לא יעזור", אמר גיא כלקח ראשוני מהאירוע. "אילו הייתי מגיע חמש דקות אחרי, כל הבית היה הולך. עם שתי שמיכות עצרתי את האש. שאפתי המון עשן וזה גמר לי את הכוח, אבל אין ברירה. במו עיניי ראיתי את הבית של השכן נשרף. אש קטנה נכנסה למטבח ואז החלון התנפץ וברגע
עזבתי את גיא, הלכתי כמה מטרים, ואז, כמו שהוא אמר, הופיעה אש באחת החצרות. רק אני והיא. בסמוך אלינו היו נדנדה, שני זוגות אופניים של הילדים, מלונה ריקה ובית יפה. צעקתי לכבאית הקרובה שתזדרז, אבל הם, מסכנים, היו עסוקים בבית אחר. הנה מתרחש לו האסון.
יוסי עזריה הגיע בריצה. יש לו סטודיו לעיצוב גרפי ביישוב, ועכשיו הוא נטל על עצמו את תפקיד המציל. מיד הצטרף גם מיכאל, חייל ביחידה מובחרת, שאחראי לשני בתים ביישוב - אחד של אביו, השני של אמו. עוד כשהיה ברכבת וראה את העשן ידע שהוא לא עוזב עד שיכבו הלהבות.
עזריה תפס את הכבאית והוביל אותה כדי שתציל את הבית, שעמד שניות לפני צלייה. "כל המקומות עם האורנים, שחיים בתוך הסבך של החורש הטבעי, מועדים לפורענות", עזריה קבע בזמן שכיבו את האש. "אי אפשר לחיות ככה ביער, שיהיה גם יפה וגם בטוח. מסוכן מדי, זה היה לנו ב-1998 והייתה אז טראומה. רק שאין לי בית אחר".
מעטים האנשים שחזרו אתמול לעין הוד כדי להתמודד עם האש. הרוב היה רחוק, במקום בטוח, וחיכה לחדשות מהתופת. חצי כפר הלך, חצי אחר נשאר עם ראש מעל הלהבות. ראיתי את ניר, בנה של יעל טאוב, פסלת ממייסדות הכפר, עובד עם בנותיו מנסה להזיז עץ אורן שנפל ממש על שפת הבית. הוא חשש שאם תהיה התלקחות נוספת לא רק החצר תלך, אלא גם המבנה הישן יעלה באש.
ידיו של ניר היו שחורות מהעץ השרוף, בנותיו השקיעו כל מאמץ כדי להזיז את האורן הענק והעקשן. עוד ועוד אנשים התגייסו למאמץ, וגם אני השארתי את העט בצד. אחרי דקות העץ התגלגל וניר מלמל "תודה" למסייעים, וחייך כי לפחות אצלו הבית נשאר שלם.
"יש כעס גדול על חוסר האכפתיות למשאבי הטבע", אמר החידונאי דן חמיצר, תושב המקום, שביתו נמנה עם אלה שניצלו. "נראה לך שאם לא היו הרוגים מישהו היה מתייחס לזה כאל אבל לאומי? ראש הממשלה היה מגיע? היו אומרים 'הלך הכרמל, ביג פאקינג דיל'.
"ומה שהכי מרגיז שאם חייל בדרגת סמל רואה במכ"ם מטוס אויב, בשיחת טלפון הוא יכול להקפיץ טייסת אף-15. אבל במקרה של שרפה, אתה צריך כבאי בדרגה גבוהה או שוטר בדרגת ניצב, שיקפיץ את הטייס שגר ברמת השרון, ועד שהוא יעלה על מטוס ילך כבר היער".
מעל, כל הזמן, נשמע רעש המטוסים העובדים. המראה ללא הקשרו יכול להיות מרהיב כמו מפגן אווירי, ומשך המוני מטיילים לגשרים שליד עתלית, אנשים שבאו לחזות בפלא העצוב. "חשבנו שזה ייגמר אחרי שהיוונים עשו פה עבודה פנטסטית", סיפר ד"ר יהודה מלמד, רופא בבית החולים רמב"ם תושב עין הוד. "הטייסים האלה פשוט הצילו את היישוב. עצרו את האש בשלוחה הצפונית".
מלמד כבר מכיר את המטוסים. "אלה היווניים - עם הגחון הכתום", הצביע על המטס. "רביעייה יוצאת מהכלל. אלה עם הגחון הצהוב - הטורקים. ההוא שבא - צרפתי, והאליושין הענק הוא הרוסי".
מלמד נשען על הגדר כשהזרנוקים עבדו בתוך חצרו השרופה. 37 שנים הוא גר כאן, ועכשיו צריך להתחיל הכל מחדש. אולי לא לאסוף תיבות נגינה, אבל להקים צמחים המומים ולרפא את האדמה הפצועה.
"יש לנו פה איש זקן שהיה מוכתר הכפר, איצ'ה ממבוש", מלמד נאנח. "הוא בן 90 ולימד אותנו לפני הרבה שנים משפט גאוני: 'אסור לבזבז את הייאוש, אנחנו עוד נזדקק לו'. צדק, במיוחד במדינה המטורפת שלנו. אני לא מיואש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם