הלילה יענקל'ה לאן: הכירו את השמאי שהפך לזמר בבתי אבות
לאחר 45 שנה בהן לא שר אפילו יצירה אחת, חוזר השמאי יענקל'ה אשכנזי לאהבת נעוריו: השירה. הוא החל לזמר בבתי אבות ובמוזיאון ראשל"צ, ולאחרונה הקים הרכב בשם "שישים פלוס" המנעים את זמנם של הסועדים במסעדה ברחובות
כילד גדל יענקל'ה (יעקב) אשכנזי בירושלים בבית דתי לאומי. כבר בילדותו התגלה כישרון השירה שלו והוא נשלח ללמוד אצל גדול מורי החזנים של שנות החמישים בארץ, הרבי זלמן ריבלין.
אשכנזי התבלט בכישרונו וזכה ללוות חזנים שונים בתוכנית הרדיו של תחנת "קול ישראל" שנקראה "מלווה מלכה" מידי מוצאי שבת. במהלך שירותו הצבאי הוא איבד את אביו, מה שאילץ אותו להתבגר במהירות.
באותה תקופה הוא הכיר את רעייתו לעתיד ולאחר שחרורו החל לעסוק בשמאות. בגיל 39 מונה לתפקיד יושב ראש ארגון השמאים בישראל והקים עסק משגשג בתחום. אשכנזי הוא אב לשתי בנות, סב לשישה נכדים ובעל, שלאחר 44 שנות נישואים, עדיין נראה מאוהב באשתו כנער.
"הרב זלמן ריבלין הצמיח חזנים רבים והייתה לו מקהלה ששרה כל ימי השנה", מסמן אשכנזי את נקודת ההחלה. "בימים הנוראים ובחגים המקהלה הייתה מורחבת וכללה גם מבוגרים, בסך הכל היינו כ~50 איש. אני קיבלתי סולואים, מה שאומר שהייתי די מוצלח.
"הופעתי מידי פעם כמלווה לחזנים ברדיו קול ישראל, ומאוחר יותר, בתקופת השירות הצבאי, עברתי באופן טבעי כנער בשנות ה-60 לשיר שירים באנגלית מאותה תקופה. שרתי שירים של אלוויס, פרנק סינטרה,
"כמובן שזה לא היה משהו מקצועי, הייתי עדיין חייל. הייתה תזמורת שליוותה אותי בעיקר בערבי
יחידה של הצבא, פה ושם הופענו גם בחוץ. מישהו שגילה אותי בזמנו הציע לי כשהשתחררתי להיות זמר הבית של המועדונים "כליף" ו"עומר כיאם", שהיו אז המועדונים המובילים של תל אביב. אבל חברתי דאז, רעייתי בהמשך, התנגדה, בנימוק שזה לא רציני להיות זמר, ולכן הפסקתי לשיר באופן מוחלט.
אשכנזי החליט למצוא לעצמו קריירה אלטרנטיבית ופנה לשמאות. "התקדמתי לאט לאט", הוא מספר. "הפכתי להיות עצמאי ופתחתי משרד שהפך לאחד מהמובילים בתחום.
"התייחסתי ברצינות למקצוע ורכשתי מוניטין, כאשר בשנת 1982 נבחרתי לשמש כיושב ראש איגוד השמאים בארץ. בין היתר עברתי הכשרה בנושא גישור, אני חבר באגודת חוקרי דליקות בישראל, אני חבר באגודת דיני ביטוח, ויש לי רישיון לקיום משרד לחקירות פרטיות".
מה גרם לך לחזור לשירה היום?
"כשמלאו לי שישים, לפני כמעט שבע שנים, ביקשתי להפתיע את כל מכריי במתנה והקלטתי דיסק עם 12 שירים. להפתעתי, הדיסק זכה להצלחה גדולה בקרב החברים, המשפחה וכל מי ששמע אותו. כעבור חמש שנים החלטתי לצמצם את מתכונת העבודה ועשיתי שינוי משמעותי, קיצוני, בצורת חיי, כשאני עושה בעיקר דברים שעושים טוב לנפש ולנשמה.
"במסגרת השינוי הזה התחלתי, בין היתר, לשיר כזמר הבית של מוזיאון ראשון לציון, שם אני מופיע עם שמונה אקורדיוניסטים, פסנתרן ומתופף, כמובן בהתנדבות כתרומה לקהילה. אנחנו מופיעים גם בבתי אבות וזה עושה לי טוב. ואז החלטתי שאולי הגיע הזמן למקצע קצת את הנושא, זה עדיין לא מקצועי אבל אנחנו בחיתולינו".
מהו הרכב "שישים פלוס"?
"החלטנו לקרוא לעצמנו 'שישים פלוס' משום שכולנו מעל גיל שישים ואנחנו שרים בעיקר את שירי שנות השישים. הסקסופוניסט שלנו, חיים זילברט, הוא מוסיקאי בחסד עליון, שליווה בעבר גם את חוליו איגלסיאס. הקלידן הוא עמנואל מודריק. כרגע אנחנו מגבשים רפרטואר ומנסים לחשוף את עצמנו. פה נוצר החיבור עם חנן אברמוביץ', הבעלים של מסעדת 'פרסקו' ברחובות, באמצעות חבר משותף שלנו שהפגיש בינינו.
"אני לא הכרתי את המסעדה הזאת, אני בכלל בליין קטן מאוד. אבל מצד אחד התברר לי שמדובר במסעדה מאוד ידועה ומוצלחת, ומצד שני התברר לי ששירי שנות השירים הם מוצר מאוד מבוקש. רוב האנשים מעל גיל חמישים אוהבים מאוד את השירים האלה, אלה שירים שלא נס ליחם, נעים לשמוע אותם וגם טוב לרקוד לצליליהם. זה ממש יין ישן, יין אדום, יין טוב.
"אמרתי לעצמי 'אם יש מסעדה טובה עם אוכל טוב, אז מה חסר לצד האוכל? יין טוב'. ככה עלה הרעיון שנבוא דווקא באמצע השבוע ולא ביום שישי שבמילא המסעדה מלאה, ונמשוך למקום את האנשים שיבואו גם בשביל האוכל, גם בשביל השירה וגם בשביל הריקודים. החיבור הזה צריך להצליח. אנחנו מקווים שבאמת הקהל יתאסף לאט לאט ויעבירו מפה לאוזן, שאנשים יבואו ופשוט ייהנו".
ניסיתם לפנות לקהל צעיר יותר?
"האמת שלא. אולי אני טועה, אבל אני לא חושב שהצעירים אוהבים את המוסיקה הזאת. כל אחד נולד עם המוסיקה שהוא גדל בה. הבת הגדולה שלנו בסדר עם המוסיקה, מכירה ואוהבת. הקטנה גם מכירה, אבל אוהבת פחות".
ש כשהיית צעיר שקלת להפוך את השירה למקצוע?
"בחור שמשתחרר מהצבא מחפש את דרכו בכל מקרה. לכאורה, זו הייתה אחת האופציות שעמדה על הפרק, אבל הוסרה מיד".
מה היה קורה אילולא פנית לשמאות?
"אין לי שום אפשרות לנחש או לדעת מה היה קורה אילו באמת הייתי פונה לתחום השירה, אם זה באמת היה מצליח או לא ועד כמה. למיטב ידיעתי, מרבית הזמרים מתקשים להתפרנס מהמקצוע. אני בדרך כלל איש טוטאלי. כשאני הולך על משהו, אני הולך איתו עד הסוף. אין באמצע.
"ירדתי משירה והשיקול שלי היה ההתנגדות של החברה שלי, אשתי לעתיד. היא הרבה יותר חשובה, הדבר הכי טוב שקרה לי. בכל מקרה ההתעסקות שלי בתחום השמאות הוכיחה את עצמה. הלכתי במה שהלכתי, עשיתי את זה בצורה טובה ומוצלחת ועכשיו אני מקווה לעשות את מה שהחלטתי גם בצורה מוצלחת. ימים יגידו".
כיוונת לשמאות?
"לא, הגעתי לשם לגמרי באקראי. לא ידעתי מה זה, זה לא היה מקצוע ידוע אז, אבל מאוד איכותי. בדרך מקרה נכנסתי לזה והתקדמתי לטופ. זאת לא תהיה שחצנות אני חושב, אם תשאלי אנשים בתחום, אני משוכנע שלא תשמעי מילה רעה, לא מבחינת המקצועיות ולא מבחינת היושר".
מה ההבדל בין חשיפה ברדיו כשהיית צעיר לבין ההופעות מול קהל היום?
"אנחנו מדברים על עידן אחד לחלוטין, לא נראה לי שאת יכולה לדמיין את השנים של אז לעומת היום. ברדיו היה רק את 'קול ישראל', לא היו ערוצים.
"התלוויתי לחזן הזה או לחזן אחר, כמו כן נהגנו להופיע בחג השני של פסח בבתי מלון, לפני תיירים. אבל כילד לא הייתה לי כל הבנה או עניין בחשיפה. זה לא היה כמו היום, שיש יחצ"נים. הלכתי לשיר וחזרתי הביתה. לא הייתה פה חשיפה. זה היה משהו מהנה".
גדלת בבית דתי לאומי אבל היום אתה כבר לא חובש כיפה.
"אני לא התנתקתי במובן של האמונה. האמונה כנראה קיימת אצלי, אני פשוט כנראה חסר אופי ולא מקיים מצוות. אני סבור שבישראל, מדינת היהודים, החינוך היסודי צריך להיות חינוך דתי לאומי, אבל הרבה יותר מתפשר ובהמשך הדרך, יחליט כל אחד על דרכו".
איך הכרת את אשתך?
"את אשתי הכרתי בצבא כשתפקדתי כמ"פ בבקו"ם, בתחילת 1964. נישאנו כעבור שלוש שנים כמעט ויחד הקמנו משפחה ואת העסק".
האם עסקת גם בספורט?
"שיחקתי כדורסל בליגה עד גיל 55. תחילה בהפועל ירושלים ובהמשך במכבי רחובות, בנס ציונה, וגם במכבי ראשון לציון. הפסקתי בגלל בעיות גב, אחרת עד עכשיו הייתי משחק. היום שני נכדים שלנו משחקים גם כן כדורסל".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
"אני לא בשום תחרות. אני חי את היום יום בתקווה שנהיה בריאים ונהנה מהחיים. מי יודע מה יהיה בעוד עשר דקות? החלומות שלי כבר התגשמו. אני לא רוצה להתעורר מהחלום וזה מספיק לי. אני צריך שהמשפחה תהיה בריאה וששום דבר לא יהיה גרוע מהיום. זה באיזשהו מקום אפילו לא חלום.
"מה יותר טוב מאדם שהחליט לפרוש מרצונו ובאמת טוב לו? רק בריאות. הדבר הכי חשוב בעיני זה המשפחה. תמיד היה ככה. הבנות והנכדים מחוברים לגמרי בצורה שאפילו אני לא יודע להסביר את זה לעצמי. זה נושא בפני עצמו. אלו דברים מדהימים".
לקראת סיום הראיון משמיע אשכנזי דיסק שהקליטו שתיים מנכדותיו, תאומות בנות שלוש עשרה, השרות בסגנון פופ, אך רומנטי לא פחות משירי שנות השישים אותם נוהג הוא לשיר. גם הן מתבררות ככישרון מולד לא קטן.
"לאחר מכן הוא משמיע לי את אחד מארבעת דיסקים שהקליט, והותיר אותי שוקעת לצלילי השיר cant help falling in love"" של אלביס פרסלי ובהמשך עם השיר "blueberry hill" של הזמר fats domino, ולבסוף השמיע, כאילו במקריות, שיר שנדמה שמתאים מכל לסיכום הריאיון, "I did it my way", של פרנק סינטרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם