ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

ארבע שנים בלי עלי מוהר: עמוס קולק כותב על האיש

במלאות ארבע שנים למותו של עלי מוהר, אחד מגדולי הכותבים בדורנו, נזכר עמוס קולק בידידות האמיצה ביניהם, שהחלה בפלוגת מילואים של הצנחנים. מיוחד לזמן ירושלים

כשפגשתי לראשונה את עלי מוהר במסגרת שירות מילואים משותף בגדוד צנחנים חשבתי בכלל שהוא ערבי, ותמהתי איך הוא נקלע ליחידת מילואים קרבית על הקו.

זה לא שהוא נראה ערבי – להפך, היו לו עיניים כחולות ושיער בהיר מתבדר ברוח, אשכנזי בדם. רק שכולם קראו לו עַלי – כמו עלי באבא או מוחמד עלי - אז חשבתי שאולי בדואי או משהו כזה. שאלתי אותו, והוא הסביר לי ששמו עֵלי, כמו אלי, ושאביו היה התמלילן הנודע יחיאל מוהר.

עלי היה טיפוס פופולרי בפלוגה ג'. חיילי הפלוגה נהגו לפמפם את שיריו הנודעים ביותר: "16 מלאו לנער" ו"שיעור מולדת". אבל סיבה נוספת וחשובה יותר לפופולריות הזו הייתה חוש ההומור השנון שלו ומזגו הנוח והסלחני. מטבע הדברים, עלי היה אינטליגנטי ומשכיל יותר ממרבית חיילי הפלוגה, ועם זאת אהב לשוחח עם כולם בגובה העיניים על כדורגל, שהיה אהבתו הגדולה, ועל שירי רוקנרול.

הוא לא היה הטיפוס המצוי בפלוגת מילואי צנחנים, מכיוון שמטבעו היה עדין ולא היה בו פן מצ'ואיסטי או בריוני. הוא היה בבחינת יפה נפש בקבוצה של אנשים גסים יותר – ועם כולם הסתדר מצוין. עבורי עלי היה ממש מציאה מן השמים. בן אדם שיכולתי להיכנס איתו בקלילות לשיחה על אוסקר ויילד, ג'ק לונדון, אפרים קישון, בן גוריון או משה דיין.

עבורי זה לא היה עניין של מה בכך. הגעתי לפלוגה בסוף 1969. כדרכי לא היה לי קל להסתגל. הפרצופים שסביבי היו מיוזעים וזרים. היו "קליקות" שהתגבשו עם השנים. אף אחד לא ממש חיפש את חברתי. חתמתי על ציוד אישי ונשארתי לשבת על סלע בצד.

"באשר למצבי הנפשי – הרי שהוא רעוע ביותר", אמר מישהו בחיוך רחב ואפוף שלוות נפש, תוך שיצא מן המקלחת המאולתרת, וכך התוודעתי לעלי. מצב הרוח שלי השתפר מיידית, בעיקר משום שהרגשתי שיש כאן בחור עם הומור. הומור היה תמיד קרש ההצלה שלי, בייחוד כשהייתי בחברתם הלא ידידותית במיוחד של זרים. עלי מוהר הציל אותי בנוכחותו, וללא ספק הימצאותו במחלקה הייתה חשובה לי הרבה יותר משנוכחותי הייתה חשובה לו.

הוא היה בערך בן גילי, צעיר ממני בחצי שנה, כך שהיה לנו

דיבור משותף. למעשה, אני חושב שעד עצם היום הזה הוא היה הידיד היחיד שרכשתי לעצמי מתחום הכתיבה והשירה העברית. שיריו ומאמריו הצטיינו בקלילות ובחדות. לעלי הייתה תכונה ייחודית: הוא היטיב להסתדר עם כולם ולדבר עם כל אחד בשפתו שלו.

מאז ומעולם התקשיתי להעביר את השירות במילואים. התקשיתי להתחבר לכל הגברים הבלתי מגולחים, לקופסאות השימורים ולסיפורים על האישה והילדים שהביאו מהבית. אני הבאתי איתי ספרים. לרוב ספרים באנגלית, בגלל אליטיסטיות מסוימת.

עלי אהב לדבר על ספרות וכתיבה אפילו יותר ממני. כמוני הוא העריץ את אפרים קישון, וידע לצטט ממאמריו הקלאסיים על קונשטטר ועל הדוקטור קלטרברונר – אופנועו האהוב. שנינו באנו מרקע פוליטי דומה במידת מה – מפא"יניקים בדם - וגיבורינו הפוליטים היו בן גוריון ומשה דיין.

עלי היה גם חובב כדורגל מושבע, והיה מסוגל להיכנס בנימה מבודחת לוויכוחים אין~סופיים על התחזיות למשחקי השבוע. נוסף לכך, הוא היה חובב של ה"ביטלס" ושל מוזיקה בכלל, ישראלית ואחרת. לי היה רק את פרנק סינטרה, כך שבשיחות אלה הייתי בעיקר מקשיב. 

לעלי היה סווטשירט לבן עם פסים כחולים שנהג ללבוש כשלא היינו בפעילות מבצעית. הסווטשירט הזכיר לי את השחקן פול ניומן, שלבש חולצה זהה באחד מסרטיו ואשר היה אהוד עליי במיוחד. לפעמים דיברנו שעות ארוכות, בייחוד בשמירות משותפות. בעיני עלי מוהר, כותבים נחשבו הרבה יותר מבעלי מקצועות אחרים, כולל פוליטיקאים, מכיוון שאמנותם לא הייתה זמנית אלא השתמרה לנצח.

באוקטובר 1973 הגעתי לפלוגה ברמת הגולן ביום השני למלחמה, מכיוון שיום כיפור, שחל ב~6 באוקטובר, תפס אותי בלונדון בדרכי לניו יורק. במאמץ גדול הצלחתי לחזור בלילה השני למלחמה ועליתי ברכב פרטי לרמה, ומשם זחל"ם לקח אותי לפלוגה. הייתי מתוח מאוד ועייף.

מצאתי את עלי שרוע על האדמה מתחת לעץ איקליפטוס, שקוע במוסף הספורט של "מעריב". "מכבי שוב הפסידה!", אמר באי שביעות רצו,ן ואז הרים את עיניו והבחין בי. חיוך סרקסטי התפרש על פניו: "תראו~תראו, מי הגיע! מה אתה עושה פה?". "באתי למלחמה", אמרתי, והרגשתי כמו אידיוט מושלם. "למלחמה? איזו מלחמה?".

העברנו את מלחמת יום כיפור על הרמה ובעיקר בדרום, בסביבות איסמעליה. התעורר בינינו ויכוח על משה דיין."הוא אכזב בגדול," אמר עלי. לא הסכמתי איתו, אף שלא היו לי נימוקים חותכים כמו שלו. בשבילי דיין היה אליל, ואלילים מתוקף הגדרתם אינם יכולים לאכזב.

עזבתי את הגדה המערבית של תעלת סואץ ימים ספורים אחרי תום המלחמה.  ל"מתנדבי חוץ לארץ" ניתנה זכות קדימה לשוב לארצות שבאו מהן. רציתי מאוד השתחרר ויחד עם זאת הרגשתי אשם: הרי מרבית החבר'ה נשארו.

"אל תהיה אידיוט", אמר לי עלי כששיתפתי אותו בהתחבטויותיי. "בצבא, כשנותנים לך משהו, קח ואל תשאל שאלות. ממילא אנחנו לא עושים פה כלום ובטח ישחררו גם אותנו".

בשנים שלאחר מכן ראיתי את עלי פחות ופחות. הייתי הרבה בחו"ל, והגעתי למילואים לעתים נדירות. אבל כשהגעתי לתל אביב השתדלתי תמיד לבקר בדירתו בקומה השלישית ברחוב יהודה המכבי. הוא כתב טור קבוע, קליל והומוריסטי לשבועון "העיר", ונוסף לכך המשיך לכתוב שירים.

הוא כתב גם שניים או שלושה ספרים, ואחד מהם היה מוקדש לפלוגתנו, ובעיקר לדמויות הציוריות במחלקה בתקופת המלחמה ולאחריה. בעיניי התכונות שאפיינו אותו תמיד יותר מכול היו הרוגע והשלווה המחויכת שידע להשרות על סביבותיו. הוא לקח את החיים כמו שבאו ולא התלונן והתבכיין.

כשאסנת ואני התחתנו בטקס צנוע בירושלים הפגין עלי, שהיה אז רווק, יכולת ריקוד מופלאה עם אחת מידידותיה של אסנת, ושאר המוזמנים פינו להם מקום וצפו בהם בהנאה. בכלל, אחת התכונות הבולטות של עלי הייתה יכולתו ליהנות מן הרגע. הוא לא ראה שחורות ולא חשש מן העתיד.

הייתה לו שמחת חיים מידבקת. אחרי הרבה שנים הוא מצא את ויו, אהבת חייו, ועבר לגור איתה בדירתה באזור. אני הייתי אז כבר נשוי לאסנת ונהנינו לבלות בחברתם. ויו היא אמנית ופסלת, ועובדת בעיקר בקרמיקה. הדירה הייתה מלאה ביצירותיה.

ניכר היה שעלי מעריץ אותה, והוא קרן באושר טבעי ובנינוחות. ניכר היה שמצא את אשת חלומותיו והיה מסופק מאוד שהגיע אל המנוחה והנחלה. הוא היה אז כבן 55, כמדומני. הבית היה פתוח לגינה. נכנסו ובאו חברים: איתן גרין, מיקי גורביץ'. היה פשוט נעים להיות שם.

יום אחד בחופשת הפסח קבענו להיפגש בעין גב, שם התקיים פסטיבל הזמר. במסגרת הפסטיבל היה אמור להיות ערב המוקדש לשירי יחזקאל מוהר, אביו של עלי. התכוונו להיפגש עם עלי וויו על שפת הכינרת, אך עלי לא הגיע לפגישה. כשתפסנו את ויו בטלפון סיפרה שהוא חש ברע ונשלח לבדיקות בבית החולים.

אחרי ימים מספר דיברתי איתו בטלפון. הוא נשמע רגוע כהרגלו. כששאלתי לשלומו ענה: "עשו בדיקות ועוד בדיקות, וגילו - נו מה – סרטן." כמעט יכולתי לשמוע אותו מחייך, למרות רצינות הנושא. הייתי בהלם. ידעתי שאביו יחזקאל נפטר בגיל צעיר יחסית מהתקף לב, אבל מאיפה סרטן?

הוא נפטר אחרי שבועות ספורים. אולי עדיף ככה מאשר לסבול זמן ממושך. בייחוד כשלצידו היתה ויו, האישה שאהב.

עמוס קולק הוא סופר, במאי, תסריטאי, מפיק קולנוע ובנו של טדי קולק

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...