אות חיים: 66 שנה אחרי שנרצח התגלה מכתב אחרון מאנצו סירני
לפני 66 שנים הוצא להורג בידי הנאצים אנצו סירני, ממייסדי גבעת ברנר ומי שעל שמו נקרא קיבוץ נצר סירני. כעת התגלה אות החיים האחרון ששלח לישראל: מכתב קצר שכתב רגע לפני צניחה נועזת
"את מהמשפחה של סירני?", שאל אותה. "כן", השיבה לו, "אני בתו של אנצו סירני". אותו אדם נרגש כולו סיפר לה: "אבא שלי היה פליט ביוגוסלביה בשנות ה-40', בהמשך עבר לעיר בארי בצפון איטליה עם המשפחה ותכנן לעלות לישראל. כששמע שיש בבארי מישהו מארץ ישראל בשם סירני, הוא מיהר ליצור איתו קשר.
"יום או יומיים לפני שאבא שלי עלה על המטוס לארץ ישראל, אנצו סירני מסר לו מכתב ואמר לו 'אני אדאג לך. כשתגיע לפלשתינה תבוא לגבעת ברנר, את המכתב תיתן לחברים שלי שרשומים במכתב והם יעזרו לך להיקלט'. כשאבא שלי כבר היה מבוגר וחולה, הוא סיפר לי את הסיפור ונתן לי את המכתב. שמרתי את המכתב הזה קרוב אליי עד היום".
אחד האנשים הרשומים במכתב – חבר קרוב של אנצו סירני מגבעת ברנר, הוא יעקב זק, היום בן 97. יתר החברים כבר נפטרו. את המכתב, אות חיים אחרון מאנצו סירני, קיבל לאחרונה זק מהבת הגר.
"החזקתי את המכתב ביד וקראתי אותו וקראתי אותו וקראתי אותו", סיפר השבוע זק בהתרגשות, "אחרי זה הרגשתי שהיד שלי רועדת ויש לי דמעות בעיניים. אחרי 66 שנים לקבל מכתב שאנצו החזיק בידיו וכתב בעצמו. הכל חזר לי, כמו פלשבק, ראיתי לנגד עיניי את אנצו החי והמחייך, לא זה שנרצח בדכאו".
השבוע מלאו 66 שנים למותו של אנצו (חיים) סירני, שהוצא להורג במחנה הריכוז דכאו על ידי הנאצים. הוא נולד ברומא בשנת 1905 וגדל במשפחה ידועה ומכובדת באיטליה. אביו היה רופאו הפרטי של מלך איטליה. בגיל 12 החל סירני להתעניין בהיסטוריה של העם היהודי וכתב שיר שנקרא: "שירת הגלות". בהמשך יכתוב רומן, נובלה, מחזה ושירה. בתחילת שנות העשרים שלו כבר יהיה דוקטור לפילוסופיה.
אחיו, שארגן את המשלחת האיטלקית לוועידה שדנה בגורל ארץ ישראל, חיבר את סירני לתנועה הציונית. בשנת 1921 התוודע לקונגרס הציוני בצ'כוסלובקיה ולאחר מכן התמנה למזכיר תנועת נוער חדשה בשם "עבודה". בשנת 1923 השתתף בקונגרס ציוני נוסף וארבע שנים מאוחר יותר עלה עם אשתו עדה ובתה הבכורה חנה לארץ ישראל.
המשפחה הצעירה התיישבה ברחובות, סירני עבד בפרדסי התפוזים וכעבור שנה ביחד עם אנשי פלוגת העבודה החליטו להקים קיבוץ בין גדרה לרחובות – גבעת ברנר. לסירני הייתה השפעה רבה על החיים בקיבוץ ובכלל, הוא
כמי שראה עצמו שליח של העם היהודי, החל סירני לפעול למען העלאת יהודים לישראל. כך למשל, יצא בשנת 1931 לגרמניה כדי לשכנע נוער יהודי לעלות לארץ. בשנת 1936 נסע לארה"ב לאותה מטרה ובשנת 1940 יצא לאירופה, למקומות שהנאצים טרם כבשו, בתקווה לשכנע יהודים לעשות עלייה. בשנת 1942 יבקר בבגדד, במסווה של איש הקשר בין משרד סולל בונה בעיראק לבין הצבא הבריטי, כדי לארגן קבוצות ציוניות בעיראק ולארגן העפלה לארץ.
בפברואר 1944, כשהוא בן 39, יצא לאירופה הכבושה בידי הנאצים, חרף התנגדות ראשי היישוב העברי בארץ וחרף התנגדות משפחתו, בראש קבוצת צנחנים שארגן, כדי לצנוח במעוזי הנאצים ולארגן קבוצות פרטיזניות במסגרת המאבק בנאצים. בחודש מאי 1944 צנח סירני אך נפל בשבי הנאצים. הוא נשלח תחילה למחנה עבודה ובנובמבר 1944 הוצא להורג במחנה הריכוז דכאו.
ביום מן הימים קיבוץ בוכנוואלד (בין נס ציונה לרחובות) ייקרא על שמו – נצר סירני.
המכתב המדובר מאפריל 1944, אות חיים אחרון מאת אנצו סירני, מיועד לשישה מחבריו בקיבוץ גבעת ברנר. הוא כותב מבארי שבאיטליה, שם שהה באותה עת. "לאנשי גבעת ברנר שלום רב", הוא כותב בכתב יד, "ידידי מכאן הירשט ומשפחתו עולים ארצה עם הטרנספורט הראשון מכאן. הוא היה מנהל בנק ביוגוסלביה, ציוני ותיק, פעיל בתנועתנו. אתי אשתו ושני ילדים (אחד בן 16 ואחת בת 13).
"רצונו לעבוד בקבוצה. אמונתו, ואמונתנו, שהוא יוכל להתאקלם ולהביא לנו תועלת על ידי עבודתו, אם במקצועו (הנהלת חשבונות וכו') ואם במקצוע קל אחר. ברשותו סכום כסף קטן אשר הוא מוכן למסור לנו להוצאות סידור ראשונות. אני מקווה למצוא אותו אצלכם - אצלנו בשובי הביתה. על כל פנים, אם הוא לא בא בחשבון לקיבוצנו, תפנו אותו למזכירות הקיבוץ. שלכם באהבה, חיים סירני".
יעל בונה, נכדתו של סירני, מספרת: "זה היה מאוד מרגש לקרוא את המכתב. את השליחות שלו השנויה במחלוקת ניסו למנוע ממנו עדה אשתו וכל צמרת ההנהגה, שאמרה לו שזה מסוכן לצנוח ולצאת לאותה שליחות, אבל הוא, בגיל 39, שנחשב בזמנו לגיל מבוגר, אמר שהוא לא יכול לשלוח אנשים לשליחות כשהוא בעצמו לא משתתף".
כשקראת את המכתב, אות חיים אחרון ממנו, מה הרגשת?
"התרשמתי מאוד. אני רק שומעת ולומדת עליו מהמשפחה, לא הכרתי אותו באופן אישי. אין ספק שזה מאוד מרגש לגלות שהיה לו ראש לטפל בדברים שגרתיים כאלה, כמה ימים לפני הצניחה, בזמן שלאנשים היה ברור שיש אפשרות שהוא לא יחזור. הוא היה מיוחד מאוד. זה רק מחזק את הדמות שלו, כבנאדם יוצא דופן".
"שלושה ימים לא סיפרתי לאף אחד על המכתב", מספר זק בן ה-97. "אנצו כתב את המכתב יום או יומיים לפני שנתפס על ידי הנאצים. כל כך התרגשתי שהמכתב ממנו היה כתוב גם לי, ליעקב זק. הוא שלח לחמישה חברים שאינם כבר בין החיים, רק אני נשארתי. הייתה לו הסבלנות והגישה לקשור את המשפחה עם חברים שעוסקים בעלייה, אחרי שהכרתי אותו כל כך טוב, לא הייתי מופתע".
זיהית את כתב ידו?
"בוודאי, המכתב כתוב בכתב ידו של סירני, הרי הכרתי אותו טוב".
מה עשית עם המכתב?
"הלכתי לארכיון הקיבוץ ואמרתי 'יש לי דבר כזה שאני לא יודע איך לעכל אותו'. הם הרגיעו אותי וביקשו את המכתב כדי שהוא יהיה בארכיון שלנו. אמרתי להם 'יש לכם אוצר שאתם חייבים לשמור עליו באלפי עיניים'. אני לקחתי בשבילי צילום ממנו, הרי זה היה סימן החיים האחרון של סירני".
ב-97 שנותיך הכרת ופגשת את גולדה מאיר, את זלמן שז"ר, ודמויות משפיעות ומרכזיות נוספות שעיצבו את דמותה של מדינת ישראל. איך אתה זוכר את אנצו סירני?
"מכל האנשים שהכרתי, אנצו היה יוצא דופן, אי אפשר להשוות אותו לאף אחד. הוא היה חבר של כולם, בכל דבר שעשה הוא היה מיוחד".
מה למשל?
"הנה סיפור מצחיק עליו. כשהוא היה נכנס לחדר האוכל, הוא לא היה לוקח מגש כמו כולם ומתיישב לאכול, אלא הוא היה מסתובב עם מזלג, מדבר עם אדם אחד ולוקח לו תפוח אדמה מהצלחת, פוגש אדם אחר ועם המזלג לוקח עוף, וכך הלאה. מי עושה דבר כזה? האישיות שלו הייתה יוצאת דופן. תמיד בכיוון החיובי".
איך הכרתם?
"עוד כשהייתי בגרמניה, אנצו בא אליי בתור שליח, בשנת 1930, כדי שאעלה לישראל. אנצו הגיע לגרמניה בתור שליח של הקיבוץ המאוחד, הוא ידע הרבה שפות, אך לא גרמנית. בשבועיים ימים שהוא היה בגרמניה הוא דיבר את השפה והופיע באסיפות של היהודים.
"אליי הוא הגיע כיוון שאחי הגדול יחיאל היה ממייסדי גבעת ברנר וחבר של סירני. הוא בא למשפחה שלי בשביל למסור דרישת שלום. אימא שלי מאוד התרגשה, כי הוא היה חבר של יחיאל והכינה לו ארוחה טובה ויפה. הוריי, למרות שהיו יהודים, לא היו ציוניים, הם סבלו מכך שיחיאל עלה ארצה.
"כשסירני הגיע הם עשו לו פרובוקציה. אימא שלי אמרה לו: 'אדון סירני, אתה חושב שגם הבן הצעיר שלנו צריך לעלות לפלשתינה? למדבר הזה'? סירני לא פירש את זה כפרובוקציה, ושאל אותי בן כמה אני. '16', עניתי לו. סירני אמר לי: 'זה הגיל לצאת להכשרה ולעלות ארצה'.
"שוחחנו איתו הרבה, הוא הזהיר את היהודים מהגרמנים. אתם היום יכולים לצאת מגרמניה, הוא היה אומר, אבל היטלר מתקדם והמפלגה שלו גדלה מיום ליום, למה שתישארו בגרמניה? תצאו עכשיו עם הרכוש, עם הכסף, הרהיטים, כמו בני אדם, מי יודע מה יהיה אחר כך?
"הפגישה השנייה איתו הייתה מעניינת. בשנת 1933 אנצו אמר 'עכשיו אני מוכרח להגיע לגרמניה, אולי עוד אפשר להציל יהודים'. כולם אמרו לו 'איך תצא לארץ של היטלר?' אבל סירני הגיע לגרמניה ולא אמר מילה אחת מי הוא. הוא הוציא את הדרכון האיטלקי והתעודות שהיו לו כפרופסור לפילוסופיה, הוא דיבר רק איטלקית והגרמנים קיבלו אותו בכל הכבוד כי מוסליני היה חבר של היטלר.
"בצורה כזאת הוא יכול היה להסתובב בגרמניה בתור אורח כבוד, וכך הוא הגיע לעיר שלנו דיסלדורף ושאל לבעיותינו. ביום אחד הוא סידר ופתר את כל בעיותינו בגרמניה ההיטלריסטית. בשנת 1933 עליתי לישראל בזכותו".
בפברואר 1944, באסיפה הכללית של קיבוץ גבעת ברנר, נפרד מזכיר הקיבוץ מאנצו סירני, שיצא למצרים עם קבוצת צנחנים שארגן מהיישוב כדי להגיע לאירופה הכבושה בידי הנאצים. זאת על מנת לפעול שם להצלת היהודים. אשתו עדה וראשי היישוב לא הצליחו לשכנעו לוותר על שליחות מסוכנת זו. סירני יצא למצרים ברכבת ורק שם גילה לאנשיו כי הוא מתכוון לצנוח עמם מעבר לקווי האויב.
אנצו הגיע לאיטליה ובחר לו שותף מקומי, יליד פירנצה, רוסלי דל טורקו, ששירת כקצין קשר בצבא האיטלקי, בעל עבר אנטי פשיסטי. ב-17 באפריל חגג אנצו את יום הולדתו ה-39 ולמחרת התחיל בקורס צניחה. אחרי ארבע צניחות יום, בלי צניחות לילה, הודיע שהוא מוכן. תפקידם היה להגיע לפירנצה ולסייע לשבויים בריטים שהסתתרו שם לעבור את הקווים, להשיג מפות מדויקות על האזור לקראת הלחימה בצפון וליצור קשר עם אנשי המקום.
ב-7 במאי הצניחה התבטלה בשל ערפל כבד. אחרי שבוע צנחו. מעדויות שנאספו הסתבר כי רוסלי נפל במורד גבעה, התגלגל וחטף חבטה בראש. הוא שמע את שריקתו של אנצו, ענה בשריקה, אך לא נפגש עמו. הוא הצליח להגיע לפירנצה ולדווח על היעלמותו של אנצו, שהייתה חידה. אמנם לפי התוכנית הם היו אמורים לצנוח בצפון איטליה, אבל הטייסים טעו והורידו אותם ליד מבצרים גרמניים. עוד באותו לילה אנצו נפל בשבי.
בתחילת אוקטובר סירני הועבר למחנה הריכוז דכאו שם רוכזו אסירים פוליטיים. עדויות שנאספו מניצולים מספרות כי בשעת המבחן העליון במחנה דכאו, נתגלו כל כוחו הפנימי וכל יציבותו. במקום של רעב, עינויים וזוועות היה מדריך, שימש משענת. במקום בו נשחק צלם אנוש העניק תקווה ונחמה. לפי סיפורי ניצולי המחנה, הגיע לשם באמצע חודש נובמבר קצין אס-אס עם רשימה של שבעה או שמונה אנשים, כולם נורו למוות בין 17 ל-20 בנובמבר. אנצו סירני היה ביניהם".
את ההודעה הסופית על מותו הטראגי קיבלו בקיבוץ גבעת ברנר כשנה אחרי שנרצח. עד אז החברים ניזונו משמועות וקיוו כי הוא עדיין חי.
ביומן גבעת ברנר, שפורסם בחודש אוקטובר 1945, התקבלה הודעה מוטעית שאנצו סירני חי. אלמנתו של סירני, עדה, כתבה כך: "למזכירות גבעת ברנר, אני מצטערת על המברק הקודם המעודד, אשר היה מוטעה לחלוטין. אנצו נרצח בדכאו ב-18.11.1944. יישובנו זועזע קשה לאחר שלפני זמן קצר האיר עוד שביב של תקווה. היום לפנות בוקר יצא דניאל בלוויית אליעזר גרביצקי להביא את דבר הבשורה המרה לחנה ולהגר. ישיבת המועצה והלימודים נדחו. את אשר יגורנו בא.
"ידענו כולנו וגם הוא ידע כי השליחות אשר בחר לעצמו סכנה ודאית היא, ורק נס היה עשוי להצילו. הלב רצה להאמין שהנס יתרחש. צפינו – אך לשווא! אין תנחומים! איננו יודעים מי במזכירות קיבל את המברק. התדהמה והכאב היו קשים ביותר. הגבעה הייתה המומה, שרויה באבל כבד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם