קרובי משפחות ההרוגים בבתי הזיקוק: "נטשו אותם כמו כלבים"
ג'ורג' זעתרה ותאמר מרג'ייה מיפיע לא יכלו להיפרד, "שני אנשים עם צעד אחד", "בני דודים כמו אחים". הסכימו לקבל עבודה רק אם היה מקום לשניהם. בערב יום שלישי הם נהרגו בדליפת הגז בבתי הזיקוק. שני מטרים בין זה לזה. שניים מאותו הכפר
מנעורים הם רגילים לחלוק אותה פיסת אוויר. להצטופף באותו צל. "בני דודים כמו אחים", קראו להם כולם. תאמר היה הרוח. כריזמטי, סוחף, המון כוח. ג'ורג' היה שקט וביישן. עדין ודתי, המון אופי.
בשלישי, בשמונה וחצי בערב, הם נמצאו מתים בבתי הזיקוק. שני מטרים בין זה לזה. שניים מאותו הכפר. אבל ותכונת חג המולד מתערבבים בכפר יפיע. דוכני ממתקים מרהיבים לצד מודעות שחורות.
שרשרות פנסים בצורת אשוח לצד חצרות אבלים קודרות. אלא שהעולמות אינם מתנגשים בכפר יפיע, שמתחכך בנצרת. צער ושמחה שלמדו לקבל זה את זה. לא להציק זה לזה. שוטר מתדרך איך להגיע אל חומוס "משהו משהו" וגם מכוון את המכוניות אל חצר ההרוג השלישי, סאמר אל-חאג' (18).
ההכוונה אל ביתם של תאמר מרג'ייה (33) וג'ורג' זעתרה (31) מיותרת בהחלט. כל הכפר יודע את פרטי הקשר הזה. את עוביו ואת מידותיו. אמא של תאמר ואבא של ג'ורג' הם אח ואחות, מה שעשה את הבנים לבני דודים. תאמר היה נשוי למאיסה, אחות ג'ורג', מה שעשה אותם גם לגיסים, ואת מאיסה לאישה שבתהפוכת חיים אחת איבדה אח ובעל.
וזאת הייתה סימביוזה פטאלית. כשהגרזן ירד הוא מצא את כולם בקרבת מקום. וזה גם גורל שהוכתב מראש. כשהמצוקה כבדה, הסכנה כבר אינה רלוונטית, כבר לא מרגשת איש. ב-2007 היה השכר הממוצע של המפרנס מיפיע 4,467 שקל, 2,200 שקל פחות מהממוצע הארצי.
הנתונים האלה לא משחררים מהתחושה שלו המספרים היו אחרים, אולי גם ההקפדה על תנאי הבטיחות במפעלים הייתה אחרת. לעובדים יקרים יש חיים יקרים. אלא שכאן מדובר בחיים זולים, באנשים ללא ברירה. פרנסיס, אביו של ג'ורג', עבד גם הוא בבתי הזיקוק. חלק אותה משמרת מוות עם בנו. ראה אותו נספה לעיניו. האם ימשיך להגיע
לפרנסיס זעתרה יש יד קרה ולחיצה רופסת. זיפים לבנים בני יום ועיניים אדומות. בלתי ייאמן שהאיש בסך הכל בן 56. "לא יכול לדבר איתך", הוא אומר כמתנצל. מישהו לידו לוחש לי: "האיש על כדורים וגם הסוכר גבוה". לידו יושב צמוד אדמונד מרג'ייה, אביו של תאמר.
ז'קטי הטרנינג הספורטיביים שעליהם מבליטים את עוצמת השכול. גם באבלם משתדלים האבות לא לעשות ייסורי מצפון. לכבד כל השתדלות לנחמם. "זה בסדר, אחי", עונה מרג'ייה לפלאפון, "העיקר שצלצלת".
מול האבות, על כיסאות פלסטיק לבנים ותחת יריעה ירוקה יושבים גברים אבלים. אולי 200. אתה רואה את הצער עולה מהם, מריח את הטבק שמסתלסל באוויר, אבל בעיקר שומע את הדממה.
דממה שנקטעת מדי פעם על ידי בכי שלא מכאן. זה קולן של הנשים שיושבות בצד האחר של החצר, בביתם של תאמר ואשתו מאיסה. לפני שבוע נולד בנם. "ואתה יודע איזה מראה זה", זורק מישהו, "שמרוב צער נגמר לאמא החלב והילד בוכה?".
ואיך האמהות של תאמר וג'ורג'?
"עוד לא ראית דבר כזה".
אני יושב בחצר עם מועין, עלא, פריד וניהאד לסשן של "חברים מספרים על ג'ורג' ותאמר". תאמר נולד בסורוקה כשהמשפחה חיה בדימונה עקב עבודת האב במפעלי ים המלח. 45 שנה עבד שם עד שפרש. "היינו רק שתי משפחות נוצריות בדימונה", זורקת בת דודה אחרת, ראנה, שעוברת לידינו.
"היה כיף, לא נתנו לנו להרגיש יוצאי דופן. עיר חמה מאוד דימונה".
כשתאמר היה בן 12 חזרה משפחתו ליפיע. בגיל 14 כבר ידע מי תהיה האחת. קראו לה מאיסה, קטנה, תינוקית, מסתובבת בין הרגליים. "אבל תאמר כבר סימן אותה. ידע שרק אותה הוא רוצה", מספר אחד, "היינו אומרים שהם, הגורל שלהם הוא זו בשביל זה", מחזק אחר. האח של מאיסה למד שתי כיתות מתחת לתאמר בתיכון "דון בוסקו" ביפיע. קראו לו ג'ורג'.
ג'ורג' נולד בבית החולים הצרפתי בנצרת. למד ביסודי בבית הספר של הפטריארכיה הלטינית. תלמיד טוב. שקט. אהוב על חבריו. אחרי בית הספר היה מבלה בשבט הצופים של הפטריארכיה. תאמר אהב כדורסל. לא סתם התאמן. גם הופיע במדי "הפועל אוסמא יפיע". על שם אוסמא, הכדורסלן שהתמוטט ומת במשחק של מכבי נצרת. ושניהם אהבו את החיים.
אוכל "בעיקר על האש", מוזיקה "בעיקר שמחה", טיולים "בעיקר על טרקטורונים ליערות של מגדל העמק ויוקנעם". לפני שש שנים התחתן תאמר עם מאיסה, שכבר הספיקה לגדול קצת. קודם בכנסייה, אחר כך בחאפלה. באותה חצר שבה יושבים כעת האבלים.
ג'ורג' התחתן שנה אחריו. לאחר התאהבות בזק עם איחלאס מהכפר ריינה. "ככה זה אצלנו. רואים מתאהבים ומתחתנים", אומר לי ג'ורג' שחאדה, שנשוי לראנה, בת הדודה של השניים. איש גדול עם קרחת בוהקת שחאדה. מייצר עברית זוהיר-בהלולית כמו: "פרצה מהומה" ו"אנא מכם"'. לתאמר הוא מקפיד לקרוא "תמיר".
מספר שג'ורג' ותמיר פשוט לא יכלו להיפרד, "שני אנשים עם צעד אחד". הסכימו לקבל עבודה רק אם היה מקום לשניהם. סבב ההתפרנסות שלהם מתחיל במקום שבו הוא נגמר: בתי הזיקוק בחיפה. המשיכו לחיפה כימיקלים, למפעל להתפלת מים באשקלון, ל"ברום מכתשים", השתתפו בהקמת מפעל "רותם" ליד הכור הגרעיני בדימונה.
למה החליפו כל כך הרבה עבודות?
שחאדה: "החיילים שומרים על המדינה, אבל אנחנו בני המיעוטים בונים אותה".
נשמע כמו פעולה ציונית.
"כן, אנחנו עושים עבודה ציונית".
באחת הפעמים באזור ים המלח עבדו אצל ג'ורג' שחאדה. ישנו במלון "נאות מדבר" בבאר שבע, אכלו בסוף היום עסקית אצל אווזי. ערב אחד, כשהם מקלפים את שיפודיהם, מתערפלת המסעדה בעשן כבד.
"כל הארובה עלתה באש, עובדים נלכדו במטבח". המסעדה המלאה ננטשה בבהלה, איש לא חשב לחלץ את הטבחים. חוץ מתאמר ועוד כמה, שמצילים את עובדי המטבח. "כן אדוני, אנחנו ולא כוחות הכיבוי".
איך אתה מסביר את זה?
"כי אנחנו לא נוטשים חיילים בשטח. זה המוטו שלנו".
מה אתה בעצם מנסה לומר לי?
"שתאמר וג'ורג' ננטשו בשטח".
לבתי הזיקוק בחיפה הם הגיעו לפני שנה וחודשיים. "עבדו בשיפוץ מתקן והיו מבסוטים, בסך הכל". אבל תאמר, כראש צוות, לא נתן לעצמו ולעובדיו לשקוע בעבודה. היה מארגן למשפחות סופי שבוע בכינרת. "עם צחוקים, אלכוהול ועל האש", מספר מחפוז, שצלב קטן ומוכסף על צווארו.
הימים לפני האסון מעידים עד כמה היו אחרים. ג'ורג' היה שקוע בתפילה, בבילוי בחוג המשפחה. תאמר הפליג לחתונת חברים בדימונה ועשה שם את הלילה. הוא שב למחרת בדיוק ללידת בנו. יומם האחרון מתחיל ברוגע. עושה רושם שכך גם יסתיים. בשמונה בערב, בערך, מתבקשים העובדים להחליף אטם ב"צינור הלפיד" - מכשיר בקרה המעיד על עבודתו התקינה של המתקן.
את הסיפור אני שומע מפי טוני או כפי ששחאדה מציג אותו: "הנחנק הראשון". לטוני יש קול סדוק, עיניים מצועפות וציפורניים ששומרות את פיח ליל הזוועה. "עליתי עם עאוני אמסלם לחסם, איפה שנמצא תאמר. לבשנו מסכות, שמנו על הגב בלוני חמצן. הרגשתי הרבה גזים בתוך המסכה. התעלפתי על הפיגום. פרנסיס, אבא של ג'ורג', לקח אותי למסגרייה, שתינו מים. התקשרו אלינו. אמרו: 'יש בלגן, כולם מתעלפים למעלה'. פרנסיס התחיל להשתולל, אמר: 'תעצרו את העבודה'.
"עצרו את העבודה. בא קצין הבטיחות, הוציא הוראה חדשה לעלות למעלה: 'תעלו, חייבים לסגור. מוכרחים לשים את החסם החדש". ברגעים האלה עלה תאמר למעלה עם סאמר ועאוני. "פתאום ג'ורג' על המלגזה רואה את תאמר מתחיל להתעלף. שם מסכה ורץ להציל אותו, אבל הגזים גם עליו והוא נשכב על הפיגום וחוטף במצח. סאמר נופל על ידו". עאוני נשכב על הפיגום "מקופל כמו שטיח". מצליחים למשוך את פלג גופו שהיה בחוץ ולהעבירו במצב קשה לבית החולים.
בשמונה בערב מתרווחים ג'ורג שחאדה ובני משפחתו מול חדשות ערוץ 2. כעבור כחצי שעה מודיע דני קושמרו על דליפת גזים בבתי הזיקוק. שחאדה מרים טלפון לגיסו אזריק סאחר, שעובד שם כקבלן.
"אני בטלפונים", עונה סאחר, "תכף חוזר אליך". אבל הדקות נוקפות ותשובה אין ושחאדה נטרף ומצלצל שוב. אבל הנייד של סאחר תפוס. "תפוס, תפוס, תפוס". הוא מנסה את הקווי ומקבל סוף-סוף את גיסו. "ג'ורג'", הוא נושף את דאגתו, "תאמר והצוות עובדים עד מאוחר, אני כמעט בטוח שהם מעורבים באירוע".
"גם אני קרוב", הוא מבטיח. היא לוקחת ממנו את שמות הבחורים ומבקשת שיתלווה אליה. "נכנסתי בפנים ובשיא קור הרוח היא שואלת אותי: 'אתה איש חזק?', יש לך מחלות?' אמרתי: 'לא, אין לי'. ואז היא מנחיתה עליי: 'יש שתי גופות, אני רוצה שתזהה אותן'. חשבתי לרגע שאני לא שומע נכון ואני עושה לה: 'לא שמעתי אותך טוב', והיא שוב: 'תתלווה אליי ותגיד לי שמות'. אני הולך אחריה.
"ממרחק עשרה מטרים אני רואה שתי מיטות עם שתי גופות מכוסות בסדינים לבנים של בתי חולים. התחלתי לדבר לעצמי: 'כל דבר רק לא תמיר וג'ורג''. אני עומד מעל הגופה הראשונה, מסיר את הסדין ואני רואה את ג'ורג'. הראש שלו היה כחול ושחור מפיח. אבל היה שלם. ללא חבלות. צעדתי עוד שני צעדים ואמרתי לעצמי: 'רק לא תמיר'. ואני מוריד את הסדין וזה תמיר.
"נראה חבול במצח, שפשוף כזה בראש. הבעה של מישהו ז"ל. אין חיים. ואני מסתכל אל אלוהים ושואל: 'למה? למה עשית מה שעשית? בן יחיד. אין לו אח. רק שלוש אחיות. וג'ורג' מה רצית ממנו? בסך הכל רצה לפרנס משפחה. זה מה שמגיע לבן אדם שמחפש את לחמו? למות מוות כזה מכוער? אני אומר לך אלוהים: אין צדק'".
ואז האחות אומרת לו שיש עוד שני חבר'ה למעלה. שיגיד אם הוא מכיר אותם. "לא ראיתי כבר כלום. לקחו אותי לחדרים, העבירו אותי בפרוזדורים ואני כבר לא מבחין בדבר. כמו שאומרים: 'חשכו עיניי'. איבדתי את כל הצבעים שלי. לא זיהיתי את השניים האחרים. אחד היה במצב קשה מאוד ולא שרד (סאמר אל-חאג'). אחד עדיין מטופל".
אחרי רמב"ם נפתחת חזית אחרת. מהבוקר שאחרי הוא שומע, לדבריו, ניסיונות להתנער מאחריות. "מנכ"לים מכובדים שטוענים כי העובדים לא נקטו אמצעי בטיחות מתאימים".
אין אפשרות כזאת?
"זה מופרך, מצוץ מהאצבע. לא העובד הוא שעושה את הפעולה בשטח. הממונים מנחים איזה משימות לבצע. על כל משימה יוצא דוח שחמישה-שישה אחראים חותמים עליו".
טוני: "נטשו אותנו כמו כלבים. יותר גרוע מכלבים".
הלכת לכנסייה?
"בטח הלכתי".
מה אמרת לו?
"התפללתי, פשוט התפללתי". מחפוז: "ואני מתפלל שיהיה כתוב שתאמר לא היה סתם עובד. הוא היה לוחם של העבודה. פנתר. לא היה כמוהו".
עכשיו יוצאות הנשים מביתו של תאמר. בראש הולכת ריהאם, אחותו של ג'ורג'. עוצרת לבקש נחמה בזרועותיו השמוטות של אבא פרנסיס. ואחר כך היא מתכווצת, כורעת, מניחה את ראשה על ברכיו.
"מה היא אומרת לו"? אני שואל. "מילים של כאב", עונים לי. בני המשפחה עולים לסלון של משפחת מרג'ייה, הוריו של תאמר. מתיישבים תחת צלב העץ. ממולו תמונה של תאמר ומאיסה ביום חתונתם.
בן אחותו, פיראס, מריץ תמונות במחשב ובוכה בשקט. אור הניאון משווה לפניו חיוורון מורבידי. ליד השולחן מאחוריי אני שומע את נשימותיה הקטועות של בריז'יט, אחותו של תאמר. על הספות, מנסים כמה בנים לקחת פסק זמן מהכאב. מעולפים בתוך "שינת בריחה", מונחים בחצי שכיבה כשרגליהם בסניקרס נוגעות ברצפה. הטלפון מצלצל ואיש לא מרים. ורק שעון הקוקייה קורא שמונה וחצי. השעה שבה מתו תאמר וג'ורג'.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם