אמו של אחד מחללי השייטת: גם בלי נסראללה ידעתי שהייתה פאשלה
13 שנים עברו מאז אסון השייטת, ורק לאחרונה הודה צה"ל כי הסיבה לאסון היא מידע מוקדם של חיזבאללה, ולא מארב אקראי כפי שקבעה ועדת החקירה. חלק מההורים השכולים דורשים למצות את הדין עם האחראים, אבל לעומתם שושנה שמיאל, שאיבדה בתקרית את בנה יניב, מעדיפה להתמקד בהנצחה. ראיון ראשון
"ארבעה-חמישה ימים לפני המבצע, נקלטו שידורי מזל"ט צה"ל על ידי חיזבאללה או גורם אחר, וסבירות גבוהה שבעקבות כך נחשף מסלולו של הכוח", טען צ'ייני בפני ההורים. התוצאה של אותו ערב: מתוך 16 לוחמים שיצאו לעבר אנצריה, רק 4 חזרו בחיים.
כעת, 13 שנים לאחר מכן, מתעוררים ההורים השכולים למציאות, שחלקם קיוו שלא תתאמת - בניהם נפלו בשל טעות, מחדל. חלקם, כמו משה רודובסקי, אביו של גל ז"ל, ונחשון טבי, אביו של רז ז"ל, רוצים למצות את הדין עם האחראים לאסון.
אם נוספת היא שושנה שמיאל, שאיבדה את בנה יניב באותו ערב ארור. היא עוד שוקלת האם כדאי לדרוש מהמדינה פיצויים, ובינתיים עסוקה בהנצחת בנה. אם דרך אנדרטה ברחוב אח"י אילת בקרית חיים, ואם ברעיון חדש ליצור חדר כושר תחת כיפת השמיים, כדי שיזכיר את יניב בדרך מיוחדת.
בלילה שבין ה-4 וה-5 בספטמבר 1997, במסגרת מבצע "שירת הצפצפה", יצא כוח של 16 לוחמים בפיקודו של סא"ל יוסי קורקין למבצע באנצריה שבלבנון. תוך כדי תנועה נפגע הכוח ממספר מטעני צד, ובמהלך הקרב התפוצץ ככל הנראה גם מטען שסחבו הלוחמים.
יניב שמיאל היה אחד מהנופלים באותו לילה. הוא נולד בכרמיאל בפברואר 1977,
גם ממרחק השנים נראה כי קשה לה הדיבור על בנה בכורה שאבד, ובזמן הראיון ניבטת מן הקיר תמונתו. עלם צעיר, גבוה, חזק, הדוגמא הפשוטה והישירה ביותר לביטוי יפה הבלורית והתואר. "אני התברכתי בו, בילד המושלם שלי. לא יכולתי לבקש ליותר".
יניב רצה מלכתחילה להתגייס לשייטת?
"יניב היה לוחם מגיל קטן. הוא היה שחקן כדורסל מגיל 10, לוחם אמיתי גם על המגרש והצטיין במה שעשה, אבל למעשה מי שהתבלט הרבה יותר היה דודי אחיו. כולם אמרו שהוא כוכב על, כשלמעשה אני ראיתי שיניב הוא הרבה יותר, וכנראה בעקבות כל המשחקים הוא הרגיש מעין צורך להוכיח משהו אחר.
"לאחר שנתיים הוא פרק את הכתף תוך כדי משחק, ואז הוא עשה את השינוי, התחיל להתאמן בחדר כושר וקיבל צורה של גוף. היה נמצא כל יום שם, התחיל להיות מאוד עקבי, לאכול פחמימות וחלבונים, וכנראה בעקבות זה מישהו אמר לו שהוא מתאים לשייטת".
איך התייחסו לזה בבית?
"אבא שלו, שמעון, היה חולה סוכרת ולכן לא שירת. לי אין אחים, מכיוון שאנחנו משפחה קטנה, ולכן לא היה לו מישהו שיגיד לו לטוב או לרע. אבל מצד שני לא היה צריך מישהו שינחה אותו, הוא הנחה את עצמו. באחד הימים לפני הגיוס הוא אמר שהוא רוצה ללכת לשייטת. אמרתי לו שבשביל להיות בשייטת צריך לדעת לצלול, וכנראה שהוא עשה את התחקיר שלו לפני, והסביר לי שלא צריך באמת לצלול. לא התנגדתי, גם כשידעתי במה זה כרוך כשהוא סיים את הקורס.
"בסיום הקורס ישבנו בחוץ, חיכינו ללוחמים שיגיעו", נזכרת שמיאל, "והנה הם יורדים באומגה, ונכנסים לתוך המים, רטובים. היה כבר קר בחוץ, ולפתע הוא יוצא מהמים, ומתוך 1200 איש הוא מוצא אותי. אנחנו מתחבקים, ואז הוא אומר לי 'אמא, את תהיי רטובה', ועניתי לו שהעיקר שלו יהיה חם.
"הבחנתי שהיו מעט שמות, ואמרתי לעצמי שהנה טוב, בשייטת אין הרבה הרוגים. לא שאני מזלזלת חלילה במספר, מכיוון שכל אחד הוא עולם ומלואו. אחרי זה הוא קיבל את הכנפיים".
הוא סיפר בבית על המבצעים בהם השתתף?
"לא, הוא שמר על סודיות".
ואת ניסית לגלות?
"אצלי האינטואיציה מאוד חזקה. חודש לפני האסון הוא חזר הביתה, ואמרתי לו 'אנחנו הולכים לאכול בחוץ, היה לך שבוע מאוד מסוכן וקשה'. הוא שואל אותי 'מאיפה את יודעת?', אבל תמיד קרא לי בצחוק 'שוש יודעת הכל', בגלל שידע שאי אפשר להסתיר ממני כלום.
"שבועיים לאחר מכן אמר לי שהוא בנוהל קרב. לי זה לא אמר כלום, וחשבתי שאם פורצת מלחמה - אז הוא בין הראשונים שנכנסים. ככה הבנתי את זה.
"אחרי כן נסענו מטעם העבודה לקפריסין, ובאותה שבת הוא הגיע הביתה. לא ראיתי אותו, ואז ביום שלישי הוא התקשר אליי ואמר לי 'אמא, אם את רוצה לראות אותי אז לא אוכל להגיע הביתה, אבל אפשר להיפגש בחיפה'. בעלי ואני נסענו לשם למסעדה, ישבנו ואכלנו, ואז אני שואלת אותו 'מתי אתה חוזר הביתה', ואז הוא עונה 'כנראה ביום שישי'. הבנתי שביום חמישי יש לו פעילות מסוימת. הוא לא דיבר מה או לאן, אבל ידעתי.
באותו לילה ישנתי בסלון, וב-00:20 התעוררתי. היה שעון גדול מולי, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי 'איזה יופי. עוד מעט בוקר, ויניב חוזר'. אז ככל הנראה קרה האסון".
הטוויסט בפרשת אסון השייטת הגיע כבר לפני שלוש שנים. באוגוסט 2007 נטען בתחקיר מעריב, כי מזל"ט צה"לי ששידר לישראל במשך יותר משבועיים לפני הפעולה תמונות מהשטח בערוץ לא מוצפן, הוא שגרם לחשיפת המבצע המתוכנן.
שני הורים שבלטו במאבקם במהלך השנים, למען חקר האמת של אותו ערב, היו נחשון טבי ומשה רודובסקי. האחרון אף הגיש בג"ץ בכדי לקבל את תוצאות התחקיר, אך נדחה.
האם רודובסקי וטבי היו נציגי ההורים, או פעלו כיחידים? את עצמך תמכת בגישה שדרשה לגלות את שהיה באותו ערב?
"לא היינו מאורגנים, נפגשנו או יזמנו כל מיני דברים ביחד. אני אישית לא עשיתי כלום עד שהתעשתי מהאבל הנורא. כשחושבים על זה, עד היום אני עדיין בהרגשה שיניב חי איתי, פשוט קיים.
"רודובסקי כל הזמן טען שמסתירים מאיתנו את האמת, אבל אני ברגע שהתעשתי - היה ברור לי שיש פאשלה. תמיד טענתי שלא יכול להיות שהמטענים היו שם באקראי. ועדת אופיר (בראשות גבי אופיר, שחקרה את האסון, ע"ל) הגיעה למסקנה שזה היה באקראי. לא יכול להיות שבעומק לבנון, בתוך 40 ק"מ, היו כמה מטענים, ובדיוק לצערי הרב הם עלו עליהם. זה לא נראה לי. הרי מתי החליטו לעשות ועדת חקירה? רק אחרי הצילומים של נסראללה".
האמנת שזה אמיתי במהלך הנאום שלו?
"לא נעים לי להגיד, אבל האמנתי".
אבל בהתחלה טענו שאלו רק תכסיסים פוליטיים שלו, שהוא מסית את האש מהנעשה בתוך לבנון.
"אז הוא כנראה גם פסיכולוג טוב. ברגע שהוא אמר שיש לו הוכחות מצולמות, פתאום החליטו לבדוק. בדקו כמה פעמים, אבל אני לא הייתי צריכה לחכות שנסראללה יגיד את זה, מכיוון שמראש ידעתי את האמת".
בין כל השברים וההריסות של אותו ערב ארור, נותרה עדות אחת חיה. אחד הלוחמים, סער, היה בן 21וסיים חודשים ספורים לפני כן את המסלול יחד עם ניר, שנפצע בפעולה, רודובסקי ושמיאל ז"ל.
בהמשך אותו ראיון הדגיש את הסיבה מבחינתו לאותו אסון: "הותקפנו. לאורך השנים, אפילו אנשים מהיחידה אמרו לי 'לא בטוח. יכול להיות שהתפוצצו המטענים'. אבל הותקפנו במטענים ובירי, וחשוב לי מאד שלא יהיה שום ספק בעניין הזה. איך שהגיע אליי כוח החילוץ, אמרתי לאחד החברים שלי: 'חיכו לנו. הם פשוט חיכו לנו'".
נפגשת עם סער במהלך השנים?
"אני רואה אותו הרבה, ילד מקסים. סער מגיע לימי זיכרון, ונשאר איתנו בקשר. גם בשייטת מתנהגים יפה מאוד, עדיין תומכים, בקשר, נמצאים איפה שצריך".
3 שנים לאחר מותו של יניב, נחתה מכה נוספת על משפחת שמיאל, כאשר אבי המשפחה, שמעון, הלך במפתיע לעולמו. "הוא קיבל דום לב", מספרת שמיאל. "לא ניתחתי כדי לדעת אם זה ממחלת הסוכרת ממנה סבל, אבל לדעתי זה אוסף של המון מטען כבד, שהיה עליו מאז האסון".
איך עברתם ביחד את השנים הראשונות שלאחר מותו של יניב?
"בשנה הראשונה שמעון היה מאוד חזק, אבל בהמשך הוא נחלש. לא רצה לעבוד, התחיל לא לישון בלילות, והיה מתעורר באמצע הלילה. בהמשך הוא היה מסתובב ליד בית הקברות. לא היה פשוט לאף אחד, הרי באותו הרגע אתה לא מבין שזה קרה לך, מוות הוא לא דבר שאתה חלילה מתכונן אליו".
יש הורים שמנסים להרות לאחר אסון שכזה, בכדי ליצור חיים חדשים. ניסית להיכנס להיריון לאחר מותו?
"עשיתי הפריה מלאכותית, וקיבלתי זריקות במשך שנה, אבל לצערי זה לא הלך. דווקא אני הייתי הראשונה שחשבתי ועשיתי את זה. אני זוכרת את תיקי גולן (אמו של גיא, ע"ל) אומרת לי 'איך את בכלל יכולה לעשות את זה? איזו גיבורה את, איך חשבת על זה?' והיא בסופו של דבר הייתה זו שהביאה ילדה לעולם, שהיום אמורה להיות בערך בת 9".
יש לך נכדים?
"בהחלט, 3 מדודי ו-3 ממורן, האחרון נולד לפני חודש".
ואחד מהם קרוי על שמו?
"לא. אמנם לא ביקשתי, אבל לא כל כך רציתי. יניב הוא אחד ויחיד, שאני לא חושבת שיש או שיקום שני לו. כל נכד בפני עצמו. מורן קראה לבנה השלישי ינאי, שזה שני י' ודי דומה ליניב".
ואתם מספרים להם על יניב?
"הם לא מגיעים לאזכרות, מכיוון שהם קטנים מדי. הם מדברים עליו, הם יודעים שהוא גיבור ושהוא שומר עלינו מלמעלה, מהשמיים".
בעקבות הגילויים האחרונים בפרשה, אתם חושבים על תביעה כלשהי נגד המדינה, נגד צה"ל לאחר כל השנים?
"אתה אומר כל כך הרבה שנים, אבל אני חושבת שעל טעויות, ולא משנה מתי קרו, צריכים לשלם. נכון שאותם אנשים כבר לא משרתים פעילים, ולא נמצאים בתפקידים רלוונטיים. אבל את האמת אני עדיין לא יודעת מה דעתי בנושא".
בגלל שהם כבר לא שם?
"אם הם היו שם זה היה דבר אחר, אבל איזה לקח אפשר לקחת עכשיו?".
לאורך השנים הוקמו מספר אנדרטאות לזכר לוחמי השייטת. אחת מהן נמצאת בחוף שבי ציון, ומורכבת מ-12 טבלאות מוטבעות על סלע כורכר. אנדרטה נוספת קיימת בראשון לציון, ואף הטיילת של העיר הוסב שמה ל"טיילת שייטת 13". גם בקרית חיים ישנה אנדרטה לזכרו של יניב, ברחוב אח"י אילת.
זה היה בתיאום איתכם?
"זה שלנו פרטי. כמובן שמטעם העירייה עזרו לנו כשנתנו את המקום".
באיזו תדירות את שם?
"רק כשאני עוברת באזור. בבית הקברות אני עוברת בכל הזדמנות, אבל גם את בית הקברות אני לא צריכה. יניב שלי עדיין חי מבחינתי, וכשאני מדברת על משהו כמו הגזע באתר ההנצחה של השייטת, אני מרגישה שהוא איננו ויש נפילה".
לסיום רוצה שמיאל להוסיף עוד בקשה. "הייתי מאוד מעוניינת לערוך הנצחה לכל הלוחמים מאותו אסון, ואנחנו מתכננים לעשות חדר כושר תחת כיפת השמיים בקרית חיים. מר שלמה בן חמו (ראש מנהלת עירונית קרית חיים וקריית שמואל, ע"ל) הבטיח שייתן לנו את השטח ואת בית נגלר לטובת אירוע ההתרמה, אותו אנחנו מתכננים, וכרגע אנחנו מנסים לגייס כמה שיותר לטובת העניין.
בנוסף, כל אדם שיכול לתרום, אם מבחינה כספית, ואם מבחינת זמרים שיהיו מוכנים להופיע בערב שכל הכספים ממנו קודש לאותו חדר כושר, שינציח את יניב ואת שאר הלוחמים שנפלו - זה מבורך".
יש לך מסר שלקחת מאותו אירוע?
"שאם אני הייתי חוזרת אחורה בזמן - הייתי הולכת להיות לוחמת. כולם חושבים שלוחמי השייטת, כמו גם סיירת מטכ"ל או יחידות מובחרות אחרות אלה סוג של מכונות, שעשויים מחומר מסוים, אבל הם בשר ודם. נכון שהם חזקים, והוא היה מיוחד וטוב בהכל, אבל בסך הכל הם בשר ודם, לא כל יכולים".
עמותת העטלף פועלת למען חיילי שייטת 13 ולמען הנצחת חללי היחידה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם