אביו של הנער שנהרג בתאונה בפלמחים: "אני כועס על עצמי"
רונן בן-עמי משחזר את היום הנורא שבו לקח בנו דודי את השברולט המשפחתית ללא רשות ונהרג בתאונה מחרידה בצומת עין הקורא יחד עם חברו הטוב. בראיון קורע לב, הוא מאשים את עצמו וגם שולח מסר נוקב לכל ההורים בישראל: "טעיתי כשסמכתי על דודי בהכל. הייתי צריך להחזיק אותו קצר. להיות אבא, לא חבר"
רונן נמשך לחדר המיותם, שוכב על המצעים הצהבהבים, מביט בתמונות האופנועים שעל הקיר, מכבה את האור וזועק לדודי במחשבותיו. "אני רוצה לשאול אותו 'למה?'", אומר רונן בקול שבור. "למה לקח את הרכב ללא רשות, למה נהג ללא רישיון, למה נסע במהירות מופרזת ובעיקר - למה לא שיתף אותי בתוכניות שלו והרס את האמון שנתתי בו".
אבל דודי לא מופיע בחלומותיו ורונן מקיץ משנתו אחוז תחושות אשם. מדי פעם נדמה לו שבנו כועס עליו. לא אחת הוא תוהה אם מדיניות היד הרכה שנקט כלפי דודי בשנה האחרונה הובילה בסופו של דבר למותו. לבו נקרע בין האהבה והגעגועים העזים ובין הרצון האמיץ להוקיע את התנהגותו הפזיזה.
השבוע חשב שמצא דרך לאחד בין השניים. הוא החליט להקים במקום התאונה גלעד הבנוי מהמכונית המרוסקת במטרה להנציח את זכרו של הבן, וגם כדי להטיח בפניהם של בני הנוער את השלכותיה של הנהיגה הפרועה. בגוף שפוף מכאב חצה רונן את שער הכניסה של מגרש הגרירה ובעיניים לאות תר אחר השברולט הירוקה, שנמעכה כמו הייתה פלסטלינה לתוך עמודי הבטיחות ותחנת אוטובוס בצומת עין הקורא.
"נראה לי שהוא הרגיש משהו. לחברים בפייסבוק כתב דודי שהוא עם רגל אחת בקבר, לאשתי הוא אמר שיסיים את חייו תוך כדי נהיגה, לי הוא אמר שימות בשנה
"קפאתי במקום. התריתי בו שלא יעשה שטויות. איזה ילד רומז שהוא ימות צעיר? אבל אני סמכתי עליו גם כשנתן רמז נוסף על מותו המתקרב, שבועיים לפני התאונה. דודי סיפר לי על חלום מוזר שהיה לו ובו נשרו שיניו לקרקע. סיפרתי על החלום להוריי והם התריעו שמישהו קרוב ימות. התחננתי אליו שייגש לבית הכנסת ויתרום צדקה, אבל לדעתי הוא שכח. עכשיו אין לי בן. דודי שיחק עם החברים שלו על הכביש והשאיר אצלנו חלל. עכשיו אני רוצה למנוע הישנות של תאונות כאלה, למנוע את הכאב מהורים אחרים".
וכיצד אתה מתכנן לעשות זאת?
"אני יכול רק לנסות. חשבתי שהאנדרטה תשמש עדות חיה לחוסר הזהירות בכבישים, לצערי זה כבר לא ייצא. אפשר להציג לבני הנוער תמונות מזעזעות של פצועים ומכוניות הרוסות וכך להשפיע עליהם. צריך להטמיע בהם את הסכנות של נהיגה חסרת אחריות ולהנהיג תוכנית לימודים ארצית, מסודרת ועקבית. בני הנוער של היום אינם מעריכים את החיים ומחפשים רק ריגושים ואדרנלין".
אתה באמת מאמין שהרעיונות שלך יובילו לפתרון הבעיה?
"אולי אני מפנטז, הרי אם ילד רוצה משהו הוא ייקח. מנגד, אי אפשר לגלגל עיניים לשמים, חייבים לנסות להילחם. המחשבה שיהיו עוד הורים במצבי מזעזעת. קשה לי לחשוב שהחיים ממשיכים כאילו לא קרה כלום ושבני הנוער ימשיכו לקחת מכוניות ולנהוג בפראות ללא רישיון. כל עוד זה ימשיך ארגיש שמותו של דודי היה לחינם".
חייו של דודי בן-עמי, תלמיד כיתה י"א במכללת בת ים, לא היו קלים. הוא נולד בראשון לציון ובגיל ארבע עברו הוריו למודיעין. בשש השנים שהתגורר ביישוב פרח. בכיתה ד' אובחן בבית הספר כילד מחונן. כשבגר מעט רכש עשרות חברים שליוו אותו עד יומו האחרון. אלא שאז התגרשו הוריו, ודודי נאלץ לעקור לשדרות יחד עם אמו טלי, ושני אחיו, חן ואסף.
האובססיה לעזוב את שדרות שינתה את דודי. מילד חברותי וחד הפך לנער מרדן. הוא ברח מבית הספר, ולילות רבים העדיף לישון בין לוחות הבטון הממוגנים או שהשתרע על מדרגות לשכת הרווחה המקומית.
"ראיתי אותו מידרדר מול עיניי ולא ידעתי מה לעשות", נזכר רונן בימים בהם היה רחוק מבנו. "זו הייתה נקודת המפנה הראשונה בחייו. הרגשתי שהוא נעשה קצת פרא אדם. לילד שהיה מקבל ציונים גבוהים ללא מאמץ לא היה זכר. הוא התבגר בטרם גילו והמניפולטיביות שלו התחדדה. הוא ידע להוציא מכולם את מה שהוא רוצה. קומבינטור קטן. זו תכונה שהייתה אצלו תמיד, אבל היא התחדדה.
"אני זוכר איך באחד מערבי שבת, כאשר דודי היה בן שש, הבאתי הביתה המון ממתקים והבטחתי לחלק אותם למי שישטוף את הכלים. עמדתי מהצד והשתגעתי מהיכולת שלו לתת לאחרים תחושה שהוא מסייע כאשר בעצם לא עשה דבר. ידעתי כבר אז שהוא יסתדר בחיים".
אלא שדודי התאכזב מהוריו באותם ימים והתחנן שיחזירו אותו לאזור המרכז. לבסוף הוחלט בלשכת הרווחה כי הוא ישהה זמנית במקלט חירום בבאר שבע עד שיוחלט אם לשלוח אותו לפנימייה. רונן ביקר אותו בשבת הראשונה במוסד. "התרשמתי מהמקום היפה, מהמדשאות, ממגרש הכדורסל, אבל נתקלתי בילד בן 14 שהולך ומידרדר. הוא כל כך שמח לראות אותי אבל מהעיניים שלו ניבט עצב עמוק.
"דודי היה טעון, הטיח בי מילים קשות וביקש לעבור לגור איתי. למחרת הודיעו לי שהוא הפך מיטה עם הנער שישן בה ולכן הרחיקו אותו לשלושה ימים. הוא הגיע לכאן ועמד בפתח הבית עם אור בעיניים, ורק אמר 'אני איתך'. הבטחתי לו שאלחם להעביר אותו אליי".
כעבור חודש, ביולי 2009, עבר דודי להתגורר עם רונן בסיועה של המועצה לשלום הילד. "זהו, הגעתי הביתה", פלט דודי אנחה ברגע שכף רגלו חצתה את מפתן הדלת. הוא הבטיח שיחזור ללימודים ונרשם בתחילה למכללת טומשין בראשון לציון, שם הכיר את תומר זיו, שנהרג איתו בתאונה.
בשבועות הראשונים נראה היה שחזר לעצמו, אבל דודי עדיין הקרין אי שקט. "הוא נרשם למגמה בה מלמדים אילוף כלבים, אך כעבור חודש החליט לעבור לחשמלאות רכב. שם גילה את התחביב שהפך למקצוע. שם התאהב בכביש, באופנועים ובמכוניות. האהבה הזו היא שהרגה אותו. הרגשתי שהוא רוצה לטעום את כל העולם, כאילו חי על זמן קצוב.
"בגיל 15 הוא התנהג כמו מישהו שאכל כל חייו נבטים ופתאום הגישו לו שוקולד. התעניין בבנות, יצא לבלות והתחבר עם מי שהיה לו אופנוע או באגי. כאשר הטלתי וטו על רישיון לאופנוע הוא חסך מאחורי גבי. מדי פעם ביקש דמי כיס לבילויים אבל שם את הכסף בצד כדי שיספיק לו לשיעורי נהיגה.
"בסופו של דבר אפשרתי לו ללמוד וברגע שעלה על האופנוע אי אפשר היה להוריד אותו ממנו. זו הייתה טעות. אם לא היה לו רישיון לאופנוע אולי גם לא היה לוקח את הרכב. אני מרגיש שנתתי לו בלי חשבון וללא גבולות".
אבל דודי לא ביקש הרבה. הוא היה עצמאי ושאפתן, נער שהילך קסם על סביבתו וחבריו כבר מגיל צעיר. כשהתגורר בשדרות ורצה מכשיר סלולרי, רכש ארטיקים באחת המכולות ומכר אותם בסכום גבוה יותר לחבריו ללימודים. גם בשנה האחרונה לחייו הוא עבד לפרנסתו ושימש כשליח של סושייה ורשת המבורגרים בבת ים, במקביל ללימודיו במכללה.
"ניסיתי לפצות על החיים המורכבים שהיו לו ועל הגירושים שלנו", נשנק קולו של רונן. "הייתי צריך להחזיק אותו קצר. להיות אבא, לא חבר. הייתי צריך להקפיד שיסיים קודם כל את לימודיו ואחר כך לאפשר לו לעשות מה שהוא רוצה".
"תספר לי איך למעלה, תספר לי מה אתה מרגיש. אני תמיד חושב עליך, הכל שונה בלעדיך. הלב כואב ולא מאמין, איך נקטפת כה צעיר. לגורל אין רחמים, הוא קוטף רק את הטובים". מילות השיר של שרון זריהן היו האחרונות ששמע דודי בטרם דהר ללא שליטה אל מותו.
לאחר מכן סגר דודי את המחשב וירד מחדרו אל הסלון. הוא הבחין במפתחות השברולט שהיו מונחים על השולחן ליד המטבח, וברגע אחד נמהר חפן אותם אל כיסו. אביו היה בעבודה, אשתו של האב ישנה בחדרה. דודי יצא בשקט מהבית, הניע את השברולט ודהר לכיוון ביתו של ח'. הדרך לביתו של תומר בראשון לציון הייתה פתוחה. דודי ו-ח' הגיעו אליו תוך דקות ספורות ואספו אותו בדרכם לבילוי בחוף פלמחים.
הם יצאו שבעה חברים. שניים על אופנוע, שלושה בשברולט, ועוד שניים שנסעו מאחור בטומקאר. בדרך הספיקה החבורה לעצור בתחנת דלק סמוכה, שם התגלע ויכוח בין תומר ל-ח'. שני הצעירים רצו לשבת ברכב לצדו של דודי, אולם ח' התיישב במהירות על הכיסא שלצד הנהג ונעל את הדלת. ח' לא ידע כי באותו רגע נחרץ גורלם, מי לחיים ומי למוות. בחוסר ברירה התיישב תומר במושב האחורי כשהוא מאוכזב. "בדרך חזרה אני יושב מקדימה", הפטיר לעברו של ח', בלי לדעת שכבר לא תהיה דרך חזרה.
החבורה העולצת פנתה במהירות לכביש 431 הרחב. דודי השמיע מוזיקה רועשת, בידו החזיק סיגריה בוערת. האופנוע עקף את כולם במהירות של כ-120 קמ"ש, דודי דלק אחריו וניסה לעקפו. הרמזורים בצומת עין הקורא היו ירוקים והנהגים הצעירים סחטו את דוושות הגז. הם דהרו בנתיב השמאלי, ודודי החליט לעקוף את האופנוע מימין. ח' טוען כי העיר לו שהוא נוסע מהר מדי, אולם דודי חייך. "אל תדאג, אתה לא תמות היום", השיב .
מחקירתו של רב פקד שי מזרחי, ראש לשכת התנועה במשטרת מרחב שפלה, עולה כי דודי לא הצליח לשלוט בהגה. הוא סטה שמאלה ולאחר מכן האוטו זגזג בחוזקה לימין. בעדותו במשטרה טען ח' כי באותו רגע הרים דודי את ידיו מההגה וזעק "מה אני עושה". שנייה אחר כך פגעו גלגלי השברולט בשפת הכביש.
מעוצמת המהירות התקפלה המכונית לשניים. החזית פגעה במעקה הבטיחות הסמוך, החלק השמאלי האחורי נחבט בטרמפיאדה, כאילו ניסתה השברולט ללפף עצמה סביב העמודים הגדולים. תומר, שישב מאחור, הוטח כנגד דופן הרכב ונפגע בראשו ובאיבריו הפנימיים.
ח', שנפגע קלות, איבד את ההכרה לרגע אחד. הוא התעורר כאשר רעש עצום החריד את הסביבה. גג תחנת האוטובוס התמוטט וקרס על השברולט. ח' ההמום הצליח לחלץ עצמו ונמלט מהמקום. חוקרי המשטרה נדהמו כאשר ראו את המכונית המרוסקת והמעוותת. צוות מד"א רכן מעל תומר, שנשם את נשימותיו האחרונות, וניסה לשווא להציל את חייו.
רוכבי האופנוע והטומקאר התגודדו מסביב והמילים נעתקו מפיהם. רק ח' לא נמצא. הוריו פינו אותו בהמשך הערב לבית החולים וולפסון. "מדובר בתמימות של ילדים שהאמינו שלא יקרה להם כלום, שהם חסיני בפני הכל", אומר רב פקד מזרחי. "נהג מיומן היה נמנע מתאונה שכזו. דודי נכנס לפאניקה משום שלא הייתה לו המיומנות הבסיסית הנרכשת בשיעורי נהיגה, ואנו עדיין בודקים האם הוא וחבריו נהגו תחת השפעת אלכוהול.
"מתחילת השנה נתפסו כ-300 קטינים שנהגו ללא רישיון בכל רחבי הארץ. מדובר במספר גבוה. בימים הקרובים נעביר הדרכות בבתי הספר, שבמסגרתן נדגיש את הסכנות לנהג ולאחרים כאשר נוהגים ללא רישיון, וכן נביא את כדורגלן העבר, שאפיק אל-הוזייל, שהקריירה שלו נקטעה בעקבות תאונת דרכים. בני הנוער צריכים להבין כי בנהיגה ללא רישיון הם מסכנים לא רק את עצמם, אלא גם את סביבתם".
רונן עדיין מתרפק על שיחתו האחרונה עם דודי. השעה היתה 21:00, ארבע שעות לפני התאונה. רונן התכונן לנסוע לעבודתו כבעלים של חברת שמירה קטנה, דודי בדיוק שב מחוף בת ים כשבידו כידון האופנוע השבור. הוא ליווה את אביו למכונית והפתיע אותו. "אבא, נשבר לי מהאופנוע", אמר ברצינות. "אני לא מתכוון לקנות אופנוע חדש, ואני מבטיח לך שעכשיו אחכה עד לגיל 17 כדי שאוכל להוציא רישיון לרכב".
רונן לא ידע את נפשו משמחה. לאחר לילות שלמים של חוסר שינה מדאגה לדודי, הרגיש שבנו נרגע והתבגר. השיחה ביניהם קלחה ורונן נסע לעבודתו מעודד. לרגע לא האמין שכעבור שלוש שעות בלבד יפר בנו את ההבטחה שנתן.
"אני לא כועס על דודי, אלא על עצמי", מכה רונן על חטא. "אם הבן שלי נהג בחוסר אחריות ולקח חיים של מישהו אחר, זו אשמתי. יש לי חלק לא קטן במותו של דודי וגם במותו של תומר. הייתי נדיב מדי עם הבן שלי. בגילו לא הייתה לי כזו יד חופשית ומעולם לא העזתי לקחת את הרכב של הורי ולנהוג ללא רישיון. ידעתי מי הילד שלי והכרתי הביטחון העצמי שלו".
היו סימנים מקדימים שיכלו להעיד על התנהלותו באותו יום?
"לפני שנה נסענו יחד לשדרות כדי לבקר את האחים שלו. ישבתי בבית של גרושתי כאשר זיהיתי את הרעש המוכר של המנוע. יצאתי החוצה וראיתי שדודי לקח את המפתחות בלי רשות, הניע את הרכב ונסע שלושה מטרים לאחור. כעסתי עליו, אולם הוא טען שזה היה בצחוק. לאורך הדרך חזרה דודי נשבע שלא יחזור על מעשיו, אבל לי הייתה צריכה להידלק נורה אדומה".
אתה מאמין שביום התאונה זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נהג במכונית ללא אישור?
"לא, ועצוב לי שזה כך. מי לוקח רכב בפעם הראשונה ויוצא לנסיעה כזו ארוכה? בחודש האחרון דודי דיבר רק על לימוד נהיגה, והשברולט הייתה כמו פרצה קוראת לגנב. היא חנתה לרוב מתחת לבית וחיכתה שאשתי תוציא רישיון".
מה אתה יודע על האירועים שהובילו לתאונה?
"כרגע אני נאלץ להסתמך על הגרסה של ח' ושל החברים שנכחו במקום. הבעיה שהגרסאות שלהם סותרות. הם טענו שדודי נסע מהר, אבל מי יכול להוכיח את זה? בעיניי, שבעת החברים אשמים. כל החבורה השתוללה על הכביש. אולי דודי איבד שליטה בעצמו, אבל אולי מישהו נגע לו בהגה.
"האמת, זה כבר לא משנה כלום. היום הזה החל אצל דודי בחוסר מזל עם הנפילה מהאופנוע והסתיים בחוסר מזל עם התאונה. הכביש בו הוא נהג היה ריק והוא התנגש בטרמפיאדה היחידה שהייתה באזור הפתוח. אפילו את העמודים הציבו שם כשבועיים לפני התאונה. אם היה מתנגש רק במעקה הבטיחות האירוע היה מסתיים בנזק לרכב ובפציעה קלה".
ניסית לשוחח עם המשפחה של תומר?
"התקשרתי אליהם במהלך השבעה וביקשתי את סליחתם. אבא שלו היה מאוד נחמד, אבל הרגשתי שאמו עדיין כועסת ואני לא מאשים אותה. אין לי מילים לנחם אותה. ילד אחר לקח את החיים של הבן שלה. לדעתי, כולם חושבים שאם דודי לא היה לוקח את הרכב תומר היה בחיים. צריך לזכור ששניהם היו בעסק הזה. גם תומר ידע למה הוא נכנס".
"להפעיל סנקציות על ילדיהם ולא להתרגש כשהם מתמרדים. היום אני יודע שאסור לוותר לילדים. לפעמים אני כועס על עצמי שלא עקבתי אחרי ההודעות של דודי בפייסבוק. רק אחרי שהוא מת קראתי אותן ונחרדתי. הוא וחבריו התוודו שהם לוקחים מכוניות ללא רשות. לו ידעתי, הייתי מונע את התאונה במיליון אחוז".
ומה עם הפרטיות של הבן שלך?
"מה שווה הפרטיות אם הילד שלך עלול להיהרג? הורים צריכים להיות מעודכנים בחיי ילדיהם ולשוחח עמם כל הזמן. אני טעיתי כאשר סמכתי על דודי בהכל, אפילו נתתי לו את הקוד של הרכב".
השבוע הגיע רונן בן-עמי אל הטרמפיאדה בעין הקורא. הוא ניקה את הגלעד המאולתר שהקימו חבריו של דודי, הביט בעשרות הנרות הכבויים והתאכזב לגלות כי אלמוני לקח את אופנוע הצעצוע האדום שהציבו החברים. השמש החמה חשפה את סימני הפגיעה שהותירה מכוניתו על העמודים. מעקה הבטיחות העקום התכסה בירוק, צבעה של השברולט.
"לו הרמזור היה אדום", נאנח רונן, "אולי דודי לא היה מצליח לפתח מהירות, אולי היה עוקף את האופנוע במקום אחר, אולי לא היה מתנגש בטרמפיאדה, אולי לא היה נהרג".
כשטלי בן-עמי רוצה לדבר עם בעלה לשעבר, רונן, היא מתקשרת לסלולרי של דודי, מקשיבה לשירו המתנגן של אייל גולן ומתפללת לשמוע את קולו של בנה. "אני תמיד מקווה שדודי יענה ויגיד שהוא צחק על כולם, הרי הוא קונדס", פורצת טלי בבכי, "אולי הוא יגיד שברח מהתאונה כי נבהל. המחשבה הזו, גם אם אינה הגיונית, מחזיקה אותי. אם אפנים שהוא מת אשתגע".
גם טלי אינה יכולה לשכוח את שיחתה האחרונה עם בנה. הוא התקשר אליה במפתיע ביום שני ב-8:00 בבוקר, יום וחצי לפני התאונה. כששמעה את הצלצול המיוחד, השיר "הילד שביקשתי", ענתה בחשש. "שאלתי אם הכל בסדר", היא אומרת בקול חנוק, "ודודי אמר שהוא חזר מלילה של שליחויות ורצה לדבר איתי לפני שהוא הולך לנוח. אמרתי לו שאני בדיוק לוקחת את הילדים לגן ולבית הספר ושיתקשר מאוחר יותר, אבל הוא לא צלצל.
"אחרי מותו נפגשתי עם הרב שלי ואמרתי לו שקשה לי משום שלא נפרדתי מדודי. הרב האיר את עיני ואמר לי שדודי אפילו רמז בדבריו על גורלו. הוא אמר לי בטלפון שהוא הולך לנוח, לא לישון. דודי הלך לנוח מנוחת עולמים, אבל הוא תמיד יישאר איתי בנשמתו".
המתיחות שליוותה את רונן וטלי מאז גירושיהם המשיכה גם לאחר מותו של בנם. רונן רצה שייקבר בבת ים, טלי ביקשה להחזיר אותו אליה לשדרות. המאבק התגלגל לפתחו של בית המשפט, שם הוחלט כי דודי ייקבר בעיר אותה עזב לפני יותר משנה. "רציתי שדודי יהיה ליד האחים שלו", מסבירה טלי.
"חשוב לי שיהיה מי שיבקר אותו גם לאחר שלא אהיה כאן יותר. דודי גר עם אבא שלו בשנה האחרונה ועכשיו הוא לידי לנצח".
למרות חקירת המשטרה, טלי עדיין מופתעת מהתנהלותו של בנה ומתקשה להאמין שלקח את הרכב ללא רשות. "דודי לא היה נער שמסכן חיי אדם, אין לי ספק שהופעל עליו לחץ חברתי", היא אומרת. "דודי תמיד ריצה את החברים שלו. הוא עשה הכל עבורם והם היו הכי חשובים לו. הם אלה שמילאו את החלל שנותר אחרי הגירושים שלנו ודודי נקרע בינינו. אני מצטערת שלא לחצתי עליו לחזור לשדרות, אבל דודי היה ילד אסרטיבי שידע בדיוק מה הוא רוצה.
"היה לו רף גבוה ולא יכולתי לספק את מה שרצה מבחינה כלכלית. כנראה שזה היה הגורל שלו. היום חשוב לי רק לשוחח עם ההורים של תומר, לדעת מי היה החבר של הבן שלי. אני פונה אליהם ומבקשת מהם שייצרו איתי קשר ונשים את הרגשות הקשים בצד. גם אני איבדתי בן. הכאב שלהם הוא גם הכאב שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם