ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

כולם אומרים איזה קאנון: העולם על פי ויקטור עידה

בימים אלו ויקטור עידה - הלא הוא נגן הקאנון שלמה זלאייט מסדרת המופת "בת-ים ניו-יורק" - מתכונן במרץ לפסטיבל העוּד הבינלאומי. לליאת לוי סיפר כמה הוא סובל מהמוסיקה של היום, געגועיו לאלביס וסינטרה ואיך פעם עישן חשיש ורקד עם בחורות

ויקטור עידה חיכה לי בפתח ביתו שבחולון, גבותיו מכווצות בחוסר שביעות רצון. "את באיחור", הוא הפטיר בזעף. "איחור?" חשבתי לעצמי, מדובר רק בחמש דקות! בירור מהיר הראה כי מדובר באי הבנה בתיאומי שעות. ניחא, העיקר שהגעתי ומצאתי חניה במרכז חולון, דבר ממש לא פשוט.

לאחר שנושא האיחור הובהר, הפך עידה לנימוח כמו סופלה אפרסקים. "מפני שהשעה שונתה, רצתי כמו נער בן 18 כדי להספיק בזמן ובדרך הורדתי קצת מהכרס", הוא התלוצץ לאחר שהדלת נסגרה מאחורינו.

אני מסתכלת עליו ורואה מולי גבר בן 77 שנראה בקושי בן 60, לבוש בחולצה מכופתרת אלגנטית ומכנסיים מחויטים, ענוד טבעות והכי בולט - עם שיער שחור שופע בסגנון אלביס שלא היה מבייש את הצעירים שרק מתמרחים בג'ל ומאבדים כל יום עוד ועוד שערות.

"איכפת לך אם נאכל?" שואל עידה, "בגלל שינוי השעות לא הספקתי, ואם לא נתחיל במטבח לא יהיה ראיון, כי אני אתעלף". אני מוצאת את עצמי ממשיכה לבהות בו. "אה, בסדר, אין בעיה. תאכל כמה שבא לך", בזמן שהוא יאכל, תיארתי לעצמי, ננהל את הריאיון בניחותא. מהר מאוד הבנתי כי טעיתי בגדול. למי שלא יודע,

עידה הוא עיראקי מהדור הישן אשר מאוד מתגאה בהכנסת האורחים שלו. הוא מוסיקאי מוכר שמנגן על קאנון - כלי נגינה ערבי שנחשב לאבי הפסנתר. האיש גם שחקן מוכר אשר שיחק בסדרה "בת-ים ניו-יורק", סדרה

עטורת פרסים שהציגה, בפעם הראשונה על מרקע הטלוויזיה הישראלי, חיי משפחה מזרחית ישראלית באופן ריאליסטי.

עידה גילם את התפקיד הראשי בסדרה כשלמה זלאייט, נגן קאנון ואב משפחה פטריארכאלי המתמודד עם התפוררות התא המשפחתי בחברה הישראלית המודרנית. עידה גם שיחק בתפקיד דומה בסרט "המנגליסטים". תוך כדי, בלי להרגיש, נהפך עידה למייצג התרבות העיראקית המסורתית בתקשורת הישראלית. ומשום שהוא מארח נפלא וחובב דליקטסים, נקבע שכל "פגישות המחזור" של משתתפי "בת-ים ניו-יורק" ייערכו אצלו.

"שטפת את הידיים?" הוא שואל אותי. שיט, לא בשעה האחרונה לפחות, בכל זאת אין ברזים ברחובות.

"קומי, תשטפי את הידיים ואחר כך תשבי איתי לשולחן". אומר עידה בטון מצווה.

אני מוצאת את עצמי קמה כמו ילדה צייתנית שקיבלה נזיפה מסבא שלה. כששבתי למטבח, עידה כבר יושב במקומו בסמוך לשולחן ערוך בכל טוב. "זו גבינה עיראקית, ואלה זיתים שאני הכנתי. תאכלי, תאכלי! את כמו נכדה בשבילי, תרגישי כמו בבית!".

אני מתיישבת ורואה שעידה אפילו הכין לי שתי פרוסות עם גבינה וחמאה. אין ברירה, צריך לאכול למרות שאני ממש, אבל ממש, לא רעבה. עוברות כמה דקות של אכילה כשאנחנו מקשקשים על הא ועל דא. נגמרת הארוחה, אני בהיכון לקום לעזור לפנות כלים, "אל תקומי! את אורחת פה ואני המארח!".

אני לא זזה ממקומי בעוד עידה מפנה את הכלים, "אם אשתי הייתה פה, היא הייתה עושה זאת".
"עכשיו שותים תה!", מכריז עידה. "אני אלמד אותך משהו, כשאת מארחת ונגמרת ארוחה, מגישים תה, אבל רק כשכבר לא נותרים כלים על השולחן. על השולחן צריך להיות רק תה ואולי גם כמה עוגיות". כשהתה המתוק נמזג לכוסות, יכולנו להתחיל את הראיון.

איפה נולדת?
"אני יליד הארץ".

אני מביטה בו בהפתעה, הייתי בטוחה שהוא יליד עיראק עם כל הגינונים המסורתיים שלו, המבטא העיראקי וההתמחות שלו בניגון בעוּד, בקאנון ובכינור.

אם כך, אני מניחה שהוריך עלו מעיראק.
"הם הגיעו מבגדד. סבתא שלי עלתה לארץ בשנת 1904, והיה לה בית מאוד יפה בירושלים. היא נחשבה בזמנו לאישה מאוד עשירה. זה לא כמו היום, ששר בטחון מרוויח משכורת של כלב וקונה שתי דירות יוקרה. פעם היו עשירים בודדים וסבתא שלי הייתה אחת מהם".

בגיל צעיר עבר עידה מירושלים לחולון, בה הוא מתגורר ב-50 השנים האחרונות. הוא מתגאה בארבעה ילדים, 20 נכדים, וכמות נינים אותה הוא מסרב לגלות. עידה מפנה את כוסות התה מהשולחן, "לא שתית כמעט כלום", הוא משתאה, "איזו מן עיראקית את?".

"אני רק חצי עיראקית", השבתי, "ואת התה אני אוהבת לשתות חלש ולא חזק". "את מעשנת?" אני מנידה בראשי לשלילה. רגע, הוא המראיין או אני? מה קורה פה? אני אמורה לשאול את השאלות. "יופי, ככה תחסכי בריאות וכסף. אני בזמנו עישנתי חשיש".

באמת?
"את לא יודעת מי זה ויקטור עידה, הכל הוא עשה, אבל בטעם. אני עשיתי מה שארבעים בחורים לא עושים, אבל הכל בטעם. טיילתי בחצי עולם במסגרת ההופעות שלי".

באילו הופעות מדובר?
"הופעתי במשך שנים בתור נגן קאנון בתזמורת הפילהרמונית ובתזמורת אנסמבל מזרח מערב של ישראל בורוכוב. באחד מהמקרים הופענו באנגליה במסגרת תזמורת מערב, באותו הזמן הופיעה שם הפילהרמונית. הם היו באולם הגדול עם הכיסאות המפוארים, ואנחנו היינו באולם אחר אליו הביאו כיסאות מבחוץ. ובסוף יצא שהפילהרמונית ניגנו לשלושה אנשים ואצלנו היה מפוצץ".

למרות שעידה היה במשך 30 שנה בעלים של מוסך, הוא תמיד הקפיד לעסוק גם במוסיקה. האהבה למוסיקה התחילה אצלו עוד בינקות. אביו, שנפטר כשהיה בן שלוש, היה נגן עוד מפורסם ובונה כלי נגינה. אמו הייתה זמרת ואף היא ניגנה על העוד. מאז ומתמיד התארחו בביתם מוסיקאים שונים, דרכם הוא למד לנגן על עוד, כשבמקביל עסק בעבודות בנייה.

איך בעצם התחלת לנגן?
"גרתי בשכונת התקווה בתל אביב, עבדתי בבניין ונכנס לי מסמר לרגל בשנת 1951. קיבלתי חופשה לשלושה ימים ובמקום לנוח, אמא שלי אמרה לי 'מה זו העצלנות הזו?' תעלה תבנה חדר על הגג.

במשך שלושה ימים בניתי חדר על הגג, כדי שלמוסיקאים שהכירו את אבי יהיה איפה לישון בין ההופעות שלהם. אחד מהמוסיקאים היה אנואר שלו ז"ל, הוא היה תלמיד של אבא שלי. הוא היה שם את העוד שלו בחדר, ואני קצת שיחקתי איתו".

הוא לא כעס?
"לא, אבל אמא שלי מאוד כעסה. היא אמרה לי 'מה אתה עושה, אתה נוגע בנשמה של האדם, ואם המיתרים ייקרעו לא תהיה לו פרנסה'. אמרתי לאימא שאני גם רוצה עוד, והיא קנתה לי אחד בהמון כסף.

"לקחתי אצל אנואר ארבעה שיעורים ואת היתר כבר למדתי בעצמי ומאימא שלי. אני זוכר שבחדר אחד למדתי לנגן ואימא הייתה צועקת לי מהחדר השני שאני מזייף. היא לימדה אותי איך לשים את האצבעות על כלי הנגינה, בזכותה נהייתי מוסיקאי".

מהרגע שאצבעותיו של עידה נגעו במיתרים, הוא התאהב במוסיקה. הוא התחיל לחקור מוסיקה מאל"ף ועד ת"ו, כיום יש לו ספרייה של מוסיקה בביתו אשר מתחילה מ-1904.

עידה קם ממקומו, הוא רוצה להראות לי את הספרייה. בחדר השינה שלו ושל אשתו הקירות מלאים בדיסקים, תקליטורים, קלטות וידאו, קסטות של שירים וסרטים, "יש לי מעל ל-6,000 קלטות של מוסיקה", הוא מציין בסיפוק.

מתי הופעת לראשונה?
"בגיל 19 עליתי לראשונה לבמה. היה לי קול ערב, לפעמים הייתי שר על הגג כשהיינו עושים חאפלות. במהלך היום עבדתי בבניין, ובלילה הייתי עובר שינוי, שם חליפה ועניבה והולך להופיע".

התפרנסת מההופעות?
"לא, התפרנסתי מהיותי פועל בניין. את הכסף של המוסיקה נתתי למוסיקאים. בתור פועל הרווחתי לירה ליום שזה היה הרבה כסף בתמורה להרבה עבודה קשה. היום, כשאני רואה גברים, אני מתבייש, על כל דבר הם מתבכיינים. כשאני שומע את הבן שלי אומר 'איי' אני אומר לו 'אתה גבר, אל תגיד איי, אתה לא בחורה!'".

הפלאפון שלי מצלצל, אני מבקשת סליחה ועונה, זה הצלם של מעריב מהצד השני. הוא מודיע שהוא בדרך. איך שאני מנתקת לעידה כבר יש מה להעיר.

"את מדברת מהאף ולא מהריאות וזה לא בסדר", וככה מתחילה לה הרצאה שלמה עם הרבה כוונות טובות שנושאה הוא איך אני צריכה לדבר. "תנשמי עשר פעמים ביום בצורה עמוקה ליד חלון פתוח", הוא מבקש. "תקפידי להוציא אוויר מהפה עד שהאף יתבטל".

ברור שאתה מאוד אוהב מוסיקה. אתה שומע גם מוסיקה מודרנית?
"אני שומע את כל סוגי המוסיקה כמו יפנית, פרסית, כורדית, אבל אני לא אוהב את הבומים שיש היום, לא יכול איתם, הם קורעים לי את עור תוף.

"אני אוהב לשמוע מוסיקה ולא רעש, עובר אוטו ליד הבית שלי וכל הקירות רועדים, איך הצעירים לא נהיים חירשים מלשמוע מוסיקה כל כך חזק באוטו? אני לא מבין מה הם שומעים".

אבל לא כל המוסיקה המודרנית היא בומים. יש גם מוסיקת פופ למשל.
"אני אוהב את כל סוגי המוסיקה עד שנות ה-60 כולל. עד השנים האלה הייתה מוסיקה טובה בכל העולם. משנות השישים והלאה הכל השתנה, גם מבחינת ערכים, מוסיקה, אנשים".

השתנה באיזו צורה?
"בצורה לא טובה. אני אוהב מוסיקה שיוצאת מהנשמה, צריך להיקשר למוסיקה, ואחרי שנות השישים משהו הלך לאיבוד. איפה אלביס פרסלי, פרנק סינטרה? הייתי רוקד לצליליהם, והיום איך אפשר?".

בנוסף להיותו נגן וזמר, עידה גם מצטיין בכישורי ריקוד. "אני זוכר שאז הבנות היו לובשות גרביונים מניילון מאוד עדין והיה להם פס לאורכן, והן היו נקרעות ממש בקלות. אם הייתי נוגע בטעות בבחורה, ישר הייתי מבקש מאה סליחות, ואם הייתי קורע לה את הגרביונים, הייתי שולח לה סט חדש הביתה.

"היום כבר אין ג'נטלמנים. בעבר לא הייתי יכול להיכנס למועדון ללא חליפה של שלושה חלקים ובחורה לא יכלה לבוא עם מכנסיים, אלא רק עם חצאיות או שמלות. היום זה אחרת. רואים כל הזמן חתנים שבאים עם חולצות פתוחות, וכלות ששמות מיני. איפה יש דבר כזה? דווקא בערב הכי חשוב בו צריך להיראות הכי אלגנטים הם נראים ככה? איפה הרומנטיקה? האהבה? החיזורים?".

איבדנו משהו במהלך השנים.
"ועוד איך איבדנו ואפילו לא הרגשנו בזה. היום יש אלימות במוסיקה, אז איך לא תהיה אלימות במציאות? פעם אנשים היו יושבים בבתי קפה והיה מגיע כנר עם כינור ומנגן דקה-שתיים ונותנים לו טיפ, היום כבר אין את זה. הרומנטיקה נעלמה לגמרי.

"היום צריך לצעוק כדי שישמעו, אני הולך היום לחתונות ומבקש שולחן הכי בפינה כי אני רוצה לשמור על השמיעה שהיא הדבר הכי יקר בגוף. הכל כל כך חזק ורועם, כבר לא נהנים מציוצים של ציפורים וממוסיקה. אין שלווה".

מה פירוש המילה קאנון?
"חוק".

ואיך זה מתקשר לכלי נגינה? מה מיוחד בקאנון?
"האירופאים יצרו את הפסנתר מהקאנון. בתורה כתוב שממזרח תצא שמש, וזה נכון. מרככא בדואית עשו כינור, מהחליל של הבדואים עשו חליל צד, מהעוד המזרחי עשו לאוטה, גיטרה, מנדולינה".

מבחינה היסטורית מוצא הקאנון הוא ביוון, והיו לו רק ארבעה מיתרים. "אז פרס שלטה בהכל, אחד מהקצינים הפרסים לקח קאנון מיוון והביא אותו כמתנה לאשתו.

"היא החליטה שחסר בקאנון משהו, וזימנה את המוסיקאים הכי גדולים כדי שיגדילו את הסולם לשמונה צלילים. במשך השנים הקאנון התגלגל מאיראן לסוריה, ומשם למצריים ונהיה 26 מיתרים. אני הפכתי אותו לשלושים משום שאני מנגן גם בסגנון מזרחי וגם סגנון אירופאי".

איך מוסיפים צלילים לכלי נגינה?
"פיתחתי סוג של ברגים כמו שיש בכינור כדי לעשות כוונון אבסולוטי. עשיתי את זה כשהיה לי מוסך עם שישה פועלים, בכל הזדמנות הייתי בורח מהמוסך וחושב מה לעשות עם הקאנון".

ההחלטה לנגן על קאנון גמלה בליבו של עידה לראשונה בגיל 30, לאחר שהגיעה לארץ העלייה מעיראק, "בין העולים היו ארבעה נגני קאנון, אחד מהם היה ציון אברהם ז"ל. אני אהבתי את הצליל שהפיק הקאנון וביקשתי ללמוד. קניתי קאנון, אך הוא לא היה מושלם ורציתי שיתקנו לי אותו, חיכיתי חצי שנה והחזירו אותו לא מתוקן כהלכה.

"פניתי לציון והוא אמר שבתמורה למאה לירות, שאז זה היה סכום מאוד גדול, הוא יתקן לי אותו. חיכיתי חודש ובסוף הוא לא תיקן לי אותו, הוא אמר שאשתו לא מרשה לו. בעצם הוא לא רצה ללמד. נמאס היה לי לחכות אז תיקנתי אותו לבד. את הנגינה שלי קניתי בדם, התחלתי לקנות קאנונים משומשים, פירקתי אותם ולקחתי מידות, הגעתי למסקנות משלי ובניתי ארבעה קאנונים".

עידה נחשב לאחד מבוני הקאנונים הטובים בעולם. זוהי תורה מסובכת ועדינה שדורשת מיומנות רבה. לא סתם דרש המלחין האגדי לאונרד ברנשטיין ז"ל, באחת ממסיבות יום הולדתו, שיסיעו את עידה אליו על מנת שיוכל להקשיב לנגינת הקאנון שלו.

כמה זמן אתה מנגן על הקאנון הנוכחי?
"יותר מ-35 שנה, אותו אני לא עוזב, כי הוא נאמן, וכל דבר נאמן לא מחליפים. הוא אמנם לא יפה, יש קאנונים יותר יפים, אך הוא נאמן".

כאשר נחתם הסכם השלום עם ירדן, הוזמן עידה לנגן בפני המלך חוסיין בירדן. הוא היה בין היהודים הראשונים שחצו את הגבול. "התארחנו במלון של אשתו של חוסיין. נתנו לנו אולם להופעה, אך הוא לא יכל להגיע, הוא שלח במקומו מישהו שביקש סליחה".

מה המוסיקה עושה לך?
"נהייתי בנאדם יותר טוב בזכותה, אני חי אורח חיים יותר מוצלח. בזכות המוסיקה לומדים להקשיב לאנשים, אני יכול לשמוע צלילים שאף אחד לא שומע. דרך המוסיקה אני מתנהג כבנאדם רגוע, בעל חינוך רוחני. נהייתי יותר חברותי, פתאום אני אוהב פרחים, ציוץ ציפורים, שקיעה וזריחה, מתחילים לשים לב לכל הפרטים הקטנים. כשעבדתי בבניין ידעתי רק מלט ובלוקים".

מה אתה מרגיש כשאתה מנגן?
"אני מרגיש שטוב לי וטוב לאחרים. טוב לי שצועקים מהאולם יא סלאם ויקטור, עוד פעם".

איזו הופעה הייתה הכי חשובה לך?
"כולן חשובות. בשבילי, אם אני מנגן בשביל עשרה אנשים או אלף איש, זה אותו דבר. כשאני מתחיל לנגן, אם אני מרגיש שאני מתחבר לקהל, אני יכול להמשיך ככה עד אור הבוקר".

מה היה הקהל הכי גדול מולו הופעת?
"זה היה באולם ביפן, הופעתי במסגרת תזמורת מזרח מערב מול 5,000 איש בשנת 1990".

איך היפנים הגיבו למוסיקה שכזו?
"הם רצו שנישאר ביפן. התארחנו בטוקיו במשך שבועות. לי הצמידו גיישה שהראתה לי את כל יפן, והיא טיפלה בי בלילה, קצת רומנטיקה פה ושם, שלא ישעמם לי, היא גם רקדה לי ולקחה אותי לסאונה. היפנים יודעים לקבל אורחים בצורה מאוד יפה. אני מאוד אוהב את הארץ הזו".

למרות גילו המתקדם, עידה עובד במלוא המרץ על פרויקט חדש במסגרת פסטיבל העוד הבינלאומי 2010 עם יאיר דלאל ודודו טסה – מחווה לנאזם אל-עזאלי, מי שנחשב ל"רוקסטאר העיראקי" שגדל בעוני, התגלה על ידי הכוכבת היהודייה סלימה מוראד (שגם הפכה לבת זוגו, על אף שהייתה מבוגרת ממנו ב-15 שנה), הפך לזמר נערץ ושחקן קולנוע, ואז מת באופן פתאומי בגיל 40 כשהוא בשיא תהילתו.

היום אתה מופיע הרבה כמו פעם?
"לא, היום הרבה פחות. יש לי בערך שש הופעות בחודש, פעם הייתי מופיע כל לילה. כיום כבר אין תזמורות גדולות, אני עובר מהרכב להרכב, כי תמיד צריך נגני קאנון".

עידה, כאמור, לא מסתפק בשירה ובזמרה אלא גם נחשב לשחקן מוערך. "השתתפתי בהרבה סרטים בתור מוסיקאי כמו המנגליסטים, בדרנית בחצות, עד התביעה".

איך הגעת גם למשחק?
"סתם, במקרה. לא חיפשתי לשחק. דויד אופק ויוסי מדמוני גילו אותי פעם מספר סיפור ואמרו שאני מתאים לסרט, אז הלכתי והשתתפתי".

לא היה לך קשה לשחק? בכל זאת מדובר בתחום שונה ממוסיקה.
"אני משחק כמו שאני מדבר איתך. אני למדתי את התפקיד שלי כמו שיר, ואלתרתי כמו שאני מאלתר במוסיקה".

לאחר שהופעת בטלוויזיה, הכירו אותך יותר?
"תמיד הייתי מוכר, אם בתור מכונאי או בתור מוסיקאי".

אבל זה שונה כשמופיעים בטלוויזיה.
"בלי שום קשר לסרטים, כל שבוע הייתי מופיע בטלוויזיה בשחור לבן בתור נגן. זה מאוד ייחודי שאני נגן של קאנון".

מדוע לדעתך הסדרה בת-ים ניו-יורק הצליחה יותר מהסרט המנגליסטים?
"שניהם התקבלו יפה בעיני הקהל, אך למנגליסטים הייתה עלילה יותר מורכבת, היו יותר מדי נושאים, לא היה כיוון אחד כמו 'בת-ים ניו-יורק', אשר במהלך שלושה פרקים שלה מייצגת את החיים שלי".

מה הראו בסדרה שקרה לך?
"הגניבה של הקאנון הייתה אמיתית. לפני הרבה שנים גנבו לי אותו, לאחר שליוויתי רקדנית בטן לביתה לאחר הופעה. במשך שנתיים חיפשתי אותו, דרך המשטרה, אמצעי התקשורת, הצעתי פרס כספי וכלום לא עזר. לבסוף מצא אותו דוור ביפו, נתתי אלף דולר והחזירו לי אותו. מאז אני לא מנגן בו, החבאתי אותו. אני ממש חליתי מזה שגנבו לי אותו, הוא היה הקאנון הראשון עליו ניגנתי".

זהו, הריאיון נגמר, אני מתחילה לארוז את חפציי ובאה להיפרד מעידה, אך הוא לא מוכן לשמוע שום דבר, "אני אלווה אותך החוצה! את בחורה צעירה, ואיזה מין גבר אני אהיה אם לא אדאג לך?"

שום התנגדות לא עוזרת, עידה עומד על שלו למרות שזה אמצע היום וממש לא חשוך בחוץ. הוא ליווה אותי עד האוטו ואפילו חיכה שאתניע ואתחיל לנסוע. וכאילו שזה לא מספיק, הוא אף עצר את התנועה כך שאוכל לצאת מהחנייה בזהירות ובבטיחות. איזה חבל, חשבתי לעצמי, שכבר אין יותר את הג'נטלמנים האלה של פעם.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...