ראשי » מקומי » השרון » חדרה/נתניה

עוד בחייהם: בתי"ס בנתניה יקראו ע"ש שמרית אור וחיים חפר

הפזמונאית שמרית אור והמשורר חיים חפר זכו לכבוד מיוחד: עיריית נתניה החליטה לקרוא על שמם בתי ספר חדשים, ובכך הונצחו לראשונה אנשים חיים בעיר. מועצת העירייה: למה לא לכבד אנשים חיים?. מומחה להנצחה: "זו תופעה מקובלת בארצות הברית"

לכל איש יש שם, כתבה המשוררת זלדה. אך לא רק לאנשים יש שמות. גם לרחובות, לבתי הספר ולכל מוסד ציבורי. המרחב הציבורי ביישובים בישראל נושא בעיקר שמות של אנשים שהלכו לעולמם והשאירו אחריהם חותם כלשהו. מתברר כי גם אנשים חיים זוכים להיות מונצחים בחייהם. כך זכה הנשיא שמעון פרס לפארק שנקרא על שמו, למרכז לקידום השלום ואף למכללה שנקראים על שמו.
 
גם ראשי רשויות בתל אביב (שלמה צ'יץ' להט), ראשון לציון (מאיר ניצן) ואשדוד (צבי צילקר) זכו להנצחה בחייהם, לאחר שמונומנטים שונים נקראו על שמם. וכל זאת לפני שמזכירים את בעלי ההון שקנו בכסף את הנצחתם.

עכשיו הצטרפו לרשימה שני אנשים נוספים שזכו לראות את עצמם מונצחים בחייהם – הפזמונאית שמרית אור והמשורר חיים חפר. השניים התבשרו כי עיריית נתניה החליטה לקרוא על שמם שני בתי ספר בעיר – בית הספר היסודי החדש שייפתח בשנת הלימודים הקרובה בשכונת "עיר ימים" יקרא על שמו של המשורר וחתן פרס ישראל, ואילו בית הספר שבנייתו רק החלה ברחוב נריה שבקרית השרון קיבל את שמה של הפזמונאית וזוכת פרס "נוצת הזהב" של אקו"ם.

בישיבת מועצת העירייה האחרונה אושרה ההחלטה לקרוא את מוסדות החינוך על שמם של חפר ואור. במהלך הישיבה אמרה ראש העירייה, מרים פיירברג, כי היא מאמצת בעניין את המנהג של עדות המזרח שמעניקים שמות עוד בחייהם של אנשים.

חפר ואור הם שניים מענקי התרבות הישראלית. במשך עשרות שנים הם כתבו מאות שירים שהעשירו את התרבות המקומית. קשה לחשוב איך הייתה נראית החברה הישראלית ללא שירים כמו "שיר היונה", "אל הדרך", "יש לך שמש" ועוד שירים שאותם כתבה אור (65), הנאבקת בימים אלה במחלת הסרטן.
 

חפר (85), ששיריו ליוו את לוחמי צה"ל עוד ממלחמת השחרור, הוא אחד מאבני היסוד של התרבות הישראלית. "הן אפשר, שאגו בחורים, כי נגמר", שרו אלפי אנשים. ואין צורך להזכיר את המחזמר קזבלן, שבכתיבתו השתתף; את השירים "הסלע האדום", "דינה ברזילי", "יחזקאל" - מדובר בתרומה שלא תסולא בפז.

לצד תרומתם, אור וחפר משכו לא מעט אש. מאבקיה של אור בהשתלטות החרדית על שכונת נווה רותם שבפרדס חנה הפך אותה לאויבת הממסד החרדי. חפר זכה לפרסום רב, לאו דווקא חיובי, לאחר שהתבטא נגד עדות המזרח. "מה הביאו לנו המרוקאים?", הוא אמר באחד הראיונות שנערכו עימו. "תרבות של מופלטות וכמה קברים. אולי ההתפתחות שלהם תבוא עוד מעט".

חפר החליט לנצל את ההזדמנות שזכה לכבוד מצד עיריית נתניה כדי ליישר קו עם המרוקאים. "עם עדת מרוקו אני השלמתי, ובנוגע לבית הספר אני שמח על ההחלטה וטוב שכך. תלוי גם מה ילמדו בו עכשיו", הוא אמר ל"זמן נתניה".

המשורר הציע  כי בבית הספר יופעלו כיתות אמנות כבר בכיתות הצעירות ושיושם דגש על מוזיקת הלדינו, במטרה לשמר את המסורת. יש לציין כי חפר אינו האמן היחיד שיונצח בשכונת עיר ימים. רחובותיה של השכונה החדשה נקראים על שמותיהם של אמנים, אם כי כאלה שהלכו לעולמם בעשור האחרון, ביניהם עוזי חיטמן, עופרה חזה, דודו דותן, ישראל פוליאקוב, בני ברמן, שוש עטרי ואהוד מנור. חפר, אם כך, הוא האמן החי הראשון המונצח בשכונה.

גם אור הייתה נלהבת מהחלטת העירייה להנציח אותה בחייה. הפזמונאית הישראלית, שבימים אלה נאבקת בסרטן השד, הביעה סיפוק מההחלטה. "כפי שראש העירייה מרים פיירברג, אמרה לי, חשוב לה שבית ספר ייקרא על שם אישה. אני מאוד מסכימה איתה וחושבת שזכיתי".
 

את מודעת לכך שהנצחת אנשים בחייהם היא מנהג מזרחי בעיקרו.
"השורשים שלי הם מאוקראינה, אבל במקור אני מבית שלא הרגיש שיש הבדל בין יהודים שבאים מכאן או משם. כשהייתי ילדה בבית ספר, השוני הזה לא היה קיים כפי שהוא התפתח במהלך השנים. אם זה מקובל בחברה או לא, לתת כבוד לאדם עוד בחייו זה דבר נפלא".

ומה אומרת ראש העירייה? פיירברג הסתפקה בתגובה קצרה בנוגע להחלטה להנציח את חפר: "כבוד הוא לנו לקרוא לבית ספר בעיר נתניה על שמו של משורר דגול ואגדה עוד בחייו. בשכונה בה כל הרחובות נושאים את שמותיהם של גדולי האמנים בארץ, ראוי שיהיה מוסד שייקרא על שמו של גדול משוררינו".

מעיריית נתניה נמסר כי על פי פקודת העיריות, ועדת השמות אמורה לקבוע שמות של רחובות, כיכרות, גנים ציבוריים, אבל לא שמות של בתי הספר. "זוהי פררוגטיבה של ראש העירייה", הסביר יו"ר מועצת העירייה, שלמה ישי. "היא התייעצה עם מי שהתייעצה והחליטה על השמות האלה.

"נכון שזה תקדים בנתניה לקרוא לבתי ספר בשמם של אנשים שעודם בחיים, אבל זה לא חדש בארץ. יש מכון ויזנטל ומכון פרס והיה גם טדי קולק בזמנו. אני יודע שיש הרמת גבה בעניין הזה, אבל מה רע בלכבד אנשים? זה כמו להעניק תעודה הוקרה. זה בעצם הבעת תודה. שני האישים האלה, אור וחפר, הם מגדולי הספרות הישראלית, וזה מה שהביא לבחירתם. יכול להיות שנמשיך עם המסורת הזאת של הנצחת אנשים בעודם בחיים".

רוב האנשים הזוכים להנצחה במרחב הציבורי (הכוונה לרחובות הערים, מוסדות חינוך ותרבות או מוסדות ציבוריים אחרים) זכו לכך רק לאחר מותם. פרופ' מעוז עזריהו מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, מומחה להנצחה, אינו מתפלא על העובדה שבנתניה החליטו להנציח אנשים בחייהם.
 

"זה אולי נראה נורא בעיני אנשים מסוימים, אבל בארצות הברית הדבר מקובל לחלוטין", הוא מבהיר. "חצי ממדינת מערב וירג'יניה נקראת על שמו של הסנטור בירד עוד בחייו. כל פרויקט וכל רחוב נקראים על שמו. יש בתי ספר בארצות הברית שנקראים על שמו של הנשיא אובמה. זה נוהג מקובל שם".

אבל לא בארץ.
"הציונות מתחילתה הנציחה אנשים בשמות יישובים ורחובות. כבר בשנת 1942 עיריית תל אביב קבעה שלא מנציחים אדם בחייו, וזה הפך לנורמה מקובלת בארץ. בשנים האחרונות חלה נסיגה בנורמה הזו, שנראתה דווקא חסינה. הנורמה הזו נעקפת מכל כיוון".

ולמה מנציחים אנשים בחייהם?
"האנשים, בעיקר אנשי ציבור, רוצים תהילה בחייהם. התקנות העוסקות בהנצחה של אנשים מתייחסות לשמות רחובות, אבל ההנצחות של אנשים בעודם בחיים הן בדרך כלל במקומות אחרים. את הטיילת בתל אביב קראו על שמו של צ'יץ', בראשון לציון קראו את בית התרבות על שמו של מאיר ניצן. כך עוקפים את הנושא. מדובר בכבוד שניתן לאדם חי, שלאחר מותו זה הופך להנצחה. הזמן
תמיד פועל לטובת ההנצחה".

מה הקריטריונים להנצחת אנשים?
"בעיקר תרומה לקהילה. ומי קובע את זה? יש ועדה, וההרכב שלה זה עניין של פוליטיקה. מפעילים לחצים בשביל להנציח. יש גם אנשים שדואגים להנצחתם בחייהם תמורת כסף. למשל, האחים עופר. זה מקובל מאוד בארצות-הברית. מי שתורם כסף לקהילה, מקבל שם במרחב הציבורי".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...