הוריה של החיילת שנדרסה: רישיון נהיגה זה רישיון להרוג
מגדלים ילדה. "מלח הארץ". תלמידה מצטיינת ורוקדת בלהקה. קצינה. ואז נהג משאית, רוצח, גומר לה את החיים. במשפחת זהר מנסים לאסוף את השברים
"כשמיכל נולדה היה לנו אירוע טראומטי שהיא כמעט נפטרה בלידה. יום אחרי הלידה היא
חטפה זיהום רציני. זה היה אירוע מבהיל מאוד, במשך מספר ימים ארוכים וקשים היא התנדנדה בין חיים למוות. נשארה לה צלקת על גב היד מהאינפוזיות שהיא קיבלה בזמנו. במשפחה הגדרנו את הצלקת הזאת כצלקת המזל, כמשהו ששומר עליה".
גם בשעות הקריטיות, אחרי אירוע הדריסה, בזמן שכבר ידע שבת הזקונים שלו מיכל נאבקת על חייה, תת אלוף במיל' אודי זהר היה בטוח ש"צלקת המזל" תעזור, ולו בפעם האחרונה.
שבוע אחרי יום הולדתה העשרים, שהם חגגו בחוג המשפחתי, סגן מיכל זהר ז"ל עלתה על הרכבת מחיפה לעכו בדרכה חזרה לעוד חופשת סוף שבוע מהצבא. כשהגיעה לעכו היא חצתה את הכביש, עמדה בתחנת האוטובוס והמתינה לאוטובוס שיקרב אותה הביתה, לגילון (יישוב קהילתי בין עכו לכרמיאל).
באותה דקה גבי חן, תושב עכו בן 45 ואב לשני ילדים קטנים, החליט לצאת למה שהוא הגדיר מאוחר יותר בפני חוקרי המשטרה כ"מסע הנקמה שלי בשב"כ ובמשטרה על שרצחו את בניי". מאוחר יותר התברר בבדיקת המשטרה כי שני ילדיו בריאים ושלמים, אבל זה לא שינה את התוצאות הקטלניות והבלתי נתפסות עליהן הוא לא הביע ולו לשנייה אחת חרטה.
זה קרה ביום חמישי בשעה חמש וחצי אחר הצהריים. נהג המשאית, חן, דהר כאמור אל עבר הולכי הרגל, כולם אנשי כוחות הביטחון, שכמו מיכל עמדו חשופים על המדרכה סמוך לתחנה. המאבטח של תחנת הרכבת ירה אל עבר המשאית וניהל אחריה מרדף, אולם חן לא נרתע והמשיך בהתפרעות המטורפת והקטלנית שלו עד אשר נעצר על ידי מחסום משטרתי.
כוחות גדולים של מד"א פינו את הפצועים, ובהם מיכל, לבית החולים בנהריה. מיכל, שסבלה מפגיעות רבות בכל חלקי גופה, נלחמה על חייה חמש שעות וחצי - עד שנפטרה.
"זה היה אמור להיות יום שמח", סיפרה אתמול בינה זהר, אמה של מיכל ז"ל, "הייתי אמורה לאסוף אותה בצומת אחיהוד, אחרי שהיא לוקחת אוטובוס מעכו. כשהיא לא ענתה לי בשני הטלפונים הניידים שלה הבנתי שמשהו קרה. התקשרתי בעצמי למשטרה, אף אחד לא הודיע לי.
"שמעתי בהתחלה שהייתה תאונה בנהריה, אבל באינטרנט ראיתי שהייתה תאונה בעכו ושחיילת בת עשרים נפצעה בראשה. התקשרתי למשטרה ולמד"א, והם אמרו לי שהם לא נותנים פרטים ושאני אתקשר לבית חולים. התקשרתי לשם ואמרתי להם שאני אימא של ילדה שלא חזרה הביתה, אחרי שאמרתי מה שמה, הם אמרו לי "תבואי מהר".
נסעתי מהר ולא ידעתי מה מצבה, אבל כשהגעתי לשם הסבירו לי שהיא אחרי ניתוח, שהיא נפגעה באיברים הפנימיים וכי מצבה קשה, אך יציב. אלה מן מילים כאלה שכנראה משתמשים בהן כדי להרגיע את ההורים, אבל הסיכויים שלה כבר היו די קלושים. מאוחר יותר כשהילדים שלי הצטרפו, הייתה לנו
מיכל נכנסה בקלות להגדרה של "מלח הארץ". אביה, תת-אלוף במיל' אודי זהר, היה טייס קרבי, מפקד טייסת ומפקד בסיס של חיל האוויר. באזרחות הוא שימש ראש מינהל התעופה האזרחי. אמה בינה היא אשת חינוך. השניים גידלו משפחה למופת, בה שלושה מתוך ארבעת הילדים שירתו בצבא כקצינים. גם איתי, הבן השני, חתם קבע בצה"ל בתפקיד משמעותי וחשוב בחיל המודיעין. מיכל הייתה קצינת קישור בחטיבה 7.
מיכל הייתה חניכה בתנועת הנוער של האיחוד החקלאי בגילון. מגיל שלוש היא החלה לרקוד, וברבות השנים השתלבה במגמת מחול בבית ספרה ובלהקת המחול של המועצה האזורית משגב.
שבוע לפני האסון המשפחה עוד הספיקה לחגוג את יום הולדתם של מיכל ושל טל, אחיה הבכור, בן ה-32. בזמן האסון אודי אביה עדיין שהה במסע עסקים בענייני תעופה בחו"ל, ואחיה היו פזורים ברחבי הארץ עד שהצטרפו לאמם בבית החולים.
"כשמיכל נולדה הייתי בן 12", סיפר אתמול טל זהר, האח הבכור. "אמא הבטיחה לי מתנה מיוחדת ליום ההולדת, אבל היא לא הצליחה להתאפק ומיכל יצאה יומיים קודם לכן. תמיד במשפחה התבדחו ואמרו לי שהביאו לי את מיכל כמתנת יום הולדת.
"בכל שנה המשפחה הייתה חוגגת לנו יום הולדת משותף, היא הייתה האחות התינוקת שלי. גם כשהיא הייתה כבר בת עשרים, למרות שהיא התבגרה והייתה שנונה, מצחיקה וכבר הבינה הכל, היא נשארה האחות התינוקת שלי. כשהגעתי לבית החולים חלק מבני המשפחה כבר היו שם, ואני ניסיתי להשרות אופטימיות. לא בצורה מלאכותית כי באמת הייתי אופטימי. מהרגע שאמרו לי שזאת פגיעת בטן ולא פגיעת ראש, חשבתי שמיכל היא מספיק חזקה בשביל להתגבר על זה".
"הייתי משוכנע שהיא תצא מזה. בעצם ההיכרות שלי איתה, כל מכשול שהיה לה בחיים היא התגברה עליו", הוסיף איתי אחיה השני של מיכל, "אז לא היה לי שום ספק שהיא תעבור גם את זה. גם הניסיון שעברנו עם מיכל חיזק אותנו להאמין שאם זאת לא פגיעת ראש אז היא תשרוד את זה.
"אבל כשהגעתי לבית החולים אמרו לי שאני אכנס לראות אותה. רצתי פנימה, דחפתי אנשים ופתאום אני קולט שאני בחדר הלא נכון, ראיתי את אימא וטל יושבים ובוכים. לא האמנתי. ניסיתי לחזק את אימא, אבל ידעתי שאין כל כך מה שאני יכול להגיד. אני מרגיש תחושה אדירה של פספוס. תמיד היינו קרובים, אבל דווקא בחודשיים-שלושה האחרונים ממש התקרבנו ואז היא הלכה".
יעל, האחות: "אני לא אשכח שכשהיא סיימה י"ב אני הייתי בטיול בפרו. הייתי אמורה לחזור לארץ יום אחרי מסיבת הסיום שלה, אבל הפתעתי אותה והקדמתי את החזרה ביום. כשנפגשנו זה היה רגע מאושר של שתינו. גם בהלוויה שלה השיר הראשון שהשמענו היה 'זכיתי לאהוב' של עברי לידר.
"זה השיר שהיא רקדה לצליליו בבחינת הבגרות במחול. אני שמחה שכמו שאומרות מילות השיר, גם מיכל לפחות הספיקה לבלוע את החיים. היא זכתה לאהבה גדולה עם החבר שאיתו היא נמצאת כבר שנתיים, וגם הספיקה לטייל הרבה בחו"ל ולעשות את כל מה שהיא רצתה.
"דווקא בתקופה הזאת שהיא מאוד התבגרה, הבנתי שאו-טו-טו אני אוכל לדבר איתה כמו אל חברה באמת, ואני אוכל גם להתייעץ איתה ולספר לה דברים שלי ולהפוך קצת את המצב, והרגשתי שחברות הרי זה משהו שבא והולך ומשתנה ומתווסף, אבל אחות זה לכל החיים. עכשיו התחושה האדירה והצורבת הזאת של ההחמצה לא עוזבת אותי".
מאות אנשים פקדו את בית משפחת זהר בגילון בימים האחרונים. על הדורס המטורף, הרוצח, נהג המשאית, איש אינו מרבה לדבר. "מיכל לא עשתה רע לאף אחד", מסכם האח טל, "היא רק חייכה וחייכה ועשתה רק טוב. בשעתיים הארוכות שהמתנו בבית החולים לשמוע מה שלומה עוד האמנתי שיש קשר בין הדברים, אבל כנראה שאין היגיון. כנראה שגם אין שם אף אחד למעלה שמנווט את העניינים, והחיים הם כאוס מוחלט לצערנו.
"אין לי מחשבות על הנהג, אני לא בקיא בפרטים ולא התעסקתי ממה שקורה סביבו. כן התרשמתי שאף אחד מסביבו לא הופתע מהמעשה שלו. בטח לא המשפחה שלו.
"קיבלתי את הרושם שבסביבת הרוצח לא הופתעו מהמעשה, זה לא הגיע כהלם מוחלט, וקשה לי לא לחשוב על מה היה קורה אם מישהו היה מדבר, אם מישהו היה אומר שהאיש הזה אולי לא כשיר לנהוג, להחזיק רישיון. אולי במדינה לא מספיק מבינים שרישיון נהיגה זה רישיון להרוג, שכלי רכב זה כלי נשק.
"יש לי חור בזיכרון לגבי רגע קבלת הבשורה. אני רק זוכר בגדול שהאינפורמציה עוברת ואני אימא ואיתי יושבים ומקבלים אותה. אני לא זוכר פרטים. אבל זה לא משהו שאפשר לתפוס, לא לדמיין, כמה שאתה רואה מסביבך והולך ללוויות וחברים ושום דבר לא מכין אותך לזה שזה משהו משלך, מהלב שלך שפשוט הולך. לא נתפס שזה מגיע אליך. שאתה נכנס למועדון המפוקפק הזה של המשפחות שאיבדו חלק מהן - של משפחות השכול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם