ענבר איפרגן: "אלי גדל בלי אבא. עכשיו גם לילדים שלו אין אבא"
לענבר איפרגן אין מה להגיד לאיש שבמכת קסדה הרג את בעלה והפך את חייה על פיהם. "אני לא מרגישה כעס ולא שנאה. רק געגועים לאלי. שייכנס בדלת, אפילו שיתקשר, שיגיד שהוא תכף חוזר הביתה"
ביום ראשון האחרון, בארבע אחר הצהריים, קבעו הרופאים את מותו. "הוא מת, אבל מכונת ההנשמה שלו המשיכה לעבוד", תיארה השבוע ענבר, אשתו. "אני חשבתי שהוא נושם. אני עומדת לידו ואני מחבקת אותו ואני מרגישה שהוא נושם.
"הגוף שלו עולה ויורד. הם אמרו שהוא מת, אבל הוא נושם. אז אמרתי להם, לרופאים,'הוא נושם, אל תגידו לי שהוא מת, הוא נושם, תחברו לו בחזרה את כל התרופות. הוא עוד נושם. הוא לא מת לי'".
ענבר איפרגן בת 31. אישה צעירה. מאז האסון רזתה מאוד. כמעט לא אכלה, היא אומרת. תחילה בבית החולים, כשחיכתה לאלי, שיתעורר, ועכשיו בבית, בימי השבעה. היא גם ממעטת לישון. מעשנת ובוכה. לא יכולה לעצור את הבכי. אלי, אמרה השבוע, היה אהבת חייה. משענת, הגבר שלה וכל עולמה. שום דבר לא יכול היה להכין אותה לאסון שקרה.
"אני עוצמת את העיניים ואני חושבת שאני חולמת. אבל אז אני פוקחת את העיניים ואני רואה את מודעות האבל מולי", היא אומרת. "אני מרגישה שאני חיה חיים שהם לא שלי. חיים של מישהו אחר. אני לא יודעת איך אסתדר. אני לא יודעת אם אסתדר. אני חושבת על אלי.
"אני רוצה לשאול אותו רק שאלה אחת. מה הוא היה עושה במקומי. כולם אומרים לי'תהיי חזקה'. אבל מה
"כולם שואלים אותי 'ענבר, למה את לא אוכלת', ' למה את לא ישנה', אז אני רוצה לשאול אותו'אלי, אילו אתה היית חי ואני מתה, היית מצליח לישון לילה אחד?'".
הם הכירו בפסטיבל ערד. היא הייתה בת 15, מבאר שבע, הוא מבוגר ממנה בחמש שנים. בן הזקונים במשפחה מרובת ילדים. שש בנות ושישה בנים. גדל בדימונה במשפחה דתית. הוא עצמו הסיר אחר כך את הכיפה, אבל נשאר מסורתי. אמא שלו ניהלה מכולת. עכשיו היא חולה. משותקת ומרותקת לכיסא גלגלים בעקבות אירוע מוחי. אביו נפטר כשהיה רק בן תשע. ממחלה.
"מעגל שנסגר", אמרה השבוע ענבר. עכשיו גם ליעד, בנם בן השבע, שמסביר למנחמים ש'דפקו לאבא שלי קסדה בראש', ו' אם אני אתפוס את הבן אדם שעשה לו את זה, אני אעמוד ואזרוק עליו אבנים', יגדל בלי אבא. "גם אלי גדל בלי אבא", אומרת ענבר. "אבל ליעד איבד את אלי בגיל יותר צעיר".
כשהייתה בת 19, התחתנו . באולם בבאר שבע. אלי היה אז בן 24. "הוא הציע לי נישואים בחוף הים", תיארה . זה היה בחוף ימה של אשקלון. ורדים וחול ובקבוק שמפניה. "ואלי", היא מספרת, "פרש שמיכה וישב ושאל אם אתחתן איתו, ואני ישר אמרתי 'כן'".
"הכי אהבתי את הלב שלו. הוא היה גבר מלא חום ומלא אהבה. דואג. קודם כל לי. לילדים שלנו. אף פעם לא חשב רק על עצמו. הוא לא יכול היה לסבול שמישהו מציק לי. המחשבה הייתה מפריעה לו.
"לא היה יושב לאכול צהריים אם הוא לא היה מתקשר אליי לעבודה, לשאול אם אכלתי. כשהייתי בהיריון, הייתי מגיעה אחרי יום עבודה, והוא היה מרים לי את הרגליים למעלה. לא הייתי זזה מהתנוחה הזאת חוץ מאשר למקלחת".
בהתחלה גרו עם אמא של אלי. היא עזבה בינתיים את דימונה ועברה לאשדוד. אז כבר הייתה משותקת ונכה בכיסא גלגלים. אלי וענבר, אמרו השבוע בני משפחת איפרגן, קשורים אליה מאוד. קשר עמוק. לא מפוענח. לאחר פציעתו של אלי היא אושפזה בבית חולים. לחץ הדם שלה עלה, על אף שסיפרו לה רק מאוחר יותר. עדיין קיוו לנס, שאלי יתעורר. "בגלל שזה לא טבעי לאמא לקבור את הבן שלה", הסבירה ענבר.
ענבר עבדה בהנהלת חשבונות. אלי עבד בעבודות אינסטלציה. שרברבות. יחד חסכו וקנו דירה צנועה באשדוד. קומה ראשונה עם מרפסת. עכשיו יושבים בה שבעה על אלי.
"אני זוכרת שאמרתי לו שהבית מכוער", מספרת ענבר. "הוא צחק. אמר לי'אל תדאגי, את תראי, יהיה בסדר'. שבועיים עבד בדירה, משש בבוקר עד 12 בלילה. בקושי ראיתי אותו. שיפץ ושיפץ עד שהייתי מרוצה".
בין לבין נולדו הילדים. שירן, בת 11, הבן ליעד ותהילה התינוקת. תהילה, מלשון 'תהילים', הייתה בת ארבעה חודשים בסך הכל, כשאלי קיבל את הקסדה בראש. ענבר חזרה בדיוק מחופשת הלידה שלה. "חיינו חיים שקטים ורגועים," אמרה על מה שהיה לפני האסון. "ואלי תמיד היה שמח." כשנולדה הבת הבכורה אלי יצא מגדרו. בגלל שגדל בלי אבא.
"פחדתי שייפול מהרגליים מרוב התרגשות," סיפרה. "הוא פשוט לא עיכל. הוא ישב לידה בבית חולים קפלן ופשוט לא יכול לזוז. הוא נורא אהב ילדים. אלי לא היה דתי, אבל היה מאמין. את הילדים חינך לדרך של מסורת. בשבתות לא הדלקנו טלוויזיה.
"ארוחות השבת היו נמשכות עד שתיים עשרה, אחת בלילה. היינו צוחקים ומשחקים עם הילדים. כשתהילה נולדה הנקתי אותה, והוא פחד שאקום עייפה בלילה והיא תיפול לי, אז הוא היה מתעורר איתי. והוא זה שעשה לה אמבטיה. גם לשאר הילדים. זה היה טקס קבוע - מקלחת, מסז' וספורט.
"הכל הוא עשה. אבא שיושב עם הילדים על שיעורי בית וקם איתם בבוקר להכין להם כריכים. תמיד לקחנו את הילדים איתנו. לכל מקום. הילדה כבר גדולה, אבל אוהבת לצאת איתנו. הייתה אומרת לו 'איזה מזל שיש לי אבא צעיר.' הילד, מרוב שאהב אותו, היה בא אליו כשאלי ישן, מנשק לו את הרגליים. 'אבא,' הוא היה אומר לו, 'אל תיבהל, אם אתה מרגיש משהו ברגליים. זה אני. אני מנשק אותך."'
ביום חמישי, יום האסון, יצאו לקניון באשדוד, הלכו למסעדה. ענבר ואלי עם שירן, ליעד ותהילה התינוקת. בדיעבד יגידו שזאת הייתה ארוחת הפרידה. אלי היה במצב רוח מרומם. לאחר הארוחה אלי קנה לליעד נעלי התעמלות של נייק. לשירן קנה שרשרת זהב.
מזמן היא רצתה שרשרת כזאת, עם השם שלה. היא עלתה לו 600 שקל, ענבר מתארת. אלו היו הרגעים האחרונים שלהם כמשפחה שלמה, מאושרת. אחר כך באו הביתה והשכיבו את הילדים. הגיע שי, החבר שאיתו יצא אלי למועדון ה"טוק טוק" בתל אביב.
ענבר אמרה שהיא עייפה ואין לה כוח ללכת. אלי הציע שיישאר איתה בבית, אבל היא התעקשה שייצא. "שכנעתי אותו," אמרה. "אמרתי לו זה לא נעים. שי חבר טוב." בסופו של דבר אלי יצא. "ומאז אני רק מתחרטת. חודש שלם של חרטה. הייתי מוכנה לתת את הכל, רק כדי להחזיר את השעון לאחור.
משהו בה, היא אומרת, גרם לה לנעול את הדלת פעמיים, אולי כדי לשמוע את אלי נכנס. בשעה שש בבוקר העירה אותה התינוקת. היא הביטה בשעון ונבהלה. מחדר השינה ניסתה להתקשר לטלפון הנייד של אלי.
"כשאלי לא ענה היא חייגה לשי. כשגם הוא לא ענה, קמה והתחילה להסתובב בבית ולחפש אותו בסלון ובמיטות הילדים. "לא ידעתי מה לעשות," היא מתארת. אפילו לא למי להתקשר. "ואז צלצלו מבית החולים. העובדת הסוציאלית אמרה 'בעלך הגיע אלינו, ואת צריכה לבוא."'
על מה חשבת?
"על כלום. רק רציתי לדעת מה המצב, והיא לא אמרה. היא גם לא אמרה מה קרה. רק 'תגיעי.' אני צעקתי. 'אבל תגידי לי מה קרה.' היא סגרה והתקשרה אליי שוב. אמרה לי שאלי בחדר ניתוח. שהוא קיבל מכה בראש."
ענבר הלכה לשכנה וביקשה שתשמור על הילדים. 'אני נוסעת לבית חולים כי אבא מרגיש לא טוב,' אמרה לליעד ולשירן. בינתיים הגיע אליה חבר נוסף של אלי, שעודכן על ידי שי במה שאירע, ולקח אותה לבית החולים. בדרך התקשרה לאחים של אלי וסיפרה להם. "הדרך נראתה לי כל כך ארוכה," היא אומרת.
"צלצלתי וביקשתי מהם 'תבדקו.' הייתי בטוחה שזה לא אלי. שזו סתם טעות, כי לא חלמתי על זה בחיים. הייתי בטוחה שבבית החולים טעו. לא הרגשתי כלום, לא ייאוש, לא תקווה, לא פחד. רק טעות. ואנחנו נוסעים ואני מחייגת לאלי כל הדרך, מצפה שיענה, שיגיד לי שהוא בדרך הביתה והכל בסדר. עובר זמן ואני מגיעה לבית החולים והוא לא עונה לי.
"ובבית החולים רשום 'חדר ניתוח, אלי איפרגן'. ואני יושבת בחוץ ומחכה, ואין עם מי לדבר. רק אחרי שלוש שעות יוצא המנתח ואומר לי 'גברת, בעלך הגיע עם מכה מאוד חמורה בראש.
"אם היה מגיע שתי דקות מאוחר יותר, לא הייתי מנתח אותו.' ואני שומעת אותו וצוחקת," היא ממשיכה. "צוחקת לו בפרצוף. אני אומרת לו 'מצטערת, דוקטור, זה לא בעלי. זה לא בעלי שניתחת. בעלי אדם בריא.'
"התחלתי להסתובב בין החדרים בבית החולים. ניסיתי להראות להם שזה לא אלי ולחפש אותו. אולי באמת הוא הגיע לבית חולים, אולי הוא שבר רגל או יד. אולי הוא נפל. לא בכיתי. לא ירדה לי דמעה אחת, כי ידעתי שהוא פשוט לא שם, שזה מישהו אחר. לא חשבתי על כלום, לא על הילדים ולא על המשפחה ולא על התינוקת. רק חיפשתי את אלי. עברתי ככה בין המיטות, נכנסתי לחדרים ויצאתי, חיפשתי וחיפשתי, עד שהניתוח נגמר וגם הוא יצא."
ראית אותו?
"ראיתי אותו מונשם, מורדם, חבוש. כמעט התעלפתי. הייתי איתו כמעט כל חיי. פתאום לראות אותו ככה? לא יכולתי לחשוב על כלום. גם אחר כך. שבועיים לא הצלחתי בכלל לחשוב. לא הצלחתי לשתות מים אפילו. ולא הלכתי לישון."
מכאן ואילך יובאו הדברים כפי שהם עולים מכתב האישום שהוגש נגד ישי סגן, שהכה את איפרגן בקסדה. על פי כתב האישום, איפרגן התערב בוויכוח בין שתי צעירות לגבר ( יחצן המועדון, חק"ב) שהיה מחוץ למועדון במתחם יד חרוצים בתל אביב. הוויכוח הידרדר לתגרה אלימה, כשמחקירת המשטרה עולה שהגבר זרק לכיוונו של איפרגן כוס, והאחרון בתגובה ניגש אליו וסטר לו.
על פי כתב האישום, סגן, שרכב אותו זמן על האופנוע שלו, הבחין במתרחש והחליט להתערב. הוא הגיח מאחורי איפרגן, שהיה בדרך למכוניתו, הוריד את הקסדה שלו מראשו והנחית באמצעותה מהלומה עזה בראשו של איפרגן. איפרגן התמוטט במקום ואיבד את הכרתו. הוא הובהל לבית החולים במצב אנוש עם פגיעת ראש קשה.
"שי, החבר שהיה איתו, סיפר לי מה קרה," אומרת ענבר. "אחר כך סיפרתי לילדים. אנחנו תמיד סיפרנו לילדים שלנו את האמת. אף פעם לא הסתרנו מהם דבר. היינו משפחה מאוד פתוחה. לא היה משהו שלא דיברנו עליו. תמיד ישבנו והסברנו להם כל דבר. ישבתי ואמרתי להם 'הייתה קטטה, ואבא ניסה להפריד, ומישהו בא ונתן לו קסדה בראש. אבא היה בדרך לאוטו, ואז הכו אותו עם קסדה."
מה הם אמרו?
"בהתחלה הם לא הבינו. אמרו 'אז מה אם הוא קיבל קסדה בראש. זאת מכה קטנה, מה יכול כבר לקרות לו.'? לא הבינו את המשמעות.
"אני גם לא הרביתי לספר כי הייתה לי תקווה שהוא יתעורר, שיקום. אני זוכרת שהאחים של אלי אמרו לי על הרוצח 'אנחנו נדאג שהוא יהיה עצור.' גם על היחצן. אותי זה לא עניין. אמרתי להם 'אני מוחלת להם, רק שאלי יהיה בריא".
בימים הראשונים ענבר לא עזבה את בית החולים. היא ישנה מחוץ למחלקת טיפול נמרץ, קרוב לאלי. "הייתי עומדת ליד המיטה שלו ומדברת אליו," היא מספרת. "דיברתי אליו המון. בעיקר ניסיתי לחזק אותו, לספר לו על הילדים. כי אני יודעת שהילדים היו הכי חשובים לו.
"הרופאים כל הזמן ניסו לשדר לי שגם אם הוא יתעורר, הוא לא יהיה באותו המצב כמו קודם. אני אמרתי להם 'אפילו אם הוא יהיה בלי הכרה כל החיים, העיקר שיהיה. נתמודד עם הכל.' אמרתי גם לו 'אלי, אנחנו נתמודד עם הכל, יחד.
"בשלב מסוים, אחד הרופאים אמר שיכול להיות שאלי איבד את הראייה, שהוא יהיה עיוור, ויכול להיות גם שהוא משותק. זה לא עניין אותי. אמרתי לו 'אלי, אל תדאג. יש פיזיותרפיה.' כי גם אם הוא היה עיוור ומשותק וצמח, אני לא הייתי עוזבת אותו אפילו דקה לבד. אמרו לנו שזה תהליך ארוך ויכול להיות שזה ייקח אפילו שנים, ואני רק אמרתי 'אני אשכור דירה ליד בית החולים, כדי שאוכל להיות גם איתו וגם עם הילדים, אבל לא אוותר עליו."'
ביום שישי בשעות הבוקר, שבוע אחרי שאיפרגן נפצע, הידרדר מצבו. "הייתי באוטו בדרך אליו כשהתקשרו אליי מבית החולים," מתארת ענבר. "הרופא אמר לי 'אני מדבר מבית החולים.' עניתי לו 'יופי, יש בשורות טובות.' כי הבטחתי לילדים שבמוצאי שבת אבא שלהם יתעורר, ואני אקח אותם אליו. אבל אז הרופא אמר 'לא. לצערי לא.' ולא פירט. רק אמר שיש הידרדרות."
ענבר, שהייתה על הכביש המהיר, חנתה בצד הדרך וחברה באה לקחת אותה. כשהגיעה לבית החולים אלי כבר היה בחדר ניתוח. הזמן, היא אומרת, נמתח כמו נצח. הרופאים הסבירו שאלי במצב של מוות מוחי, וכדי לקבוע את זה רשמית יש צורך בהקמת ועדה מיוחדת.
ענבר סירבה. גם אחיו של איפרגן סירבו. "הייתה לי תקווה," הסבירה השבוע. "דמיינתי שהוא יפקח את העיניים ויראה אותי ויחייך. הייתי מסבירה לו שאנחנו לפני תקופה לא קלה ושנעבור אותה. האמנתי בזה. הרופאים אמרו לי באותו יום שישי שהוא לא יחזיק מעמד עד יום ראשון. רק הלב שלו עובד, הם אמרו. אני הסתכלתי להם בעיניים. אמרתי להם 'כל עוד הלב עובד, הוא יודע על מה הוא נלחם."'
בשלב הזה הכניסה גם את הילדים שירן וליעד לחדרו של אלי. "קודם נכנסה הגדולה," היא אומרת. "כשהיא נכנסה אני יצאתי. לא יכולתי לראות. היא נשכבה עליו, נפלה עליו כדי לחבק אותו. היא אמרה לו 'אבא, קום, לא יכול להיות שאתה לא שומע אותי.' לילד נתתי להיכנס בשבוע שעבר, רק לדקה. הוא לא הפסיק לרעוד והקיא אחרי כן מהפחד. אמר לי 'אמא, אפילו שאבא ישן ניקח אותו הביתה. הוא יישן לידנו במיטה."'
ביום ראשון חלה הידרדרות נוספת במצבו של אלי. לחץ הדם שלו ירד. ענבר והאחים עמדו ליד מיטתו. "לא האמנתי שהוא נפטר," היא אומרת. "אפילו עכשיו אני לא חושבת שהוא איננו. אני עדיין מדברת איתו. אני אומרת לו 'אלי, כמה היית שמח. כל האחים שלך פה. אפילו אמא שלך נמצאת."'
ביום רביעי האחרון הגישה פרקליטות מחוז תל אביב כתב אישום מתוקן נגד ישי סגן, שהואשם תחילה בגרימת חבלה מחמירה. שלושה ימים לאחר פטירתו של איפרגן שונה האישום להריגה.
"הוא לא מעניין אותי," אומרת ענבר על סגן. "אין לי מה להגיד לו. אני לא מרגישה כלום. לא כעס ולא שנאה. רק געגועים לאלי. שייכנס בדלת, שיתקשר, שיגיד שהוא תכף חוזר הביתה. ואני רוצה שיעשו משפט צודק, לא בגללי, אלא כדי שאף אחד לא יעמוד במצבם של הילדים שלי. שאף אמא לא תעמוד במצב שאני עומדת בו. בחוסר אונים גדול. הנה, תכף תהילה תגדל ותתחיל לדבר, ולמי היא תקרא 'אבא."?
"מרגע שאלי נפגע, לא היה לו מזל", אמר השבוע שמעון איפרגן, אחיו של אלי. "קצין יס"מ שהיה במקום הזעיק אמבולנס, אבל האמבולנס התעכב בגלל ויכוח עם הפקידה במד"א, אם האירוע באזור שלהם או לא. המשטרה הייתה אמורה לגבות פרטים ראשונים של אלי, כמו שם ותעודת זהות, וגם זה לא קרה. קומדיה של טעויות.
זאת הסיבה שבגללה שחררו בפעם הראשונה את סגן שהכה אותו למעצר בית. אחר כך באו נציגים של המשטרה לבית החולים לתקן את זה. שאלו אותנו 'איפה אלי? באנו לגבות ממנו עדות'. הם היו בטוחים שהוא פצוע, שהוא עוד יחזור. הוא לא חזר. הוא לא יחזור אף פעם".
כעסה של המשפחה יוצא גם על בית המשפט. ישי סגן, שנאשם בהריגת אחיהם, שוחרר כאמור תחילה למעצר בית. השוטרים, אמנם באיחור, טרחו והגיעו לבית החולים, צילמו את איפרגן המונשם וחזרו עם התמונות לבית המשפט, להראות מה עשה סגן. אלא שהשופט שב ושחרר אותו.
רק אחרי שהמשפחה התראיינה בתקשורת נעצר סגן. השופט טען בדיעבד שכיוון שבעת שהראו לו את התמונות של איפרגן מבית החולים ותיארו לו את מצבו נכנסו עצורים לאולם והוא לא שמע את מה שסיפרו לו. "איך שופט מחליט לשחרר אדם בלי שהוא דן בכלל? ", אומר שמעון. "השופט חי בעולם משלו? אלה החיים של האח שלנו".
אלי היה אחיהם הצעיר. בן הזקונים. "הוא היה חזק, בריא, האח הקטן שלי ", אומר האח שלום איפרגן. "פתאום אני רואה אותו שרוע ככה על המיטה, לא יכול לזעוק, לא יכול להגיד אם כואב לו. נצבט לי הלב. הייתה לי אמונה שהוא יקום, שיקרה נס. כנגד מה שאמרו הרופאים. הייתה לי תקווה. אמרתי היו דברים מעולם. אנחנו עוד נסתובב ונספר 'הנה, הרופאים אמרו שיש לו מוות מוחי ואין סיכוי. אמרו שהוא לא יחזור לחיים, והנה'. . . רציתי לעשות הכל, העיקר שאחי יחזור".
עכשיו הם עוקבים אחרי התפתחות החקירה והטיפול בעניינו של סגן. אחרי שתסתיים השבעה, הם אומרים, גם ייאבקו לשינוי כתב האישום שהוגש נגד סגן מהריגה לרצח. "מלאך המוות", הם קוראים לו. "הוא ילך יום אחד הביתה", אומר שלום, אבל מה יהיה עם אחי ועם הילדים שלו? ".
שמעון : "אני רק רוצה להעביר מסר לנוער. שלא ישתו. פשוט. כי יש לזה השלכות. גם אנחנו חיינו במשפחה וחשבנו'לנו זה לא יקרה'. ובגלל טיפשות של מישהו אחר, שהיה שתוי, חיים שלמים נהרסו. אני מתחנן בפני מערכת המשפט, אל תקלו ראש. תתייחסו למקרה הזה כאילו אלי הוא האח שלכם. תרגישו כאילו נפגע קרוב משפחה של שופט ותמצו את הדין. למען יראו וייראו.
"השופטת ביניש נזרקה עליה נעל, קפצו על הזורק כאילו הוא מחבל. בגלל שהוא פגע בשופטת. אלי חטף קסדה עשויה מפלדה. הוא חטף אותה בהפתעה, מאחור. לא נעל, קסדה. אז לפחות שימצו את הדין ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם