רמה"ש נפרדה מהמורה המיתולוגי מיכאל פרצוב
מיכאל פרצוב היה מורה מזן מיוחד, כזה שהאמין שאין תלמיד גרוע. הוא לא ויתר לאף אחד, גם לא לכאלה שנחשבו לפרחחים של תיכון רוטברג ברמת השרון. בסוף השבוע שעבר הוא הלך לעולמו בגיל 91
ביום חמישי שעבר הלך פרצוב לעולמו, והוא בן 91. במותו הניח אחריו בת ובן, שישה נכדים ושלוש נינות, ובת זוג שליוותה אותו בתשע השנים האחרונות. "כשנפגשנו לריאיון המשותף הוא אמר בסיומו: 'זהו, עכשיו כשראיתי את איציק אני יכול למות בשקט'", תיאר השבוע רוכברגר את המפגש המרגש שנערך ביניהם לפני כחודשיים.
"אני חושב שהוא התרגש לראות אותי בתפקיד ונראה לי שהייתי יקר לו באותה מידה שהוא היה יקר לי. בחרתי לראיין את מיכאל במסגרת הפרויקט שלכם כי הוא הדמות שהשפיעה עלי יותר מכל אחד אחר. כשאני מטפל כיום בנושאי החינוך בעיר, אני עושה זאת לאורו".
פרצוב, יליד הכפר אוסובה בבלארוס, החל בקריירה החינוכית שלו כבר כשהיה בן 18, אז למד בסמינר למורים ושימש כמזכיר גרעין "השומר הצעיר". זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה, במהלכה לחם פרצוב בשורות הפרטיזנים בבלארוס. עם סיום המלחמה הוא ביקש להגיע אל חוף מבטחים בארץ ישראל.
*פרצוב לא התייאש והמשיך לנסות לעלות ארצה, ובינואר 1948 הוא הגשים את חלומו באמצעות ספינה יוונית. "אבי היה כל ימיו לוחם", אמרה השבוע בתו חנה. "בפרטיזנים, באקסודוס, במלחמת השחרור, ולאחר מכן לוחם בשדה החינוך".
ב-1952 החל הרומן של פרצוב עם רמת השרון, כשהצטרף למייסדי בית הספר החקלאי "הכפר הירוק" בדרום המושבה, ועבר עם משפחתו להתגורר בשיכון שיועד לעובדי המוסד החינוכי. לאחר כמה שנים עבר ללמד בבית הספר העממי אוסישקין, שם שימש כמחנך כיתות ז' ו-ח'. בתחילת שנות השישים הוא הקים את בית הספר המקצועי בשכונת מורשה בעיר.
"מורשה אז הייתה שכונה נחשלת", מספר בנו יעקב. "כשבית הספר נפתח
במשך השנים התפתח בית הספר המקצועי, עד שהיה ל"בית הספר המקצועי ע"ש רוטברג". על פועלו החינוכי והחברתי בהקמת בית הספר זכה פרצוב בשנות השישים בפרס החינוך.
על המאבק של פרצוב על כל תלמיד ותלמיד מעיד גם רוכברגר עצמו, שעל אף מעמדו כיום היה רחוק מלהיות תלמיד מצטיין. "היינו ארטיסטים ורצינו ללכת ללמוד בבית ספר אקסטרני", נזכר רוכברגר. "עשינו כל מיני שטויות. ידענו להתחמק ולברוח, אבל הכול נעשה בחן. אני מתוך מודעות החלטתי להיות בינוני. זה נתן לי זמן לעשות שטויות.
"ההורים שלנו לא ממש הצליחו להשפיע עלינו, אבל מיכאל השאיר אותנו בבית הספר בשיניים, ובזכותו סיימנו תיכון. הוא נלחם עליי. הוא ידע שלכל ילד יש את החוזק שלו, יש את האני שלו, ובעניין הזה אני הולך בעקבותיו. בגלל זה אנחנו פועלים כאן על אפס אחוזי נשירה".
עד יומו האחרון המשיכו עשרות מתלמידיו של פרצוב לעלות אליו לרגל, לדירתו בבית הדיור המוגן בכפר סבא, שם הוא התגורר ב-15 השנים האחרונות. עשרות מהם גם הגיעו ללוותו בדרכו האחרונה.
"מצד אחד, הוא היה מורה מאוד קפדן ומצד שני הוא הבין ללבו של התלמיד", סיפרה השבוע כרמלה לוינסון, תלמידה לשעבר של פרצוב. "הוא תמיד נתן את התחושה ש'זה לא נורא שכרגע לא כל כך הולך לך, אבל אני מצפה ממך שמתוך כבוד לעצמך תשקיע יותר בלימודים'. אני חושבת שבכך הוא קנה את עולמו".
גם לאחר שפרש לגמלאות, מעולם לא עזב פרצוב את תחום החינוך והמשיך לעסוק בהוראה כמעט עד יומו האחרון. לפני 15 שנה הוא הקים חוג תנ"ך בבית הדיור המוגן שבו התגורר ופעם בשבוע היה מעביר שיעורים למספר תלמידים.
"מדי יום שישי הוא היה מעביר שיעור בפרשת השבוע ובכל כמה חודשים היה עושה ערב יידיש", מספרת יעל תמרין, מנהלת התרבות של הבית. "הוא גם כתב בעיתון. הוא היה ממש איש אשכולות".
בשנת 2004 כתב פרצוב ספר - "הנער מאוסובה" - ובו גולל את סיפור חייו. באותה שנה הוא גם זכה בתואר "יקיר רמת השרון", שהוענק לו על ידי רוכברגר. "עד יומו האחרון הוא היה צלול בכל פרמטר. הוא היה בן אדם אהוב", סיכם רוכברגר בעצב. "אני מדבר עליו בהתרגשות ובצער. אני לא מאמין שעוד יש היום תלמידים שמדברים ככה על המורה שלהם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם