אני שפן אני: דורון ברוש לא מתכוון להיות אלי איפרגן הבא
באופן רשמי אני פחדן. כשמישהו עוקף בכביש, אני שותק. ירביצו, אני לא שם. רוצים לעקוף בתור? בואו אליי. דורון ברוש מקפיד לשמור מרחק מחוליגנים
הסיבה שאני מת על קטטות כאלה - או בעברית צחה, ששניים הולכים מכות - היא בדיוק מהסיבה שאין להם סיבה ללכת מכות. זאת לא הייתה מריבה על מקורות מים או שטחי מרעה או כל אחת מהסיבות שמלחמות רציניות פורצות בעולם. שניהם נראו לבושים היטב, לא מזי רעב או משהו, ואם שני שבעים כאלה הגיעו למצב שבו הם מפעילים אלימות, זאת אומרת שהם אנשים אלימים, וממש יופי שטיפוסים כאלה מוציאים את האלימות שלהם אחד על השני.
אם יש מקום שבו העולם פועל בניצולת מצוינת זה בנקודה הזאת ממש: כשאלימים מבזבזים אחד את השני. הרבה יותר טוב שהם פוגעים אחד בשני מאשר שיפגעו באנשים נחמדים. מה היה פסוקו האלמותי של מנחם בגין כששאלו אותו לצד מי הוא במלחמת איראן עיראק? אני מאחל הצלחה לשני הצדדים, אמר ראש הממשלה החכם והמנוח. עמדתי בצד ואיחלתי מכל הלב הצלחה לשני הצדדים.
למרבה הצער, הקטטה לא התפתחה לממדים שהצריכו מאוחר יותר התערבות כירורגית, והתפזרתי מאוכזב אל המכונית. השניים, הבחנתי במהלך הקטטה, היו גם שתויים, מה שככל הנראה הגביל אותם בהפעלת כל הכוח, וחבל. כי הם יתפכחו וישמרו את האלימות להזדמנות אחרת. לכביש. ליציע בבלומפילד. על האישה. על הילד. זאת תכונה מחורבנת כזאת שיש לאלימות, שאיכשהו היא תמיד מוצאת דרך לצאת החוצה.
כמו שציינתי קודם, הקטטה הזאת לא הייתה מושלמת מלכתחילה כי לא הרביצו בה מכות לחסר ישע. אני כבר הרבה זמן מחכה שירביצו בנוכחותי לחסר ישע כדי שאני אוכל לא לעזור לו. אתם בטח מכירים את הסיפורים המזעזעים האלה שמתפרסמים מזמן לזמן על חבורה של חוליגנים שנטפלה לאיזה חסר ישע ואיך אנשים עמדו מסביב בחוסר מעש ולא נקפו אצבע לסייע לאומלל. והמזל הרע שלי הוא שאף פעם לא מרביצים לחסר ישע כזה כשאני בסביבה.
זה עניין שמצריך הסבר: זה לא שאני מחכה שירביצו לחסרי ישע. אני לא בעד שיחפשו חסרי ישע ויפרקו להם את הצורה. רק למרבה הצער זאת דרכו של העולם - עם העזרה שלי או בלעדיה - מופרעים ירביצו לחסרי ישע. וכשזה יקרה, וכשאני אהיה שם - כמו ג'רי סיינפלד בפרק הסיום - אני מתכוון, בהחלטה מושכלת, לא לנקוף אצבע.
וזה לא נובע מתוך הנאה או שמחה לאיד. להחלטה שלי להימנע מעזרה יש מספר סיבות. קודם כול אני חלש. אני רזה והשרירים שלי לא מפותחים. תחשבו על אלי האנה - אני הנגטיב
אבל גם לפני עשר שנים לא הייתי שמשון הגיבור, וזה, כמו שאומרים, עצם העניין. אני לא חושב שלפני עשר שנים הייתי מסתער על חוליגנים, אבל התחושה שלי היא שלפני עשר שנים לא הייתי נחרץ כל כך. הייתי מוטרד פחות מהרחוב. כשאני הולך היום ברחובות אני מוטרד יותר. יש לי תחושה שהרחוב מפחיד יותר. שיש הרבה יותר חוליגנים בסביבה. שהם פרו ורבו. שהם עצבנים יותר. שהם מסוגלים להתפוצץ על כל אחד בקלות רבה הרבה יותר.
על המשטרה שתגיע לעזור לי או על בית המשפט אני בטח לא סומך. הם ואני הרי לא חיים באותו עולם. שופטים משחררים כל יום בריונים רצחניים בחזרה לרחובות. תראו מה קרה לאלי איפרגן האומלל שמת ביום ראשון שעבר.
איפרגן, למי ששכח, ניסה להפריד בין מתקוטטים ליד מועדון הטוקטוק, ספג מכת קסדה בראשו ושכב חודש במצב של מוות מוחי. עוד באותו לילה, למרות הבכיות של המשטרה, שחרר שופט את החשוד בהכאת איפרגן למעצר בית, ורק אחרי שלושה ימים הסכים בית משפט להחזיר את החשוד למעצר.
אני בטח לא אהיה אלי איפרגן. אני באופן רשמי פחדן. בהכרה מוחלטת ובמלוא חושיי, ואם צריך בנוכחות נוטריון, אני מוכן לחתום על כל המסמכים הנחוצים: אני שפן פחדן. כשמישהו בכביש מתפרע וחותך אותי, אני שותק. פעם הייתי מקלל אותו, את האימא שלו, את הכלב שלו והתוכי. תגידו זה יופי, זאת בגרות, אבל מה שמנחה אותי זו לא סובלנות, אלא פחד.
לך תדע, אני אומר לעצמי, אולי זה מטורף שמחזיק אקדח בתא הכפפות. כשזקנה עוקפת אותי בתור לרופא בקופת חולים, אני מוותר לה מיד. מכריח את עצמי לשתוק. לך תדע, אני אומר לעצמי, אולי היא מחזיקה בארנק מזרק עם דם נגוע במי יודע מה. מרביצים לחסר ישע? מצטער, חסר ישע חביב. אני אתפוס 100 מטר טווח ביטחון ואזמין משטרה. אני מקווה שכאשר הם יגיעו תהיה עדיין בחיים.
סיגלתי לעצמי את החשיבה שכולם משוגעים. ירביצו, אני לא שם. לא יודע איך אתם, אבל אני בשנים האחרונות מאוד נזהר. רוצים לא לעמוד בתור? להיות ראשונים ברמזור? מחפשים פראייר לדפוק אותו? בואו אליי. אני האיש הנכון. אני האדם המודרני.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם