תביעה: הרופאים התרשלו בטיפול בחולת איידס שנפטרה
בני משפחתה של א', תושבת כפר סבא שנפטרה מנגיף האיידס, תובעים את שירותי בריאות כללית: במשך עשר שנים הרופאים לא גילו את הנגיף. בתביעה הם טוענים כי איש לא הפנה את יקירתם לבדיקות חרף התסמינים שהעלו את החשד להידבקות באיידס
"בעשר השנים האחרונות היא רק הלכה כל הזמן לרופא והתלוננה על כאבים", מספרת אחותה. "בכל פעם היא הייתה סובלת ממשהו אחר. פעם סוחבת רגל, פעם פצעים בפה.
"היה לה פצע גדול ברגל שלא נרפא. בכל פעם הרופא היה שולח אותה לאחות, תחבושת, יוד ולהתראות. בכל פעם שהיא הייתה מתלוננת היו פוטרים אותה: 'קחי כדורים', 'לכי לאורטופד', 'תנוחי'. הרופא היה נותן לה כדור לשיכוך הכאבים, היו נותנים לה סטרואידים".
האחות מוסיפה כי עד לפטירתה באוגוסט 2008, אושפזה א' לא פעם בכמה בתי חולים, בהם בילינסון, מאיר ואסף הרופא, ובאף אחד מהם לא נערכה לה בדיקה לגילוי המקור האמיתי לבעיה – נגיף ה-HIV הגורם למחלת האיידס.
לדברי האחות "אחרי שהיא נפטרה היו רופאים שאמרו לנו: 'אבל למה היא לא ביקשה שיבדקו את זה?'", מספרת האחות. "מה לעשות, יש אנשים שלא מבינים בדברים האלה ולא יודעים לבקש את הדברים האלה. בשביל מה אתה רופא?".
על פי כתב התביעה שהוגש על ידי עורכי הדין דן אשכנזי ולינה סולטאן בשארה, לאורך השנים פיתחה א' תסמינים רבים שהיו אמורים להדליק נורת אזהרה אצל רופאיה, בהם
"לא זו בלבד שהמנוחה לא זכתה לאבחון ולטיפול נאותים", נכתב בכתב התביעה. "אלא שבמקומם הלעיטו אותה הרופאים בסטרואידים במשך שנים, באופן בלתי מבוקר, שנים אחרי שלא היה כל צורך בכך, אם בכלל היה אי פעם. גם כשל זה תרם לפגיעה במערכת החיסון שלה, יחד עם הפגיעה הישירה של ה-HIV."
החיים מעולם לא האירו פנים לא'. היא נולדה למשפחה בת 16 נפשות, הביאה ילד לעולם בגיל 16 כתוצאה מאונס ומסרה אותו לאימוץ. גם הילד הנוסף שילדה נמסר לאימוץ.
בהמשך הדרך ידעה א' לא מעט תלאות, ולצורך מחייתה היא נאלצה לאסוף בקבוקים ופחיות למיחזור. איש אינו יודע מתי בדיוק היא נדבקה בנגיף. משפחתה יודעת לספר על קשר רומנטי שהיה לה בתחילת שנות ה-2000, עם בן זוג שנפטר זמן קצר לאחר מכן.
"עד חודש מרץ 2008 היא לקחה רק כדורים", מספרת האחות. "יום אחד גיסתי אמרה לה שאולי תלך לעשות בדיקת איידס. הן הלכו יחד לעשות את הבדיקה, ולאחר מכן אמרה לה האחות בבית החולים שהיא צריכה להתחיל לקחת כדורי קוקטייל. לא ידענו מה זה אומר בדיוק. דברים כאלה ראינו רק בטלוויזיה. אף אחד לא הסביר לנו במה הדברים אמורים. מאז שהיא התחילה לקחת את כדורי הקוקטייל, המצב שלה החמיר. היא עדיין לא הבינה כלום".
באפריל 2008 אושפזה א' בבית החולים בילינסון לאחר החמרה במצב רגלה. "היא כבר לא יכלה ללכת", מספרת אחותה. "הרופא לא אמר לנו כלום חוץ מזה ש'יש לה וירוס'. כשהמשכנו להתעקש מה לא בסדר איתה, הוא אמר: 'תשאלי את אחותך, היא יודעת'. אבל היא לא ידעה להסביר.
"בכל הזמן הזה אנחנו במשפחה יושבים איתה, נוגעים בה, מעסים לה את הרגל, ואף אחד לא אומר לנו שצריך להיזהר", מוסיפה האחות לתאר בכעס. "אנחנו במשפחה עובדים לפרנסתנו במטבח, עם סכינים, ולא פעם יש לנו חתכים בידיים. לפחות תגידו משהו כדי שאנחנו לא נהיה בסכנה, אבל אף אחד לא אומר כלום".
23 ביוני 2008 היה היום שבו נחשף סוף-סוף סודה של א' בפני בני משפחתה. "באו לקחת אותה לתל השומר, ואז בפעם הראשונה אני שומעת את אחת האחיות אומרת לנהגת האמבולנס שתשים כפפות מפני שלחולה יש HIV. היא אמרה את שלוש האותיות האלה ואני פתאום קפאתי, נכנסתי להלם.
"לאחר מכן כתב לנו מנהל ההוספיס שככל הנראה המחלה מקננת בגוף שלה לפחות עשר שנים. מאוחר יותר שאלתי אותם: 'איך לא עשיתם עד היום בדיקה?'. האחות ענתה לי: 'אנחנו עושים בדיקה רק לאתיופים ולאפריקאים'. למה, לאנשים ממקומות אחרים לא יכול לקרות דבר כזה?".
מכאן התגלגלו הדברים במהירות. בסוף יוני, כאמור, הועברה א' להוספיס, וכחודשיים לאחר מכן, ב-18 באוגוסט 2008, היא נפטרה. לדברי בני משפחתה, היחס המחפיר מצד המערכת לא נפסק גם שם.
"בצהרי יום הפטירה שלה היא נראתה בסדר גמור", מספרת אחותה.
"היא הייתה עם אחותי האחרת עד 14:00 ואכלה ארוחת צהריים וארטיק. מנהל ההוספיס אמר ממש ביום הפטירה שלה שעם הקוקטייל היא יכולה לחיות עוד 20 שנה וגם לקום ולרקוד. בשעה 22:00 מודיעים לנו מההוספיס שנבוא. אמרו שא' נפטרה. היא לא הייתה מחוברת למכשירים, פשוט במיטה שלה עדיין עם הפיג'מה.
"שאלנו מה קרה? אמרו 'כשל חיסוני'. עד היום זה מה שכתוב בתעודת הפטירה, אף מילה מעבר לזה. קבענו פגישה עם מנהל ההוספיס שהתפנה לראות אותנו רק אחרי חודש וחצי. שאלנו אותו מה קרה? הוא ענה: 'אני לא יודע. אני לא הייתי, אז אני לא יודע'. כשהתעקשנו והמשכנו לשאול, הוא קרה לביטחון שיוציאו אותנו".
חוות דעת רפואית שהוציאה המשפחה מאוחר יותר, לצורך התביעה, עונה חלקית על השאלה שממנה התחמק מנהל ההוספיס מלענות.
בחוות הדעת שכתב ד"ר אריה אבני נכתב כי "על פי עדויות המאושפזים האחרים ובני משפחתם, שעות ספורות קודם למותה הפתאומי, סבלה א' מכאבים עזים, וזאת על פי זעקותיה שלא נענו ושלא דווחו לבני משפחתה באותו היום או בפגישות עם המנהל לאחר מותה. אין בידי כל מסמך רפואי המתאר את פעילות הצוות הרפואי שקדמה למותה".
עד היום אין לנו מושג מה קרה בין השעות 19:00 ל-21:00 באותו היום", אומרת אחותה של א'. "מישהו ניגש אליה? מישהו ראה מה קרה? היא צעקה?".
איזו עצה את יכולה לתת היום למי שמוצא את עצמו בסיטואציה דומה?
"אני מציעה שאם אחד הקרובים שלך מתחיל לסבול מחוליים לא מוסברים, ובמיוחד מדברים כמו פצעים בפה או פצעים שאינם מחלימים, חייבים לבדוק את המצב לעומק ולעשות בדיקות דם. הטיפולים שיש היום מאפשרים לאנשים לחיות עוד עשרות שנים עם איידס.
"אני כל כך כועסת על המערכת. אחותי יכלה לחיות עוד המון שנים אם היו מגלים את זה בזמן. כל יום אנחנו מסתכלים בתמונות ונזכרים בה".
מטעם שירותי בריאות כללית נמסר: "כתב התביעה טרם התקבל אצלנו. לכשיגיע, תיבדקנה הטענות ותימסר תגובה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם